עמוד האש: "אלנבי" לא משקפת את המציאות של אלנבי
"אלנבי" מצטיינת בתיווך עולם הסמוי מן העין, שבו אנשים מתאבדים ברווח בין הבירה לצ'ייסר. דווקא ההתעלמות ממנו מזיקה למאבק בחשפנות
עולם בתוך עולם. "אלנבי" צילום: רני בר אדון
לפני שנתיים, באחד מלילות חמישי, מקס מנו בן ה-31 נעמד בלב מתחם אלנבי הסואן, שחרר שתי יריות לאוויר כדי ללכוד את תשומת לב העוברים ושבים, הכניס את קנה האקדח לפיו, וירה. סופה רגשית ולוגיסטית התחוללה ברחוב, אולם כמה דקות אחר כך החיים בו שבו למתכונתם הרגילה. צ'ייסרים הונחו אל מול פיות אנשים.
עדים שנכחו במקום תיארו את רגעי ההתאבדות כ"סצנה מסרט", ומצלמות האבטחה שלכדו אותה איששו הבחנה זו. אבל למרות החומרים הדרמטיים שמהם היה עשוי, התקשורת הארצית נותרה אדישה למקרה. הוא גירד עמודים אחוריים. מי שבכל זאת נבר גילה כי בחירתו של מנו במתחם הבילוי כתפאורה למעשה לא היתה מקרית: אלנבי היה גינת המשחקים הפרטית שלו. הוא גר שם, בילה שם ועבד שם (כברמן, בשלושה מועדונים שונים), והיה מוכר היטב במתחם; מעין וריאציה מקומית, באורך רחוב אחד, על המונח סלב. כזה הוא אלנבי: יש לו גיבורים משלו. עולם בתוך עולם.
מעבר לקצב הטוב ולמשחק המעולה (אביב אלוש אימפריה), "אלנבי", הסדרה, מצטיינת בדיוק בזכות יכולתה לתווך את העולם הזה, הסמוי מהעין, הבלתי ניתן לחיזוי. אנשים מתאבדים ברווח שבין הבירה לצ'ייסר. היא עושה זאת רוב הזמן בצורה כה מוקפדת, עד שגם כשאני נתקל במהלכה בסיטואציות מופרכות כביכול - למשל בעל מועדון שמבקש מעיתונאי שהרגע פגש שיעכב שוטרים בכניסה למשרד שלו - השיפוט שאני מפעיל כלפיהן, כצופה, מתערער: בהינתן שאלנבי הוא יקום בעל חוקיות אחרת, קשה להעריך בדיוק מה סביר או לא סביר שיקרה בו. אין הישג גדול יותר עבור סדרה מאשר שידוד הנחות המוצא של הצופה בה.
אבל זו לא רק היכולת לתווך עולם כה זר, אלא גם זהותו. גיבורי "אלנבי", מעט בדומה למקס מנו, הם אנשים שהפנו עורף למטחנה הידועה בשמה "חיים ישראליים". אחרותם נובעת מההכרעה לסטות ממסלול החיים המוכר. כתוצאה מכך הם פועלים לא פעם בתוך סיטואציות מורכבות שבהן מופעלים עליהם כוחות מנוגדים, ואף על פי שהבחירות שהם עושים לא תמיד נוצצות מרוב רגישות או משופעות באהבת אדם, קיים כוח מרענן בעובדה
שמהלכיהם לא מוצגים כאופציה הקוּלית בהכרח. בהתאמה, כמעט כל גיבורי אלנבי אינם אנשים קוּלים. "הקוראים של העיתון שלך לא מתעניינים במועדון שלי", אומר ארז, בגילומו של אלוש, לערן העיתונאי בהשלמה גמורה, וגישה זו היא כמעט בגדר בשורה בנוף הטלוויזיוני המקומי - זירה שבה הגיבורים לעולם יצוידו במגניבות כתנאי להופעתם. "אלנבי" ניתצה את הקשר הגורדי הזה.
את עליית הסדרה ליווה הייפ שלילי ברשתות החברתיות, למשל מם שהציג לצד רומי אבולעפיה נתונים קשים על מקצוע החשפנות וזכה לפופולריות יחסית. חשפנות היא אכן מקצוע נצלני ודוחה, והחשפניות - בידיעתן או שלא בידיעתן - מנוצלות. דווקא "אלנבי", בשלושת הפרקים ששודרו עד כה, מנסה לדון במניעים האפשריים שלהן, ולחשוף, שכבה אחר שכבה, את המציאות המורכבת שעלולה להוביל לשם. בנוסף לכך, הדבר האחרון שאפשר להגיד על השימוש של "אלנבי" בסקס זה שהוא סקסי, במובן של קידום מכירות. לכן ההתנגדות האוטומטית לסדרה רק עושה עוול למתנגדי החשפנות.
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום טלוויזיה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם