פלפל ריף: ריף כהן כבשה את העולם, למרות הכל
חברות התקליטים בארץ דחו אותה, התקפי החרדה שיתקו אותה והצרפתים האנטישמים טרקו את הטלפון בפנים. אבל ריף כהן הצליחה בכל זאת: יש לה חוזה הקלטות בינ"ל, המבקרים לא מפסיקים להתפעל, והשירים שלה מושמעים בלי הפסקה מפריז ועד ת"א
מה לעזאזל מוביל אותו לריף כהן? "הוא אמר לאמא שלי, ראינו את הקליפ של ריף ומאוד אהבנו אותו", מספרת ריף לראשונה, "והוא המשיך, 'ואנחנו מחפשים זמרת שתשיר דואט בצרפתית עם מיקה, ותגלם תפקיד של אחות של מיקה בשיר. האם היא יכולה מחר לטוס לאולפן בשטוקהולם, על חשבוננו כמובן"?
אני מקווה שאמרת, "רגע, תן לי לבדוק ביומן".
"כבר למחרת ארזתי תיק גב בלבד וטסתי לשטוקהולם. העולם הזה קטן מאוד. התברר שפזמונאי צרפתי שכותב למיקה שירים נתקל בקליפ שלי ביוטיוב ואהב אותו. לאותו פזמונאי יש שכנה, והשכנה סיפרה לפזמונאי שהיא במקרה בת דודה רחוקה של אמא שלי, ונתנה לו את הטלפון שלנו. הפזמונאי הראה את הקליפ למיקה ולמנהל שלו, והם התלהבו נורא.
"משדה התעופה לקחתי מונית ישר לאולפן בשטוקהולם, שם מיקה חיכה לי בחוץ עם עוגיות וקפה. ישבו בחוץ, הוא אמר, אני בן .27 אמרתי, גם אני. הוא אמר שהוא מאוד אהב את הקליפ שלי, את המוזיקה שלי ואת הגישה שלי, ובאמת יש בינינו מכנה משותף - השמחה במוזיקה של שנינו. באולפן הוא נתן לי לראשונה את הטקסט לשיר, שנקרא Elle me dit (בצרפתית: "היא אמרה לי" - ש"ב) ותוך 20 דקות בלבד הייתי צריכה ללמוד בעל פה שיר שלם בצרפתית.
הוא ממש אירח אותי בשיר. הוא גם ביקש ממני מדי פעם לעשות קולולולולו. אבל בסופו של דבר, למרות ההתלהבות של מיקה ממני, בסוף חברת התקליטים יוניברסל באנגליה לא אישרו את ההקלטה, וזה נכנס לאלבום בלי הקולות שלי. לדעתי, זה בגלל שעשיתי קולולולו".
הוא ממוצא לבנוני, את יהודייה ישראלית. זה לא מובן מאליו שתגלמי את אחותו בשיר שנכתב על אמו.
"המוזיקה מאפשרת להתעלות מעל הסכסוכים הפוליטיים. הוא סיפר לי שהוא נולד בביירות, אבל לא הרגשתי שום אי נוחות אצלו מכך שאני מישראל. אמרתי לו שהשירים שלו מאוד פופולריים בארץ, והוא אמר לי שהוא מאוד רוצה להופיע בישראל".
"לדעתי, זה יכול להיות בעייתי בשבילו, כי ייתכן שאחר כך לא יאפשרו לו להיכנס ללבנון עם חותמת ישראלית בדרכון. בכל אופן זו הייתה חוויה לפגוש אותו. אחר כך גם ישבנו במסעדה, והוא עשה לי קסם עם המצית שגורם לאש להוציא ניצוצות. מין גימיק לבנוני כזה".
הסיפור של ריף כהן מדגים שוב את הכוח העצום שיש לרשתות החברתיות ולרשת, שפעמים רבות משמשות שביל זהב למוזיקאים עצמאיים. כהן הפיקה וביימה קליפ באופן עצמאי, בלי חברת תקליטים ובלי מפיק, העלתה ליוטיוב ולפייסבוק, ומאז חייה השתנו. עד אמצע השבוע הקליפ לשיר A PARIS זכה ל-750 אלף צפיות ביוטיוב, והתגובות לא איחרו לבוא.
בנוסף למיקה, גם חברות התקליטים הבינלאומיות לא יכלו להתעלם מהפופולריות של כהן ברשת. הן חיזרו אחריה, התחרו עליה, ובסוף הגיע רגע שעליו חולמים זמרים ישראלים רבים: חוזה הקלטות מעבר לים. "הייתי רק צריכה לבחור עם איזו חברה לעבוד", היא אומרת. "ניהלנו משא ומתן קלאסי: אמרנו לחברה אחת מה שהחברה השנייה מציעה, כדי שהיא תשפר את הצעתה".
ההכרעה נפלה בסוף על חוזה אמן בינלאומי ב-AZ Records- שלוחה צרפתית של תאגיד יוניברסל העולמי. כהן הצטרפה לסדרת אמני ענק שחתומים בחברה, ביניהם U2, הרולינג סטונז ואיימי ויינהאוס. במסגרת ההסכם הלייבל יפיץ בצרפת את אלבום הבכורה של ריף, "A PARIS", שיצא בארץ בקיץ האחרון, וגם את שני אלבומיה הבאים.
הסינגל הראשון ממנו יופץ כבר החודש, והאלבום כולו ייצא במרס, תחילה בצרפת ולאחר מכן באירופה כולה, מלווה בסיבוב הופעות. בהודעה לעיתונות אמר ג'וליאן קרוזרד, המנהל של הלייבל, AZ שכהן היא "ללא ספק אחת מהכוכבות העולות הבולטות בשמי המוזיקה העולמית. בגאונותה, ריף משלבת פופ, רוק ומוזיקה אוריינטלית עד כדי שלמות שבאה לידי ביטוי בעיבודים, בביצוע וכמובן בלחנים העוצמתיים ואף קודרים לעתים".
ואם כל זה לא מספיק, בקרוב עומדת כהן להקליט דואט עם כוכב לטיני מפורסם שאת שמו עוד אסור לחשוף. רק נרמוז: גם אבא שלו הוא זמר מפורסם.
את כבר הרבה שנים בתעשייה, מה שמוביל לשאלה האהובה על כתבי מוזיקה: למה לקח לך הרבה זמן לפרוץ?
"אחת, הייתי צריכה להבין איך התעשייה הזאת עובדת. שתיים, הבנתי שאני צריכה להוציא אלבום כדי שאוכל להתייחס למקצוע הזה ברצינות. שלוש, לקח לי זמן למקד את הז'אנר המוזיקלי שלי, כי התלבטתי אם לפתוח קודם את הדלת האלטרנטיבית או את דלת הפופ. זה גם עניין של חוסר ביטחון".
"לא הייתי בטוחה שאני יכולה לעשות את הכל לבד, הייתי משוכנעת שאני חייבת חברת תקליטים שתעזור לי. אבל ברגע שהפקתי את הקליפ של A PARIS לבד, וביימתי אותו, הבנתי שאני ממש יכולה לעשות את זה לבד. הייתי צריכה בומבה בראש שחוזרת ואומרת לי: את יכולה! את יכולה! את יכולה"!
כהן (שתופיע ב-24 בנובמבר בזאפה בירושלים) הפכה בשנה האחרונה לאחת ההצלחות הכי גדולות במוזיקה הישראלית: לא רק את יוטיוב כבשה, אלא גם את הפלייליסט של גלגלצ, שלא לדבר על חוזה ההקלטות היוקרתי; היחידה שהצליחה להלהיב גם את אלירז שדה וגם את ירון לונדון, גם את דידי הררי וגם את אבירי האינדי הישראלי, וקצרה מן המבקרים אינספור מחמאות.
אבל הדרך לשם, כמקובל בתחום, הייתה רצופת מהמורות. "בארץ, קצת לפני שנסעתי לצרפת, סבלתי מהתקפי חרדה. הייתה לי תקופה שהייתי מאוד מבולבלת, לא מצאתי את עצמי, לא ידעתי מה אני אמורה לעשות בעולם הזה.
לאמנים זה מאוד מאוד קשה, כי עד שאתה מצליח להתפרנס ממוזיקה ולחיות ממנה, אתה לא באמת מצליח להבין שזה המקצוע שלך. קצת שיחקתי לפני כן וגם במשחק לא מצאתי את עצמי, כי זה לא מקום שאני יכולה להביע בו את עצמי במאה אחוז. לא מצאתי את עצמי בשום מקום.
זה גם היה לפני שהכרתי את בעלי. נורא קשה כשאת עדיין לא מיישבת את עצמך עם בן זוג. כל הרמה הנפשית מאוד מעורערת. לא יודעת אם הייתי יכולה לצאת ולעבוד אם לא הייתי מתחתנת, זה נתן לי יציבות נפשית".
לנבחר, היכונו, קוראים הד, בוגר לימודי עיצוב אופנה בבצלאל. ריף והד - תתרגלו - הכירו זה את זה חצי שנה לפני שנסעה לצרפת, ובמשך שנתיים שמרו אמונים כשהם נפגשים שלוש פעמים בשנה בלבד. "זה היה ניסיון קשה, אבל עברנו אותו בשלום," אומרת כהן. "הד הוא ממש לא בעל קנאי. מזל שלא. הוא חווה את ההצלחה שלי בדיוק כמוני, לשנינו זה מפתיע ומוזר, ולוקח לשנינו זמן לעכל את זה". לנסיעה הבאה לצרפת הד כבר כנראה יצטרף. "נחפש שם בשבילו מקום לסטאז", היא אומרת.
הקליפ המדובר, המשקף היטב את האלבום כולו, נראה קצת כמו גלויה. ניכרת בו מתיקותה הרבה, אבל הוא בעיקר מבטא את עולמם המורכב של הזרים בצרפת. "התקופה בפריז הייתה מאוד לא פשוטה בשבילי. תקופה של מין מחנק נפשי. הרגשתי די תקועה, הייתי שם לבד, לא הצלחתי לפתוח שום דלת. פתאום נפלו עלי המון פחדים. פתאום התחלתי למשל לפחד מטיסות והייתה לי קלסטרופוביה. אלה פחדים שלא היו לי קודם".
נתקלת באנטישמיות?
"רציתי להתאמן בנגינת פסנתר בחדר חזרות שהיה לא רחוק מהדירה שלי. התקשרתי לבעל חדר החזרות לשאול אם אני יכולה לשכור את המקום. בתחילת השיחה הוא היה רגוע ונחמד. אבל ברגע שאמרתי לו שאני באה מישראל, הוא הפך לממש לא נחמד, התייחס אלי כמו אל כלב וניתק לי את הטלפון בפרצוף. לצערי הרב יש שם פחד גדול מאוד מזרים בכלל. הצרפתים לא אוהבים את כל מי שאינו בורגני, אינו שבע ואינו מקטר. זה כמו ספורט שם, הקיטורים. ככל שאתה מקטר יותר, ככה מרגישים יותר בנינוחות איתך, כי אתה צרפתי אמיתי. מאוד חשוב למי שרוצה להיכנס לתלם בצרפת - לדעת לקטר".
אל חשש, היו גם גילויי חיבה. למשל מצדו של הראפר טריקי, שאיתו יצאה למועדונים ולמסעדות. "גדלתי על המוזיקה של טריקי, ולנהל איתו שיחה היה מאוד מאוד מרגש בשבילי," היא אומרת. "הוא רצה להיות איתי לבד, אבל זה לא יצא, וטוב שלא. עמדתי בפיתוי. למרות שזה לא כזה קשה עם אחד כמו טריקי".
דווקא כשהייתה רחוקה מישראל החלה לראשונה לשמור שבת. "סבתא שלי שומרת שבת וקידוש תמיד עשו בבית, אבל לא ידעתי מה זה לשמור שבת", היא אומרת. "חו"ל זה מקום לחשבון נפש. אתה שואל את עצמך מי אתה, מה זה להיות יהודי ומה זה להיות ישראלי.
היום אני גרה בירושלים ונהנית להיכנס לשיעורי תורה של רבניות לנשים ליד מאה שערים. זה שיעור עם נשים מאוד דתיות שמאוד רחוקות מהתרבות החילונית בתל אביב, ואני נכנסת לשיעורי התורה האלה עם ג'ינס קרוע. יש לזה תפקיד. הלו, חשוב שיידעו שגם אני כאן, שיש מקום גם ליהודיות כמוני".
גם לקבלה היא מחוברת מאוד. "מגיל 16 היו לי קסטות של הרב יובל הכהן מאמירים. הוא נותן שיעורים מאוד מדויקים וברורים. התעניינתי למשל מה התפיסה לגבי כעס. הסינים אומרים שאסור לשמור בפנים כעס, כי אם לא תוציא את הכעס שלך, הוא יישאר בכבד ויפגע בו. ביהדות לעומת זאת אומרים בגדול שאסור לכעוס, שזה הדבר הכי קשה. מבחינתי, זאת אחת העבודות הכי קשות של בנאדם דתי, לקום בבוקר ולהחליט שהיום אני לא כועס".
בשירה J'aime היא שרה על אהבתה לאנשים שאוכלים עם האצבעות, לנגני עוד ולקוקסינלים. "קוקסינלים זה דבר מאוד מרגש בעיני. תמיד כשאני פוגשת קוקסינלים הם רק מלמדים אותי עוד על נשיות ועל רוך. באיזשהו מקום הם מלמדים את הנשים להיות שוב נשיות, שזה דבר שהולך ונעלם. עד כדי כך שלפעמים כשאני הולכת עם נעלי עקב ונעליים גבוהות, זה זר לי".
איך חיבתך לקוקסינלים מתיישבת עם התקרבותך לדת?
"אין שום סתירה בעיני. יש אמת גם בעולם הטרנסג'נדרים. זה דבר שצריך להכיר בו ולקבל אותו ברוך ובאהבה, כי יש שם אמת".
בספטמבר חיממה כהן את הרד הוט צ'ילי פפרס בהופעתם בפארק הירקון. לילה קודם נתנה ראיון טלפוני שנגרר עד חצות. "תוך כדי הראיון היו לי שבע ממתינות שלא עניתי להן. בדיעבד התברר לי שאחת מהשיחות שלא נענו הייתה מהיחצנית עליזה זאנה, שישבה עם הרד הוט צ'ילי פפרס במסעדת 'מחנה יהודה' בירושלים, מטר מאיפה שאני גרה בירושלים, ורצתה להזמין אותי לשבת עם הלהקה. פספסתי הזדמנות להיפגש איתם לילה לפני במסעדה".
איך הייתה ההופעה?
"לשמחתי היה קהל מאוד מפרגן, שמאוד נהנה. אבל מה שהפריע לי היה שפתאום שמעתי צרחות אימים מצד שמאל של הקהל. לא הבנתי מה זה, הסתכלתי שמאלה וראיתי שכל להקת רד הוט צ'ילי פפרס פשוט יושבת מאחורי הרמקול ומקשיבה לי. כל כך שמחתי. כל הנגנים שלי היו לבנים, כי פלי (הבסיסט) מקשיב להם מנגנים!"
"עוד קודם, לפני ההופעה, אני בקראוון, בדיוק סיימתי להתלבש, ולפתע אנתוני (קידיס, הסולן) חצה את כל המחסומים ונכנס לקראוון שלנו. היינו בשוק. בדרך כלל שומרים על הפרדה בין אמן החימום ללהקה הגדולה. הוא אמר לי שהוא שמע את המוזיקה שלי ומאוד אהב אותה. הוא היה מאוד מפרגן ואמר לי 'ממש תודה שבאת.' אמרתי לו: תודה שאתה אומר לי תודה!".
המסלול של כהן אל המיינסטרים, הפופ, השמחה המוקצנת, עבר דרך חומרים אלטרנטיביים, אוונגרדיים, קודרים באופן חד. בגיל ,16 בשיר "ראשי התפצל," כתבה: "ראשי התפצל לשני ראשים/ אחד על יד השני/ שוכנים על חמור כתפי/ אחד נגד השני/ נוגסים, נושכים אחד את השני/ ובסתירות לחי סותרים אחד לשני/ סותרים אחד את השני/ ומפוצצים בשליחת הוראות/ הם שונים/ אתפוצץ בשטח ובשטח אתפזר/ מי יאסוף את גופי/ מי יאסוף את רגלי/ מי יאסוף את אפי/ איפה יהיה ראשי".
מטריד.
"זה שיר שנכתב בתקופת הפיגועים בשנת .2000 למדתי קבלה, והשיר הזה מדבר מאוד על הפיצול בעם היהודי. כשיש פיצול בעם באים כל הפיגועים מבחוץ. המסר הוא בואו נאחד את העם. לשיר היה בית גנוז נוסף שכתבתי, שהמסר שלו: תודה שלפחות יש אלוהים אחד ולא כמה".
ואיך את מסבירה את פיצול האישיות המוזיקלי שלך?
"עברתי תהליך מאוד ארוך מבחינה מוזיקלית. אני כותבת ומלחינה בהמון ז'אנרים. יש לי כבר שלושה אלבומים בז'אנרים שונים. ההחלטה כרגע היא ללכת על ז'אנר הרוק האתני האורבני".
אלון אולארצ'יק אמר כאן לא מזמן בראיון שוורסטיליות מוזיקלית היא קללה מבחינה מסחרית.
"אני מתייחסת לעצמי כאל אמן יוצר, והדמות שלי שרואים עכשיו היא רק חלק ממני. לצערי, לאמנים כיום לא נותנים את המקום להיות כל מיני טיפוסים מגוונים, והם צריכים לצמצם את ההגדרה של עצמם. זה כאילו תיקחו את פיקאסו ותגידו לו, אנחנו רוצים שתצייר רק כמו בתקופה הכחולה שלך. אם הוא חלילה היה עושה את זה, המון דברים בהיסטוריה של האמנות לא היו קורים".
ובכל זאת, הוורסטיליות הזו הייתה בעוכריה של כהן גם כשהביאה חומרים לחברות התקליטים. להצלחה הגדולה שלה זכתה לאחר שפעלה באופן עצמאי ללא גב של חברה - וזו ללא ספק סיבה אחת מני רבות לחשבון נפש נחוץ בחברות התקליטים המאובנות, שאיבדו מזמן את דרכן.
"פניתי לכמה חברות תקליטים בארץ, למשל התו השמיני, אבל הן לא הסכימו להשקיע בי. הגעתי גם למפיקים גדולים כמו מיכאל תפוח שמאוד פחדו לשתף פעולה איתי בגלל הכיוון האלטרנטיבי. כשפניתי לחברות התקליטים נתתי להן הקלטות בשלושה ז'אנרים מוזיקליים - פסנתר-אלטרנטיב, רוק והסגנון היותר אוריינטלי שבו אני שרה עכשיו - והן יכלו לבחור איזה סוג של ריף הן רוצות. חברות התקליטים פחדו לעבוד איתי, פחדו להשקיע במשהו שאינו מוגש על כפית של זהב".
"בחברות התקליטים בארץ לא זיהו את הפוטנציאל שבי. לחברות תקליטים אמור להיות תקציב לחפש אמנים ולהשקיע בהם, ואני לא מבינה מה הן עושות עם התקציב הזה. לצערי, היום הן לא מחפשות אמנים חדשים, וזה מאוד כואב לי. קדימה, תתעוררו, יש פה במה להשקיע! שומעים המון אמנים שכבר נמצאים פה 20 שנה. איפה המקום לאמנים חדשים?".
ועכשיו?
"אני לא מקשה על עצמי ומאוד מאמינה בפשוט לזרום. שיש דברים שמובילים אותי, שדברים באים אלי בלי שאני משקיעה יותר מדי מחשבה. אני סטייל מוצרט, לא בטהובן. בטהובן רושם, מוחק, רושם, מוחק, רושם, מוחק. ומוצרט זה פשוט בא לו. ככה גם אצלי. כל הרעיונות של הקליפים שלי שביימתי, כל ההפקה, הכל פשוט מגיע אלי, ואני מרגישה שזה זה."
sofash@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם