ניקוי ראש: טוביה צפיר פותח את הלב
אחרי שהשיל 18 קילו, התנער מההתמכרות להימורים ואפילו השלים עם הפרידה מעולם המבוגרים, נשאר לטוביה צפיר רק עניין לא פתור אחד. ההתפרצות האלימה ההיא, שהכתימה ברגע של אובדן שליטה את שמו הטוב של החקיין של המדינה. בראיון גלוי לב מדבר צפיר בפעם הראשונה על הטלפון שהרים ביום הכיפורים לאשת ההפקה שתקף, על בקשת הסליחה שהתקבלה, ועל המחיר הכבד ששילם
אחרי שצונתר ונחבש הגיעה ארוחת הבוקר: ביצה רכה, לבן ופרוסת לחם דקה. למי שהורגל להתחיל את היום עם מבחר מאפים, חמאה, סלמון וגבינת שמנת, התפריט הזה היה פיצוי מעליב על שעות ארוכות של פחד מוות, אבל האוכל הצנוע נתן לצפיר, כדבריו, "זבנג. זה היה כמו ארוחת מלכים. אמרתי, זה לא נורא כל כך. אז עכשיו אין אצלנו חמאה במקרר ואני אוכל כל בוקר ביצה רכה. גיליתי שממש לא מתים מזה". גם היום, 18 קילו פחות, צפיר עדיין רחוק מהלוק המורעב של משה פרסטר, אבל מי שיקרא לו "שמן“ מסתכן בתביעת דיבה. הוא מקפיד על אורח חיים בריא: בישול ביתי, מנות קטנות, מעקב קבוע אחר מצב הכולסטרול והסוכר. ובניגוד לאנשים רבים אחרים שסבלו מעודף משקל והתרגלו לאכול ללא צנזורה, צפיר לא מרגיש שיחד עם הקילוגרמים הוא איבד גם את שמחת החיים, ההומור והיכולת להצחיק.
"בגילי אני צריך להתנועע על הבמה עם אנשים צעירים ממני ב-40 שנה, צריך לזוז בקצב שהיה לי בלהקת הנח“ל, ופתאום אני מרגיש שהכל הרבה יותר קל לי. עוד עשרה קילו, סביר שאוכל לזרוק את רוב הכדורים שאני לוקח. הבת שלי, שלומית, נותנת לי המון חיזוקים. רק היום היא אמרה לי, ’אבא, חולצות של טומי הילפיגר? ממש חתיך'. אז הקטע הנפשי, שמחת החיים של השמנים, נשאר. אני עדיין מצחיק כמו שהייתי, אני עדיין שמנמן. 81 קילו על 1.65 מטר זה עדיין הרבה. תזכור, כשחיקיתי את אריק שרון הייתי שמן כמעט כמוהו".
די הרבה זמן עבר מאז צפיר היה החקיין של המדינה. המערכונים שבהם גילם את שרון, רבין, שמיר, קיסינג‘ר ואחרים נהנו בשנות השמונים ממאה אחוז רייטינג. את מקומם תפסו הצגות, קלטות וסדרות טלוויזיה לפעוטות, ברובן מככבת דמותו האייקונית של "סבא טוביה". עכשיו צפיר חוזר עם סדרה חדשה, "ממלכת טוביהו", שכבר מוצגת בערוץ הופ!. הוא מגלם שם מלך חביב וקל דעת, שמסבך את נתיניו בסיטואציות לא נוחות ומעביר דרכן מוסר השכל לילדים מהעבר השני של המסך.
את המעבר לעולם הילדים ביצע צפיר לפני 16 שנה, בהצגה "ספר הג‘ונגל". הקומיקאי שהבריק ב“ניקוי ראש", כיכב בסרטי קאלט כמו "גבעת חלפון“ ו“צ‘רלי וחצי“ ורקד בלט ב“סיבה למסיבה“ - מודה עכשיו שבמידה רבה השינוי הזה נכפה עליו. הוא מעולם לא הפסיק להתגעגע להופיע בפני ציבור בוגר ומתוחכם, שמסוגל להתחבר לקצת סאטירה מושחזת בתוך החיקויים והמבטאים. הוא עדיין עושה את זה לפעמים בהופעות מוזמנות, בלי תקשורת ויחסי ציבור - הוא מדגים בפני חיקוי מושלם של אייל שני - אבל רוצה עוד.
בינתיים, הילדים שלכם מסרבים להתבגר בלעדיו, וההופעות מולם ממשיכות לרפד את חשבון הבנק שלו. "אני חושב שבמידה רבה ראיתי את הנולד. בשלב מסוים
אחרי "ספר הג‘ונגל“ העלה צפיר את "סיפורים כיד המלך עם סבא טוביה", שהולידה את "ממעיל הקסמים של סבא טוביה". השלישית, "סבא טוביה מספר משלים", הייתה הראשונה בשרשרת של הצגות שהפכו גם לקלטות פופולריות. "עשינו את זה בתקציב הכי נמוך שאפשר, 20 אלף דולר, והקלטת הזאת נראית מיליון דולר ונמכרת מצוין עד היום. כל שלושה חודשים אנחנו מקבלים בשבילה צ‘ק, שזה פלא בפני עצמו".
ילדים הם קהל מסור ונאמן. ובכל זאת, כשאתה רואה את "ארץ נהדרת“ או "מצב האומה", אתה לא אומר לעצמך שאתה צריך להיות שם?
"אם היו קוראים לי לדגל מ‘ארץ נהדרת‘ - והם לא קוראים - אבל נניח שפתאום היה בא להם להביא איזו יציאה, בעונה הבאה ניקח גם את טוביה, סביר שהייתי מסכים, כי אני מתגעגע ואני כמובן רוצה להראות להם מאיפה משתין הדג. בשמחה. ההפסקה הזאת לא הקהתה את כישרון החיקוי שלי. זה נשאר אצלי, ואני רוצה לחזור. אני עושה הופעות ולא שומעים עליהן כי הן לא בטלוויזיה, ולא קוראים לי לדגל. אולי חושבים שאני זקן מדי, לא יודע".
הנה ההזדמנות שלך להגיד להם: אני כאן, ומחכה לטלפון שלכם.
"אני חושב שאמרתי את זה". ואחרי שתיקה קצרצרה: "לפעמים אני מוצא את עצמי אומר, ’מה אני אעשה, אלך ואחזר על הפתחים? אבקש מעיתונאים שיגידו להם לקרוא לי? לא רוצה. יש לי כבוד עצמי ואני שמח בחלקי. לא רע לי. מבחינת פרנסה הנישה הזאת יוצאת מהכלל. ומבחינת הגשמה עצמית, גם יש לי. לא רק שאני שחקן, פה נהייתי גם הבמאי. ואני מפרנס כל השנים האלה צוות של לפחות 30 אנשים, לא כולל הנספחים בחברה שמפיצה את הקלטות. אני המבוגר האחראי. אני לא יכול לתת לשחקן חדש לעשות קונצים, איזה אלתור מחורבן, ולהרוס לי את הקטע כי זה יהרוס לכולם את הפרנסה. יש לי שליטה מלאה כי אני בעל הבית, אני זה שנותן את הצ‘קים. כך שבשנים האלה הגעתי למעמד שמפצה אותי על החיסרון המסוים בעבודה למבוגרים. היא קיימת, אבל לא במינון שהייתי רוצה".
כשאתה צופה בתוכניות הבידור בטלוויזיה ורואה את הוולגריות, הקללות, הגסויות, מה אתה אומר לעצמך?
"אני לא צועק על הטלוויזיה. אני מאמין שיש לי תכונה שלא נותנת לי להיות זקן ממורמר. אני מנסה לפתוח את העיניים ואומר לעצמי, אפילו שיש בזה קללות ולפעמים רמה נמוכה וזה לא בדיוק סאטירה, בכל זאת זה מצליח. הקהל אוהב את זה. אתה יכול להתווכח עם הקהל? תשב, תלמד, תראה מה הקהל הצעיר אוהב ותיקח מזה את הדברים הטובים. ולפעמים אני אומר, זה לא כוס התה שלי - וסוגר את הטלוויזיה".
הוא נולד בשכונת פלורנטין, דרום תל אביב, להורים שהגיעו ממזרח אירופה עוד בשנות השלושים של המאה הקודמת. לאבא הייתה חנות מכולת, אמא עזרה לצדו. אוכל לא היה חסר, אבל כל השאר כן. "נולדתי בתקופה שבה לכולם היה קשה וגם להורים שלי היה קשה", אומר צפיר. "שנים הייתי מספר לילדים שלי סיפור עד שכבר נמאס להם ממנו, על זה שבכיתה ד‘ קנו לי עט גלובוס עם רפיל. עד אז כתבתי בעיפרון. וכבר ביום הראשון איבדתי את העט ופחדתי לחזור הביתה. לא ידעתי מה יעשו לי. לא היה להורים שלי לתת לי כסף לקולנוע, אז היינו עולים על הגג בקיץ ורואים סרטים בקולנוע ארגמן. לא נתנו לי כסף לכדורגל, אז התפלחנו. היו לי הורים טובי לב, נפלאים, אבל לא היה להם מספיק למותרות. גדלתי כמו חתול רחוב".
אחד מזיכרונות הילדות של טוביה קוזלובסקי הוא הטיול הקבוע בשבת, כל הדרך מפלורנטין לדודה שגרה מול פסאז‘ הוד, שכונה שאכלסה ישראלים ותיקים יותר. "פעם בן דודי משה, שהיה מלח, הביא מאפריקה קוף. הקוף הזה עשה לי את הילדות. פרא אדם - גם משה וגם הקוף. לימים הוא נסע עם האונייה לניו יורק, ירד לטיול במנהטן, ראה שם את שושנה ואמר, ’זאת תהיה אשתי', למרות שהייתה בת של יהודי עשיר והוא מלח פשוט. הוא התחתן איתה ולימים הם התעשרו אפילו יותר".
טוביה לא היה ילד מצחיק, אבל מאז הפעם הראשונה שבה מצא את עצמו מול מסך - כשאחותו הגדולה סחבה אותו לקולנוע ארגמן או עדן - רצה להיות שחקן. מצ‘רלי צ‘פלין למד כל מה שאפשר על תזמון ופרפקציוניזם. קים נובאק, מהכוכבות האהובות על היצ‘קוק ("ורטיגו“), כיכבה אצלו בחלומות הרטובים. אבל יותר מהכל הוא רצה להיות מרלון ברנדו. "השחקן הכי טוב, הכי גברי, הכי חתיך - ולא יצא. יצאתי קצר, 1.66 מטר ושמנמן".
להקת הנח“ל הייתה אז שלב הכרחי למי שרצה להיות ברנדו. צפיר ביצע באודישן קטעים של בצל ירוק והתרנגולים, הפליא בחיקוי של יהורם גאון, והרשים את השופטים, בהם יוסי בנאי ושמעון ישראלי. המחזור שלו, 1963, אחראי לכמה מהלהיטים הגדולים של התקופה, כולם באדיבות נעמי שמר: "מחר", "עוד לא אכלנו", "מטרייה בשניים“ ("שנינו יחד תחת מטרייה אחת“), "חפשי אותי“ ו“הטיול הגדול“ ("יצאנו בבוקר אלול לצעוד 40 קילומטר“).
בתוכנית הבאה צפיר שר את "רבע שנתית", הלהיט הראשון שהלחין יאיר רוזנבלום, אז אקורדיוניסט הלהקה. ואז הגיע מחזור גיוס חדש, עם כוכבים כמו שלום חנוך, שולה חן, ששי קשת, מנחם זילברמן וחנן יובל והמון שירים שנכנסו לפנתיאון: "הוא לא כל כך חכם", "ישנן בנות", "משה משה“ והדואט של צפיר וחן, "אחד חולמני“ שהפך ללהיט גדול. צפיר קיבל הזדמנות לסגור מעגל כששחזר את הווי הלהקה הצבאית בסרט "הלהקה", שבו גילם את המנהל המוזיקלי הנוגש שחוטף מלירון נירגד, היא מיקי, שפריץ של לבן בפרצוף.
בגיל 20 וחצי, בתפר שבין הלהקה לאזרחות, צפיר התחתן עם יעל, חברתו מהתיכון. הם נפגשו לראשונה כבר בכיתה ו‘ אבל הפכו לזוג רק בי“א. "שנינו עברנו לצפון תל אביב באותו טיימינג, היא עברה משבזי לרחוב פנקס, אני מפלורנטין לרחוב שלומציון המלכה. הלכנו לבית ספר יסודי יהודה מכבי בסביבות כיכר מילאנו, ואחר כך עברנו יחד לתיכון עירוני ד'. אני זוכר שרקדנו פעם יחד בטקס של סיום שנה בכיתה ח‘ והיינו באותה חברה. אבל לא הייתה אהבה בינינו, גם לא אהבה של ילדים. עד כיתה י“א. כל התקופה של הלהקה היינו יחד ואיך שנגמרה הלהקה התחתנו. היינו הראשונים מהחבר‘ה שהתחתנו".
"ניקוי ראש“ הפכה את טוביה צפיר לכוכב גדול, לפחות במונחים של אז. בהמשך, בעקבות פרישתו של אורי זוהר, הוא הנחה את "זה הסוד שלי", השתתף בסרטים "סלומוניקו", "צ‘רלי וחצי", "גבעת חלפון“ ועוד, עשה את "חגיגות סיום הרוטציה“ של סידון בתאטרון, והתארח כמעט מדי ליל שישי ב“סיבה למסיבה“ של רבקה מיכאלי, שבה שכלל את כישרון החיקויים שלו לדרגת אמנות. בשנות התשעים הוא כיכב ב“החרצופים", הגיח לביקורים אצל יאיר לפיד, והמשיך לטלנובלה "השיר שלנו“ שביים בנו יואב.
אבל דווקא התוכנית המתחרה, "טלנובלה בע“מ", החזירה אותו לכותרות. זה קרה בעקבות תקרית על הסט, שבמהלכה תקף את אחת מעוזרות ההפקה שזירזה אותו להגיע לצילומים. באוגוסט 2005 הוגש נגדו כתב אישום על הפעלת אלימות ואיומים, בינואר 2006 אישר בית המשפט את עסקת הטיעון שנחתמה עם צפיר, במסגרתה נגזרו עליו עבודות לתועלת הציבור מבלי שהורשע. הוא בחר לרצות את העונש כבמאי בהצגה של נערות ממשפחות מצוקה.
צפיר יודע היטב שהתקרית ההיא מכתימה את הביוגרפיה שלו, אולי לנצח. הוא לקח אחריות מלאה, לא האשים איש מלבד עצמו, הסביר במשפט שהתפרצות הזעם שלו הייתה תוצאה של עומס עבודה, כמות גדולה של כדורים שנטל כדי להתמודד עם תחלואיו המרובים ואותו צורך נואש לעשות פיפי. כחלק מעסקת הטיעון התחייב לראות פסיכולוג וגם הביע התנצלות פומבית. עכשיו הוא חושף בפעם הראשונה שהתנצל בפני הבחורה שתקף גם בשיחת טלפון פרטית.
"עוד לפני המשפט צלצלתי אליה", הוא מספר. "זה היה ביום כיפור, הייתי עם יואב בלונדון, ושאלתי אותו אם הוא חושב שאני צריך לצלצל אליה ולהתנצל, והוא אמר, ’בטח. אתה מאוד צריך'. ואז אמרתי, ’אז בוא נעשה את זה עכשיו'. צלצלתי מלונדון, והיא קיבלה את ההתנצלות שלי. תראה, הרי ברור שמה שעשיתי לא היה בסדר. אבל לא זה האישיו. מוטי קירשנבאום אמר לי שהוא היה פותר את זה אחרת. הריצה המהירה הזאת למשטרה. היה לי חוסר מזל. אותו יום היה יום הולדת של יעל בר-זוהר והזמינו את גיא פינס לסקר. רצה הגורל וזה קרה דווקא ביום הזה. כמובן שיום ההולדת של יעל כבר לא עניין אף אחד. בסדר. אני את העונש שלי קיבלתי ושילמתי על המעשה במלואו וזה נשכח".
בוודאי היה קשה לראות את עצמך מתואר פתאום בעיתונים כאיש אלים.
"זה פיצוץ שאין גוף תקשורתי שלא יתנפל עליו. משהו בסדר הגודל של אדם נשך כלב. אני יכול להבין את זה. אבל מה שכתבו עלי, ’טוביה החובט‘ וכל אלה, זה היה קשה ואתה רואה את כל הצביעות והשקר. הסיבה העיקרית לזה שהפסקתי לקרוא עיתונים היא שראיתי שבמקרה שלי 50 אחוז ממה שפורסם היה שקר ו-50 אחוז אי דיוקים איומים. כתב של עיתון גדול שהיה במשפט כתב ידיעה תחת הכותרת: ’טוביה צפיר לוקח כדורים פסיכולוגיים'. זה כל כך הרגיז אותי. אלף, אין דבר כזה כדורים פסיכולוגיים. זו בורות. דבר שני, אני לא לוקח כדורים כאלה. בחיים שלי, תקשיב טוב, ולא בגלל שאני מנסה להתגונן, לא לקחתי ציפרלקס, לא ריטלין, שום דבר כזה. התחלתי לקחת כדורים אחרי הצנתור הראשון שלי והם לא היו לא פסיכולוגיים ולא פסיכיאטריים. אז מה אתה רוצה שאני אחשוב על עיתונאים? אתה רוצה שאמשיך להאמין למה שאני קורא? הרי ידעתי באופן פרטני מה נכון ומה לא. והיו דברים נכונים, אני לא אומר שלא".
מה למדת מהמקרה הזה על עצמך?
"זו הייתה מעידה חד פעמית ולמדתי ממנה הרבה. למדתי לא להיכנס לאותה צרה. זה קרה בשיא צריכת הכדורים שלי, הסוכרת והרעב והלחץ דם, ולקחתי יותר מדי דברים על עצמי, יותר מדי עבודה. באותו יום קמתי בארבע בבוקר, הייתי צריך לנסוע להצגה בטבריה. לא יכולתי לעמוד בעומס הזה.
"היום, בדיעבד, אני מרגיש שאני צריך להגיד תודה שזה קרה. עד אז הייתי נורא קשה עם עצמי, לא מרוצה משום דבר. אני זוכר, למשל, את המערכון ’עם אחד שיר אחד‘ מ-1985 שנחשב לאחד השיאים שלי. הסתכלתי על הקטע בבית, ואמרתי ליעל ’זה לא טוב, זה לא מספיק טוב'. כעסתי על עצמי כי בחזרה עשיתי את זה יותר טוב. וכאן קרה משהו שהכריח אותי לסלוח לעצמי. פתאום קיבלתי פרופורציה. למדתי למצוא בתוכי חמלה כלפי עצמי".
מה השתנה בך מאז?
"קודם כל, אתה מבין שאסור לבזבז את הזמן שנותר לך. אחד הדברים שעבדתי עליהם בטיפול זה איך להתמודד עם מצבים שבהם עולה לך הדם לראש. למדתי שברגע שאתה מרגיש שזה הולך לקרות, לך הצידה. תפנה את הראש. פיזית ורגשית. כי אם תלך קדימה, בסוף תגיע לנגחה. המטפל נתן לי כמה טכניקות של שליטה בכעס והפנמתי אותן.
"באופן כללי אני יותר רגוע ויותר נחמד, עם יותר הומור עצמי. קודם הייתי יותר קשה. לדעתי, היום אני יותר נוח מרוב המבוגרים האחראים שפגשתי בעשר, 11 השנים האחרונות. תשאל את הצוות שלי. הכל נעשה בנועם. כשאני מכניס, למשל, שחקן חדש, נורא חשוב לי לבוא אליו לפני ההצגה ולהגיד לו, ’תשמע, רונן, אני יודע שיהיו היום טעויות, אל תחשוב על זה בכלל. זה בסדר. תצחק מהן. תיהנה. אל תחשוב על מה שאני חושב כי אני לא כועס על שום טעות. אני סולח על הכל ואנחנו נצחק על זה ביחד'. יחד עם זה אני עומד על שלי. אני מאוד דעתן לגבי מה שקשור למקצוע שלי".
יכול לתת דוגמה?
"יש איתי בהצגה בחור בשם שלומי כבסה. פגשנו אותו לפני כמה שנים בהופעות במלון הילטון מלכת שבא באילת והוא היה בצוות הבידור. אמרתי לו, ’כשיבוא לך לעבור למרכז תרים טלפון'. היום הוא איתנו. והוא באמת מצחיק את הילדים וכיף להופיע איתו. אבל בזמן האחרון אני רואה שהבן אדם מספר בדיחה וצוחק ממנה. אז שלשום לקחתי אותו ואמרתי לו, ’שלומי, יכול להיות שזה נחמד ל'זהו זה', שם באמת הם צחקו הרבה, אבל זה עלול לפרק את ההצגה. משמעת זה נשמת אפו של המקצוע שלנו'. אמרתי, ’שלומי, גם דודו דותן, שהיה חבר שלי, היה צוחק מהבדיחות של עצמו ותמיד הייתי אומר לו, ספר את הבדיחה ותן לקהל לצחוק'. זו הערה בונה והוא קיבל אותה ברוח טובה. זה משהו שבא עם הגיל והניסיון ויכול להיות שמה שקרה לפני שבע שנים תרם פה. אני מנסה להוציא את הטוב מכל דבר, גם אם הוא נראה לא טוב".
בשיא המשבר, כשהעיתונים היו מלאים בדיווחים על הסכנה האלימה שנקראת טוביה צפיר, אמר לו ילד קטן שצפה בהצגה, "סבא טוביה, אתה האיש הכי טוב בעולם". "התרגשתי נורא, היו לי דמעות בעיניים. זה היה הדבר הכי מנחם שיכול להיות". אחת הפרטנריות שלו על הבמה, ילדה בת עשר בשם גל שגילמה את הנסיכה, שלחה לו מכתב מרגש לא פחות. "אני רואה שאתה עצוב, ואני לא יודעת למה", כתבה שם.
באמת היית עצוב?
"לא רקדתי הורה ברחובות.“
טוביה ויעל צפיר מתגוררים בבית מרווח בשכונה מומלצת של רמת השרון. יש להם שלושה ילדים ושישה נכדים. יואב (44) הוא הבמאי של "כוכב נולד", שלומית (37) משתתפת בכתיבת הצגות הילדים של אבא, ויוני (27) התחתן לפני שבועיים. כמצופה, צפיר כיכב בתוכנית האמנותית. בגלל שהכלה היא בת קיבוץ רחביה, הוא הציע לבוא עם חיקוי של גולדה, אבל יוני ביקש משהו עדכני יותר. הם התפשרו על אייל שני, שמעביר ביקורת מלומדת על הקייטרינג. יואב גם ביים קליפ משפחתי על רקע "אני שוב מתאהב“ של גידי גוב.
כשצפיר נדרש ליואב, טון הדיבור שלו מתמלא גאווה מובנת, אבל גם רוך שאי אפשר לטעות בו, כאילו הילד הוא לא אחד הבמאים הכי מצליחים בטלוויזיה הישראלית, כאילו הוא עדיין זקוף לכתף, לעצה הטובה, של אבא. צפיר יודע היטב, יותר טוב מכולם, שהרייטינג של "כוכב נולד“ אכזב השנה, וגם אם קשה לו להודות בכך, סביר שהוא לא היה מתנגד שיואב יעבור לפרק הבא בקריירה שלו.
"הם היו בסיפור הצלחה מטורף ואז קרו דברים, עם מרגול וכל השאר, והשנה היה פחות רייטינג. אבל בעידן כזה של מסחריות מוגזמת קשה להאשים את המערכת. כשיושבים על בור שומן קשה לוותר עליו", הוא אומר. "ואז יש תחרות מימין ומשמאל, ’דה ווייס‘ ו‘בית ספר למוזיקה‘ ששם הם מתחרים בעצמם, וייתכן שחלק מהקהל כבר מעוניין בדברים אחרים".
לדעתך צריך לפרוש בשיא?
"קח את ’ניקוי ראש'. בראן הראשון שלנו היו 20 תוכניות. בתוכנית הסיום נפרדנו עם שיר שאומר, ’אנחנו עוד נחזור'. ואז עזבו דובי גל ושמעון לב ארי והצטרף ספי ריבלין ועלינו עם עוד 12 תוכניות. בתוכנית האחרונה חזרנו לאותו שיר פרידה מהעונה הקודמת, אבל הפעם אמרנו ’זהו רבותי, גמרנו, אין יותר עוכרי ישראל, אתם יכולים לנשום לרווחה, יותר לא נחזור'. ולא חזרנו. צריך ללמוד מזה. שום דבר לא נמשך לנצח. ’הסופראנוס‘ נמשכה לנצח? תראה את סיינפלד שאמר די, עד פה. או ’המלון של פולטי'. אבל יבוא יואב ויגיד לי, ’ומה ג‘ון קליז עושה עכשיו? עושה פרסומת לשוקולד ישראלי. זה מה שאתה מאחל לי?'. וקשה לי לענות על זה, כי הזמנים השתנו. אני יודע שלבן שלי יש הרבה מה להציע - בקומדיה, בסאטירה, איפה לא".
אתה חושב שיש שמחה לאיד על הרייטינג הפחות טוב בעונה האחרונה?
"בטח, זה ברור, אם כי חובה להזכיר שבגמר היה להם רייטינג של 34 אחוז ויואב עשה תוכנית מצוינת. אני צברתי בזה ניסיון. עד תחילת שנות התשעים, בערך 25 שנה, הייתי המלך הבלתי מעורער של החיקויים, החקיין של ישראל. וזה ניקז המון אנרגיות שליליות, המון קנאה. זה יצא החוצה כשהנחיתי את ’זה הסוד שלי‘ ואיזו עיתונאית כתבה שאני מגלם את כל הרע שיש בבידור הישראלי. ציטוט מדויק. לא חלק מהרע. כל הרע. כמה אנטי יש בזה. אבל הפנמתי ואמרתי לעצמי, ’זה די מגיע לך'. השאלה היא לא למה זה הגיע פתאום אחרי קרוב ל-25 שנה, אלא למה זה לא בא קודם. כשכל הזמן יש רק בן אדם אחד - לא משנה כמה הוא טוב ומוכשר - נצברת קנאה אדירה, נצבר אנטי אדיר, והרבה אנשים אומרים, ’יאללה שילך כבר, שיבוא מישהו אחר, נמאס'. והנמאס הזה קורה בכל דבר".
כנראה לא בכל דבר; הנמאס הזה פסח על החיים המשותפים של טוביה ויעל צפיר. אחרי 50 שנה ביחד, מתוכן 46 שנה עם חותמת של הרבנות, הם עדיין משלימים זה את המשפטים של זו, ולגמרי לא נראים משועממים בחברת עצמם. במשך רוב הקריירה שלו, במקביל לגידול הילדים, יעל ניהלה את עסקיו של טוביה, נשאה ונתנה עם מפיקים, איזנה את ספרי החשבונות. סביר שהוא זקוק לה בדרכים שגם בראיון עיתונאי חשוף קשה לו להסגיר. היא נשארה לצדו גם בתקופות של משבר, כשפיתח הרגל הימורים מזיק שהעיק על התקציב המשפחתי ואיים על איכות החיים של כולם. "יום אחד פשוט הבנתי איזה בזבוז זמן זה, הימורים. היום אני מוכן לצאת עם דגל נגד זה, עד כדי כך. אבל לא אעשה זאת כי זה ייראה צבוע".
גם כאן, התקרית ב“טלנובלה בע“מ“ סייעה לו - הכריחה אותו - לתת לעצמו דין וחשבון אמיתי על האיש שהפך להיות. "בטיפול הפסיכולוגי שלי עסקנו גם בזה. מצאתי את עצמי אומר, ’אני כבר לא ילד, זה הרבע האחרון של החיים שלי, חבל לבזבז אותו על שטויות'. הנה, נסענו עכשיו ללונדון וכל דפוס הבילוי שלי בחו“ל השתנה לגמרי. בשלושה ימים ראינו שתי הצגות נפלאות, אכלנו שש ארוחות נפלאות, עשינו קניות - וגם הייתי בקזינו. בטח הייתי. אבל זה היה כמו ההבדל בין לשתות כוס יין אדום אחת ליום לבין לשתות כמה בקבוקי ויסקי. הייתה לנו מעין הפי אוור שהיא עושה קניות לבד ואני נכנס לקזינו, ואחרי זה נפגשים בחדר במלון. הייתי שם יומיים, שעה בכל פעם, הרווחתי קצת והפסקתי".
הימורים זה התמכרות. מניסיוני אני יודע שהטריגר הכי קטן יכול להחזיר אותך להרגלים הכי רעים. לא פחדת?
"להיגרר? לא. זה אני מול עצמי פה. אני שולט ביד רמה. האבסורד הוא זה שמאז ששיניתי את הגישה שלי יש רווחים, לא גדולים, אבל הנה, הרווחתי משהו כמו 500 דולר שהחזירו את הקניות, והפסקתי. הפסיכולוג תמיד אמר לי, ’תדע להפסיק ברווח'. ופעם לא יכולתי. פעם יעל הייתה סובלת כי אני הייתי בקזינו והיא הייתה לבד".
היא הציבה בפניך אולטימטום?
"לא. אני הצבתי בפני עצמי. היא מכירה אותי טוב ויודעת שיש לי קווים אדומים. גם כשהייתי בשיא של זה אף פעם לא פגעתי בבשר החי ממש. וכשראיתי שזה הולך להגיע לזה, העברתי לה את כל החשבונות ואמרתי לה, ’מעכשיו את שומרת על הכסף'". יעל מאשרת: "תמיד סמכתי עליו. התרגזתי לפעמים אבל תמיד סמכתי עליו שיש לו קווים אדומים".
טוביה: "אם היא לא הייתה סומכת עלי אני חושב שלא היינו ביחד. זו התמיכה הכי גדולה שאפשר לקבל, כשאתה מרגיש שבן הזוג סומך עליך. היה מקרה אחד שבו היא באמת הייתה ענקית. באתי הביתה עם הפנים באדמה, והיא פתחה את הדלת ושאלה ’מה קרה, כל האוניות טבעו?‘. אמרתי ’כן, כל האוניות'. והיא אמרה, ’תגיד כמה'. אף פעם קודם לא אמרתי לה כמה, והפעם אמרתי. על המקום היא ענתה, ’אז מה? זה רק כסף, אתה תעשה הרבה יותר'".
אתה ואני יודעים שזה לא רק כסף.
"נכון, אבל תחשוב על התשובה שלה. כמה נשים אתה מעלה על דעתך יגיבו ככה? ומה שקרה זה שתוך חודש עשינו את השלאגר הכי גדול בחיים שלנו והרווחנו כל כך הרבה כסף, משהו כמו שתי דירות. היא לא הייתה נותנת את התמיכה הזאת אם לא הייתה יודעת שבבסיס שלי יש משהו יציב מאוד ושמרני מאוד.“
פה ושם יש לכם סודות האחד מהשני?
יעל: "נסענו באוטו להצגה בשבוע שעבר והוא סיפר לשחקנים איזה סיפור על חנן גולדבלט שלא הכרתי".
טוביה: "סיפרתי שהוא היה חבר של גלי עטרי והם גרו אצל משה הבן דוד שלי בניו יורק, המלח שהביא את הקוף ונהיה עשיר".
יעל: "אמרתי לו, ’זו פעם ראשונה שאני שומעת את הסיפור הזה'. והוא אמר בחיוך ממזרי, ’כנראה שאת לא יודעת עלי הכל'".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם