צפיחית בדבש: איך היתה ההופעה של ג'יזס אנד מארי צ'יין?
ג'יזס אנד מארי צ'יין אולי לא נתנו הופעה מרגשת או מכוננת, אבל הצליחו להחזיר את הקהל ולו לשעה קלה, אל ימים רחוקים ותמימים יותר
קשה שלא לבחון את הופעתה של הג'יזס אנד מרי צ'יין אמש (ה') במועדון הבארבי בתל אביב בקונטקסט הראוי לה. ג'ים וויליאם ריד מגיעים אלינו לאחר חמש שנות פעילות מחודשת, כשמאחוריהם שנים של ניסיון ורפטואר עשיר. עם זאת, עדיין מדובר בהרכב שלומד להסתגל לתנאי משחק חדשים, בעידן המתאפיין בפלקטיות לירית ובהפקה מצוחצחת לרוב. תהיה זו טעות לנתח את הופעתה הקצרה למדי (שעה ורבע בלבד) של אחת מלהקות האלטרנטיב המשפיעות בדורה במונחים של רעננות וחדשנות. שהרי הזמנים עברו, הדור הלך ופחת ועולם הרוק עבר לא מעט מהפכים מאז חרך
"Psychocandy" את תודעת אנשי הגיטרה.
אם כבר בשנות פעילותם האחרונות בטרם הפירוק הרגישו החבר'ה מגלזגו מעט לא שייכים, ג'יזס אנד מרי צ'יין מודל 2012 הם לרוב הרכב נוסטלגי,
אלו שהגיעו לבארבי במטרה להרוויח חוויה מטלטלת חושים, סביר להניח שחזרו לביתם כשחצי תאוותם בידם. אך אם לשפוט על פי תגובתיהם של רוב באי המופע בתומו, נראה כי התקיימה קורולציה מרשימה בין רמת הציפיות לרמת המופע, שסיפק נאמנה את חלקו בעסקה: תנו לנו את האוזניים שלכם ונחזיר אתכם לשעה קלה אל ימים רחוקים ותמימים יותר. לא מפתיע, אם כן, שהקהל היה עטור בגיבורי גיטרה מקומיים מעדות החמי רודנר, דנה ברגר וברי סחרוף. אמנים שפרצו בתקופת האלבום "Honey's Dead" וייתכן מאוד שהם חבים להרכב שעומד מאחוריו כמה מרגעיהם האישיים והמקצועיים היפים יותר.
כשהוא לבוש בז'קט שחור, ג'ינס ונעלי ספורט, ג'ים ריד הפגין את האדישות המוכרת שלו והוכיח כי רוקרים מזדקנים בחן ובכבוד גדולים יותר משאר האוכלוסיה. ריד מעולם לא היה פרפורמר אנרגטי מידי, דבר המקנה אליבי מידי לגיל ולזמן שעבר ומנקה אותם מכל חשד למעורבות בסטואיות ובהיעדר השיאים בהופעה.
המאפיינים השו-גייזים והדרתם של אי-אילו רגשות מהבמה מאז ומתמיד נלוו להרכב הותיק, ועדיין נדמה היה כי בחלקו הגדול של הערב, לפחות עבור צמד האחים הסקוטים, מדובר בעבודה לכל דבר, סרט נע של קלאסיקות עבר למביני עניין. בעוד השירים עצמם שורדים את מבחן הזמן והריפים נותרו מתקתקים כשהיו, משהו בדינמיקה בין האומן לקהל לא התרגם לאקסטזה אתמול, וסליחה לחברי מעגל הפוגו של השורות הראשונות.
בגזרת הרגעים שדווקא כן עשו את מלאכת תפעול האמוציות אפשר להזכיר את "Happy When It Rains" (לא זה של גארבג') המתוק-מריר ו-"Some Candy Talking" היפה. את הפינות האפלות והאגרסיביות יותר סגרו "Cracking Up" ו-"Reverence" השערורייתי לזמנו.
חלקו הראשון של ההדרן, כלל את "Nine Million Rainy Days" (ללא ספק מתמודד ראוי לתואר "השיר העצוב ביותר אי פעם"), ואחריו את "Sometimes Always", דואט חמוד אך אפקטיבי, כשלנעליה הגדולות של אשת מאזי סטאר הופ סנדובל, נכנסה במפתיע אחת, נינט. בהקשר זה יש לציין כי בין ריד וטייב, שנשארה על הבמה גם לביצוע המתבקש של "Just Like Honey", לא נרשמה דינמיקה יוצאת דופן וניכר היה כי רוב הקהל מתקשה להתמסר לנוכחותה של האורחת המפתיעה.
הג'יזס אנד מרי צ'יין אינם האמנים הראשונים שמגיעים לישראל כחלק מגל תחיית אהבות נעורים. קדמו להם הבריאן ג'ונסטאון מאסקר, סטיבן מלקמוס, אקו אנד דה באנימן ואחרים. אומנם קשה לטעון כי הם העניקו הופעה מרגשת או מכוננת במיוחד לישראל, תרומתם להיצע התרבותי שפוקד אותנו אינה מבוטלת, גם אם עבור רבים מקוני הכרטיסים מדובר היה בפגישת מחזור ובהזדמנות לבחון שוב קשרים ישנים וזכרונות רחוקים.
ככזו, ההופעה של ג'יזס אנד מרי צ'יין מילאה את תפקידה כהלכה אתמול, על אף רגעים מכניים ואובר סטטיות. לפחות הם לא הפנו לנו את הגב. אם מסתכלים על כך מהזווית הנכונה, זו שרואה באחים לבית ריד מלכים של זמן אחר, סמלים מובהקים לזמנים יפים באמת, אפשר לתאר את ההופעה של גי'זס אנד מרי צ'יין אתמול בשתי מילים: הכל דבש.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם