"חיות הדרום הפראי": החצר האחורית של הקידמה
המים העכורים, החזירים משוספי הבטן והתרנגולות נסות בטירוף על נפשן. בסרט "חיות הדרום הפראי" הדופק מהיר והחזק שורד. ביקורת
◄בואו להיות חברים של nrg ירוק גם בפייסבוק
ובכן, האם אנו מודעים למלוא חומרת המשבר? בספרו מאיר העיניים ("צריכת אנרגיה בת-קיימא וחברה"), משנת 2005, דיוויד גולדבלט קובע, בקצרה, שלא. אנחנו לא מודעים. גם העמים בעלי התודעה האקולוגית המפותחת ביותר, אמריקאים, שוויצרים, אירופים, טוען גולדבלט, מראים בורות גמורה בכל הנוגע למקורות המשבר הסביבתי ולהשפעת הרגלי הצריכה שלהם עליו. זה אך מתקבל על הדעת, מסכם גולדבלט: התרבות ככלל והמדיה בפרט, כסוכנים של העברת מידע וחינוך, לא ביקורתיים מספיק, לא הופכים בטיבה המרובד והמורכב של מציאות הקיפוח והניצול העולמית; הם צהובים לרוב, רוויי קוסמטיקה, מייפים מציאות.
ואמנם, מעת לעת התרבות; פרוזה, תיאטרון, קולנוע, מספקת לנו נקודת משען עוצמתית כל כך, עצמאית כל כך, שהיא מציגה את עוולות המציאות בצורה מהפנטת. אנו מוצאים ביקורת תרבות שכזו, בתצורתה הבוטה ביותר, בסרטו של בן זייטלין, זוכה פרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל סאנדנס 2012, "חיות הדרום הפראי". לעיתים, הבוטות בסרט גרוטסקית, עוכרת שלווה. זהו סרט המצולם מנקודת מבטה של ילדה, והוא אסור לצפיית ילדים. מה שמותר לשחקנית הזאטוטה המופלאה קווזנה אליס לראות, אסור להראות לילדינו. ייתכן שזה אומר הכל.
ספק אגדה קולנועית, ספק סיוט פוסט-מודרני, לאורך הסרט הילדה-שחקנית לוקחת אותנו יד ביד ומגלה לנו מחדש את העולם. עולם בו המגוון הביולוגי הוא סך פעימות הלב של כל היצורים החיים. עולם בו הפרא אציל. עקב בצד אגודל אנחנו נזכרים מחדש בטבע.
זוהי היזכרות בלתי אמצעית, נוקשה ואלימה בטבע. היזכרות טראומטית משום שהוויתנו מנוכרת אליו. כן, יש כאן גם זווית מרקסיסטית, בבקשה, האשימו אותי בהיותי "אבטיח" (ירוק בחוץ אדום בפנים; סוציאליסט מחופש לאיש סביבה). והנה, הניכור מהטבע, מאמצעי הייצור, מההון הטבעי, מהקהילה – הכל נגוז. כאן לא קושרים כתרים למודרנה או חוגגים את קדחת הצרכנות, את המטריאליזם והדקדנטיות. כאן אין גם סאבטקסט אירוני. כל אלה מפנים את הבמה לאכזריות, לשרירותיות ולאי הצדק שבקיום האנושי. המנה הזו מוגשת קרה.
העלילה מתרחשת ב"אמבטיה", ארץ ביצות ושטפונות, במקום כלשהו בדרום ארצות הברית. המים העכורים, פגרי הפרות, בני המעיים השפוכים של חזירים משוספי בטן, התרנגולות הנסות בטירוף על נפשן, וההדיוטות שמטבילים יגון בשיכר – זוהי החצר האחורית של הקידמה. בהחלט, האבולוציה עצמה היא פריבילגיה של העשירים. ובעוד עושק הצפון את הדרום מתמשך והולך, והפסולת נערמת, המזוודה המשומשת של אחד הופכת לאסדת ההצלה של אחר.
ו"חיות הדרום הפראי" משופע אלגוריות וסימבולים נוספים: השטפונות הם המבול של נוח. האמא הנעלמה היא אמא אדמה, גאיה (אלת האדמה במיתולוגיה היוונית, שנוצרת מתוך הכאוס; והיא נקמנית ופראית כשם שהיא מפרנסת ומיניקה). החסילונים המפרפרים, החבוטים, חסרי החוליות, הם התושבים שחומי העור של הדרום. גם אלה קורבנות גם אלה. ההישרדות דרוויניסטית: הכל חיות, הדופק מהיר, החזק שורד.
והסימבול הגדול מכולם: האגדה. האגדה שמספקת בריחה מן המציאות. האגדה שמקורה בתמימות ובחופש הדימיון. זוהי תמימות שילדי העולם המערבי חולקים בה, והיא המאחז הראשון והאחרון של הצדק. התמימות היא המאפשרת הגדולה של חלומות ושיווין הזדמנויות. אלמלא התמימות, מתחסלת האמונה שאפשר לתקן את העולם, ובלא אמונה זו אין תוחלת במפעל האנושי.
איפה שילדים נטולי תמימות, נקרעת המסכה מעל פני המודרנה. המבנה החברתי ניצב עירום ועריה. אופיו המחוצף, היהיר, האטום, המבורזל, נישא כמו גורד שחקים (כמו ארובות המפעלים הפטרו-כימיים בסרט), ואופיה הדורסני והמזהם של החברה נחשף.
עלילת הסרט פסאודו-דוקומנטרית והאותנטיות ללא דופי: לא צריך תפאורה, תלבושות או איפור. הסט ממוקם באזור ספר כלשהו שנמצא פסע אחד – פסע אחד רחוק מידי – מעבר לאופק הפיזי של יעדי החופשות שלנו, של עמודי העיתון ומהדורות החדשות, ולכן הוא גם מעבר לאופק הנראה לעין של השפעות הרגלי הצריכה שלנו, ושל אתרי ההטמנה של הפסולת שאנו מייצרים.
כל מי שטייל באזורי הספר של הציוויליזציה המערבית, מעבר לגיאוגרפיה הלבנה, לקווי המתח הגבוה והביוב הרץ, אל לב המאפלייה, מצא בוקה ומבולקה, גילופין וייאוש. והייאוש בסרט הקטן-גדול הזה – שחייב להיות עצמאי – מלא ומטלטל. ייאוש שמתחלק שווה בשווה בין בעלי חיים ובני אדם. ייאוש שסופו ברבריזם: באזורי הספר הללו, השוביניזם משולח רסן, הזכרים אלימים, הנשים מורות, והילדות האמיצות מושוות לגברים. גן העדן (בסרט מיוצג על ידי הבר הצף על פני המים "אליסיום") הוא בית בושת, שם הפריצות חוגגת, האוכל שמנוני והדקורציה זולה. משמעות לחיים אין בנמצא.
במובן זה, הדמויות והיצירה הן מחשבה סמוּאֶל בֶּקֶטית: קשת עורף, פסימית. זה המצב הטבעי של אדם: בודד מול איתני הטבע. אם משמעות החיים היא הישרדות גרידא, אם מימוש עצמי הוא זכות יתר של העשירים, אז המציאות היא אקזיסטנציאליסטית (תורה פילוסופית העוסקת בשאלת תכלית קיומו של האדם ובמשמעות החיים), והיא מהלכת עלינו ״חיל ורעדה״, לפי קירקגוֹר. זה כבר לא סרט על מפלצות של הדימיון. כאן המציאות עולה על כל דימיון. המפלצות הן אנחנו והן נוגסות ברעבתנות זו בזו.
הסרט לוקח את הצופה יד ביד אמרתי? לא. הוא לופת את הצופה בגרון וגורר אותו אל תוך המציאות הפנימית שלו. המצלמה הרועדת מקנה נקודת מבט מסוג הדוקו-ריאליטי המציצנית א-לה "מחוברים". הצופה, זר בהכרח, חייב להרגיש את האשמה והבושה המתלוות לעליונותו, לעובדה שהוא רק אורח לרגע בעולם מוכה אסונות טבע וטרגדיות אנושיות זה.
הוא עומד לרגע על עוצמת נצלנותו. הוא מוכה בלבול ומבוכה נוכח הדיכוטומיה, הקקופוניה הצורמת, בין מנגינת חייו, כורסת הקולנוע המרווחת, ובין רעש הרעמים והמבול, המלווה את יצר ההישרדות הפרימורדיאלי, הפרימיטיבי, של בני הדרום.
הארעיות שמאפיינת את העלילה, השרירותיות משולחת הרסן של "מי ישרוד ומי לאו", "מי יצוף מי ייטבע", "מתי יכה התקף הלב", מאפיינת גם את חווית הצפייה: מבטו של הצופה חטוף, בן שעתיים, שבסיומו אור יום, פקקים, שיחות שלא נענו, צרכנות. הדיסוננס מושלם. כך, ההצצה שלנו הופכת לפרוורטית – מעשה אסור, מלא כלימה, אשר בסופו הצופה עובר מטמורפוזה לכדי חזיר בר מפלצתי. אם הצופה בצד הזה של המסך, הוא חייב להיות חזיר הבר.
אבל, "הבעיה איננה הגלובליזציה", כפי שאמר אמרטיה סֶן, זוכה פרס נובל לכלכלה. "הבעיה היא חלוקה הוגנת של משאבים בעולם שעובר גלובליזציה. וככל שגדל הפער בין אלה שיש להם ואלה שאין להם הלחץ על הגבול (הגבול בדמות הסכר שבסרט), יילך ויגבר". אם ההיפר-קפיטליזם והאינדיבידואליזם הם עמודי הטוטם של החברה הגלובלית ד'היום, אז כן, הסרט הוא איקונוקלסטי (שמאופיין בהתנגדות לאמונות ולהשקפות מקובלות). מנתץ דוגמות.
לאן כל זה מוביל את הצופה? לכל היותר, הוא יבקש לקרוא עוד על הניצול. הוא עשוי להבין שעלינו לנהל את עצמנו ולא את הסביבה. לכל הפחות, הוא יתרפק על הפופקורן וינוע בחוסר נחת על כיסאו, מבלי להבין ממש למה. בין כך ובין כך, הסרט הוא צפיית חובה.
''חיות הדרום הפראי'', במאי: בן צייטלין, ארה''ב 2012
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם