תעודת זהות: "כמו מישהו מאוהב" משחק עם המציאות
גדול קולנועני איראן ממשיך בסרטו החדש "כמו מישהו מאוהב" לעסוק בתבונה בסוגיית המציאות וייצוגיה
''כמו מישהו מאוהב'', במאי : עבאס קיארוסטמי, צרפת/יפן 2012
(1990), שהיה הסרט הראשון שפרסם את שמו ברחבי תבל. סרט זה עוקב אחרי מעלליו של דוקומנטריסט המתחזה לבמאי האיראני הנודע מוחסן מחמלבף, ובזהות בדויה זו הוא מעביר לעוברים ולשבים קורס באופן שבו יש לייצג את המציאות בתוך הפריים הקולנועי. או בקיצור: כמו כמו כמו.
דברים דומים אפשר למצוא ב"עותק נאמן למקור", שהביא לפני שנתיים לז'ולייט בינוש את פרס השחקנית בפסטיבל קאן. בסרט הזה בינוש ובן זוגה הקולנועי (האנגלי ויליאם שימל) מנהלים משחקי חתול ועכבר עם המציאות וממציאים לעצמם זהויות בדויות, שהן אולי אפילו אמיתיות. וזה לא הכל.
לאורך 40 שנות הקריירה הפילמאית שלו מתעקש קיארוסטמי - צייר ומעצב בהכשרתו - לנבור בקרביה של העשייה הקולנועית, ולדון שוב ושוב בדומה ובשונה שבין אישיותו הפרטית של השחקן לבין הפרסונה שהוא עוטה על עצמו כשהוא ניצב מול מצלמה. כמו כמו כמו.
די להעיף מבט בקרדיטים המתעתעים של "כמו מישהו מאוהב" כדי להפנים את כפל המבט הזה. צוות איראני - במאי, תסריטאי ועורך - מעצב הפקה צרפתית המתרחשת בטוקיו ודוברת יפנית, עם שיר רקע אמריקאי נודע (סטנדרט הג'אז המוכר, שהסרט קרוי על שמו, בביצועה של אלה פיצג'רלד). לא זו בלבד שהמציאות לעולם אינה מה שהנה, היא בוודאי אינה מוגדרת על ידי לאום כזה או אחר.
הסצנה הפותחת של הסרט מתחוללת בבר הומה בטוקיו. מישהי עלומת פנים, שבעוד דקות ספורות יתברר שהיא גיבורת העלילה (רין טאקנשי), משוחחת בנייד שלה עם מישהו עקשן, שדורש ממנה הסברים טלפוניים להיעדרות שלה. הדובר הנרגז הוא החבר שלה (ריו קאסה), ואילו היא, סטודנטית שמשלימה הכנסות כנערת ליווי, מעמיסה על האוזן שלו פרטים שקריים על אודות מהות העיסוק שלה בזמן שיחתם הסלולרית. שכן בעוד זמן קצר, מיד לאחר הסבריה הלא משכנעים,
הזונה מתגלגלת לדירה עמוסה בספרים, שבה מתגורר אלמן - פרופסור לסוציולוגיה בגיל גבורות, שזה לא כבר איבד את אשתו וחי בעריריותו. הוא (טאדשי אוקינו) תכנן ערב רומנטי שקט עם הבחורה ששכר - הכולל כוס יין, מרק חסילונים ומוזיקה חרישית ברקע - ואילו היא מעדיפה להיכנס למיטה ולמצות את העסקה במהירות האפשרית. עוד השניים מתדיינים על סגנון פגישתם, מתגנב מאחוריהם הטיעון הקבוע של קיארוסטמי - כמו כמו כמו. הליידי הצעירה מבחינה בתמונה התלויה על קיר חדר העבודה של הפרופסור הזקן, שאינה אלא העתק של ציור יפני נודע, המתאר מפגש בין נערה לתוכי. כשהיתה ילדה, כך עולה מדברי הזונה, העניק לה סבה עותק דומה מהציור הזה, וטען שהוא שצייר אותו למענה וכי מדובר בה עצמה.
קיארוסטמי אינו מסתפק הפעם בהצגה של התזה שלו על אודות המקור והעתקיו. תוך כדי ההסברים של הקליינט-הפרופסור, מצלצל הטלפון, ואיש קצר רוח מתעקש לכפות על הקשיש עבודת תרגום מיידית מיפנית לאנגלית. תרגום טקסט, כלומר עוד סוג של תיווך בין המציאות האורגינלית לבין אחת האופציות של ייצוגיה.
מובן שהקולנוען האיראני מנצל את הרוח הגבית הזאת, ומעמיס על העלילה עוד ועוד תעלולים של התחזות ודימוי. למחרת היום, כשהקליינט-הפרופסור מסיע את הזונה אל האוניברסיטה, אל הייצוג האחר והמואר שלה, נקלעים השניים למפגש עם החבר הפרטי של הגברת הצעירה, זה שהיא הבריזה לו בלילה הקודם. בחורצ'יק עצבני זה מזהה בטעות את הקליינט המכובד למראה כסבה הנסתר של חברתו, ומיד מתחיל סיבוב נוסף ברונדו הזהויות המוטעות. שהרי כולנו, על פי תפיסת קיארוסטמי, איננו אלא תוכים הלומדים לחקות את המציאות, שמישהו עלום המציא עבורנו.
במשאל שנערך בשנת 2000 בקרב מבקרי הסרטים האמריקאים נבחר קיארוסטמי כבמאי העשור. ואכן, שנות התשעים היו שנים גדולות ביצירתו של הענק מטהרן. "הבית של החבר שלי", "מבעד לעצי הזית", "טעם הדובדבן" ו"הרוח תישא אותנו" מיצבו אותו כאוורסט של האמנות השביעית. ואז, פוף.
קיארוסטמי הוציא את האוויר מגלגלי כלי הרכב שהוליך אותו אל הפסגות, ופרש מעשייה קולנועית.
באותה העת, סביב שנת 2001, הוא גילה את נפלאות מצלמת הווידיאו הביתית הזעירה והתמסר לה בלעדית. קיארוסטמי טען שהווידיאו הביתי, שאליו הוא התייחס כמכחול, מחזיר אותו אל הכשרתו המקורית כצייר. הוא עשה אז, בין השאר, את "אלף בית אפריקה" ואת "עשר", וב-2004 הוא הגיע לפסטיבל קאן עם העבודה "חמש, מוקדש לאוזו", שאינה אלא וידיאו ארט יפהפה שנוצר בהשראת הקולנוען היפני הגדול יסוז'ירו אוזו. מה שמחזיר אותנו מיד לסרטו האחרון.
קווי הסיפור המודגשים של "כמו מישהו מאוהב" - צעירה אבודה בכרך המפחיד פוגשת בגבר המנסה לחיות דרכה את שנות העבר שלו - מזכירים, ולא במקרה, דרמות שאוזו יצר במהלך שנות החמישים והשישים. שלא לדבר על הצד החזותי המאפיין את הסרט. שוטים סטטיים שאינם נחתכים לפתע; מצלמה הממוקמת לעתים מזומנות בגובה הברכיים של הגיבורים; קטעי נסיעה ארוכים. לכל אלה מצרף קיארוסטמי את החותם החזותי שמאפיין את מרבית סרטיו - צילום מבעד למראות, המרמז דרך קבע על סוגיית הייצוג האנושי. הצלם קאצומי ינאגיז'ימה, שמרבה לעבוד עם טאקשי קיטאנו, נטל על עצמו את האחריות לצד הזה בעסקה הקולנועית, ועושה זאת היטב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם