זמן סוכר: איפה הילד נהנים מההתבגרות שלהם
שני עשורים אחרי אלבום הבכורה, איפה הילד היא הדבר הכי יציב היום ברוק הישראלי. תעודת כבוד או עניות? הם, בכל מקרה, מרגישים שלווים יותר עם הפאזה הנוכחית של הלהקה ומנסים להכניס את ההיסטריה של העבר לפרופורציה
פרדוקסלית לא פחות מכך היא העובדה שאיפה הילד נדמית היום כאחד הדברים היציבים בשטח. שלוש שנים אחרי שחזרו לנגן יחד, וכמה חודשים אחרי ששחררו את אלבומם החמישי, "בני המאה ה-20", הלהקה שהגדירה תקופה - רוקסן, ניינטיז, כל תור הזהב הזה שהיה עשוי מפלנל בכלל - מסתכלת אחורה בהשלמה רגועה. יש שיאמרו בורגנית. "מבחינה מוזיקלית ההופעות שלנו היום הרבה יותר טובות", אומר רודנר. "אם אתה שומע הקלטות מאז והקלטות של היום אתה רואה שאנחנו להקה הרבה יותר טובה".
"מבחינת פרפורמנס על במה אנחנו יותר מפוקסים", מסכים אסף שריג, הגיטריסט, האיש שאחראי על המנונים קטנים כמו "מסיבת התה של עליזה" ואיש להקת הווקיטוקיז. "אז היינו יותר אנרגטיים, מן הסתם. היינו יותר בטירוף. היום אנחנו פשוט באים ונהנים לעשות את הדבר הזה ביחד. אנחנו מיושבים יותר בדעתנו משהיינו בגיל 20 ומשהו, אבל החיבור בינינו יותר טבעי".
אלה צהרי יום שישי והלהקה עומדת להופיע. יום לפני כן רודנר סיים את העבודה על אלבום הסולו הבא שלו. הוא קליל, ניחוח. למראה לפחות. "זה שיש את איפה הילד מצד אחד ואת המוזיקה שלי מצד שני, נתן לי חופש לפטור את האלבומים שלי משירים שהם דמויי איפה הילד, שתמיד הרגשתי איזה צורך שיהיו באלבום", הוא אומר. "לכן יצא אלבום מאוד אקוסטי. כמעט פולקי כזה".
אסף, אם לחזור לאיפה הילד, השירים החדשים תפסו באותה מידה כמו הישנים? יש להם דרישה בהופעות?
"ברור שאנחנו לא מבצעים אך ורק את השירים החדשים, אנחנו מנסים שאנשים ייהנו מהשירים המוכרים והישנים ובמקביל יקבלו את מה שאנחנו עושים היום - דברים שנשמעים קצת אחרת. זה גם דלק בשבילנו, השירים החדשים. לעלות לבמה ולעשות אך ורק שירים מלפני 20 או 15 שנה זה הרבה יותר קשה מבחינתי והרבה פחות מהנה".
רודנר: "לשירים שעשינו ב'בני המאה ה-20' לא תהיה ההשפעה המיתולוגית שיש לשירים הישנים שלנו. אבל הקהל שלנו, אלפי האנשים שאוהבים אותנו, מאוד אוהבים את האלבום הזה".
מה היה עשוי לגרום לכם להתחרט שחזרתם לפעול כלהקה?
"אם זה היה מתקבל ממש בצינה ובהסתייגות, יכול להיות שזה היה מבאס אותנו. אבל אנשים יבואו הנה עכשיו (להופעה), ואתה תראה שהמקום הזה יהיה מפוצץ היום. אני יודע שהרבה מהם מכירים ומאוד אוהבים את האלבום האחרון ואני לא צריך יותר מזה".
אז זה נכון מה שאומרים, שלעת זקנה זעם הנעורים מתחלף בהשלמה? בהכרח?
"כל מי שעומד עם גיטרה ומנגן, רוח הנעורים היא חלק מהאופי שלו, מהטבע שלו. אבל כשאתה בגיל המופלג שאנחנו נמצאים בו, היא הופכת להיות עוד חלק מהדברים ולא הדבר העיקרי. כשעשו בערוץ 8 את הסדרה 'האלבומים', זו היתה הפעם הראשונה שאני והחבר'ה האחרים נפגשנו עם האנשים האלה שהיינו לפני 20 שנה.
"אנחנו לא מקשיבים לאלבומים
מביך , בקיצור.
"זה היה פשוט הופך למשהו מנוון. ראיתי אתמול פרק בסדרה של לואי סי.קיי שנקרא 'אדי'. זה פרק שבו הוא נפגש עם אחד שהתחיל איתו יחד כסטנדאפיסט, פרק דיכאוני בצורה מטורפת. החבר מפעם בעצם אומר ללואי שהוא הולך להתאבד. הוא אחד כזה שצחק על לואי כשלקחו אותו לתוכנית של לטרמן, קרא לו 'סל אאוט' (כינוי לאדם שהתמסחר), כי הוא לא היה מתפשר, אמן. פתאום הוא בן 40 והוא פשוט הומלס פאתטי ששונא את עצמו, שונא את העולם, אין לו כלום, רוצה להתאבד. לו הייתי מנסה להשתמש באותו דלק, אז או שהייתי עושה ניתוח פלסטי או שהייתי פשוט בן אדם מריר ופאתטי בצורה בלתי נסבלת".
עם התקרב השעה 15:00 מתחלפת אווירת הסאונד צ'ק המפוהקת בהמיית המון משולהב. השעה אמנם שעת צהריים ורוח השבת מתיישבת על הרחוב, כופה עליו רוגע לאה, אבל על הבמה חווה איפה הילד את ילדותה השנייה. קשה לבקש פרק ב' מוצלח יותר מזה שקיבלו. והם לא לבד בעסק הזה. גם אחיות נוספות לניינטיז - מופע הארנבות של ד"ר קספר, כרמלה גרוס ואגנר, אבטיפוס, המכשפות (כמובן מינוס ענבל פרלמוטר ז"ל) - מופיעות בימים אלה בתצורות כאלה ואחרות.
"אני חושב שמי שנשאר זה מי שבאמת היה לו מה למכור. עד היום זה ככה", אומר המתופף אסף מרוז, המכונה בובי. "אלה אותן להקות שהטביעו איזשהו חותם בארץ הזאת. הרבה יותר קל לאגד להקות שיש להן כבר רזומה. לצערי הרב אין דור חדש שעולה ומתקדם טיפה יותר למרכז".
מצד שני כל מי שמדבר על התקופה ההיא מסביר שהמיתוס מנופח ובסך הכל היה מדובר בסצנה קטנה של כמה הרכבים מוצלחים. זו אכן רק מיתולוגיה?
שריג: "זו היתה תקופה מסוימת שהרוק היה יותר במיינסטרים ומכר יותר תקליטים. יותר אנשים באו להופעות והתקופה הזו נגמרה. היום רוב הציבור לא מתעניין במיוחד ברוק. בעולם זה סיפור אחר".
אז זו בעצם היתה טעות היסטורית, סטיית תקן?
"זו היתה רוח הזמן, מה שנקרא. היתה תקופה שחברות התקליטים בחרו להחתים כמה להקות רוק שזכו להצלחה. היה איזה גל והגל הזה נגמר. הוא נגמר באמת ב-1995, באסון ערד, ברצח רבין. אחרי זה נהיה כאן משטר גלגלצ".
רודנר: "העניין הוא כמויות הקהל, כי זה המבחן האמיתי. בסופו של דבר בתקופה ההיא היינו מופיעים ברוקסן והיינו מביאים לשם כמות אנשים די דומה לזו שבאה לראות אותנו היום בבארבי. זה לא כזה הבדל גדול, כשחושבים על זה. 800, 1,000, 1,200 איש".
אז מה יוצר את הפער בין אז להיום?
"ההבדל הגדול הוא בפוקוס של התקשורת. אז התקשורת פשוט החליטה שמה שמגניב ומה שמעניין את הנוער זה רוק. זה היה ניפוח של סצנה שהיתה מאוד תל אביבית ובני נוער פשוט קנו את זה, כי זה מה שהאכילו אותם. היום מאכילים אותם דברים אחרים. אני מדבר איתך על בני נוער, כי רוב האנשים שבאים היום להופעות שלנו אלה חבר'ה בני 30, 40. אותו קהל מאז. הם באים במאותיהם. יש גם חבר'ה שמבחינתם הלהקה היא אגדה כזו, חבר'ה צעירים. אלה האנשים שתמיד אפשר למצוא אותם דבוקים לבמה בהופעות. חבר'ה שלומדים בתיכונים, אבל הם הווירדוז בכיתה שלהם. הם לא המיינסטרים".
לא היה אז איזשהו קסם, ישועה?
"בתקופה ההיא היו רודפות אחרינו נערות בקניונים בראשון ובבאר שבע, דברים כאלה. תמיד הרגשתי שאין להם הרבה עם המוזיקה שלנו. זה היה פשוט בגלל שהחליטו שאנחנו משהו. כל חודש היינו מתחלפים עם קספר על השער של 'מעריב לנוער'. אבל אני לא יודע עד כמה המוזיקה שלנו באמת צבטה אותן".
מה עם הדור הנוכחי שעושה רוקנ'רול בישראל?
"יש אנשים שעושים כאן רוק, הוא פשוט יותר באנגלית היום. למשל אסף אבידן או גבע אלון - אי אפשר להגיד שהם לא מצליחים. כשאתה ישראלי שעושה רוק אתה בעצם חצוי בין שתי מולדות. יש לך המולדת הזאת הישראלית ויש לך המולדת של דילן, הביטלס והסטונס. ישראל היא מולדת שלי וגם לנון הוא מולדת שלי. אני חושב שבגלל שבחברה בישראל יש הרבה יותר ניכור, לאנשים קל ונכון יותר לבחור במולדת של השפה השנייה, במולדת של האנגלית. הם כבר לא מרגישים מה שאנשים מהדור שלנו כן הרגישו, את הפטריוטיות והמחויבות הזו לישראליות. זה משהו שאי אפשר להיפטר ממנו. אבל לחבר'ה צעירים באמצע שנות ה-20 שלהם כבר אין את כל הבולשיט הציוני הזה שלי עדיין יש".
אולי ההצלחה המוגבלת שלהם היא פשוט עניין של מחסור בשירים גדולים? מי יכתוב פה עוד "אחד אלוהים"?
"אני חושב שזה נובע מסיבות אחרות לגמרי. הרכבים היום מכירים כל כך הרבה יותר דברים. 'אחד אלוהים' הוא סוג של 'לוסט אין טרנסליישן', אבד בתרגום. הרבה פעמים כשאתה מתחיל לעשות מוזיקה אתה בעצם מנסה לחקות את הגיבורים שלך. אתה לא עושה את זה מספיק טוב, אז אתה יוצר איזו מוטציה מקורית. היום, בגלל הנגישות, אנשים באמת יכולים לחקות את הגיבורים שלהם בצורה מושלמת.
"הדבר הזה יוצר חוסר מקוריות מובנה בהרבה דברים שנעשים. אתה כבר שומע את הציטוט, הוא כבר נורא ברור. גם הפופ והרוק נורא נפרדו בעשורים האחרונים. אנחנו היינו דור שמחובר לרדיו. היום ילד שאוהב רוק בדרך כלל יאהב רוק אינדי ולא מעניין אותו בכלל מה משמיעים היום במיינסטרים של הרדיו, ובצדק. פעם הדברים היו הרבה יותר צמודים, ביחד".
אתם מסוגלים לשמוע את עצמכם במוזיקה של הילדים האלה?
"אני שומע את זה היטב ואנשים גם אומרים לנו את זה. תשמע, אין להקת תיכון שלא תנגן היום את 'מה שעובר עליי' או את 'מישהו שומע אותי'. אני לא חושב שיש להקת רוק ישראלי שאיפה הילד לא נמצאת בה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם