שרון עכשיו
שרון מולדאבי משחרר סופית מכוכבן הפופ שהיה, כואב את מדינת ישראל ומשחרר אלבום רביעי. עכשיו הוא רק צריך לספק את השעון הביולוגי והשחלות המתפוצצות
מלווה את קמפיין מפלגת "מרצ". הוא שמאלן, והוא לא מתבייש בזה: מלבד קריינות תשדירי הבחירות של מרצ, הוא נמנה על החותמים במודעת התמיכה במפלגה שפורסמה בעיתונות לפני כשבוע, ומרבה לשתף את חבריו בפייסבוק באמירות פוליטיות נחרצות. לפני כמה ימים פרסם פוסט חריף במיוחד שבו כתב: "יש כבר מספיק בדיחות מירי רגב. הנוכחות הנמשכת שלה בחיים הציבוריים רק מוכיחה שהבדיחה היא אנחנו".
המודעות הפוליטית של מולדאבי החלה בגיל צעיר. כבר בגיל 7 לקח אותו אביו המנוח (המזכיר האישי של חבר הכנסת לשעבר משה סנה ז"ל, שב"נ) להפגנת האחד במאי בדיזינגוף בתל אביב. ארבעים שנה אחר כך, שרון מולדאבי עדיין פעיל פוליטי. כך, למשל, באוגוסט שעבר עמד מתחת לביתו של אהוד ברק בתל אביב ומחה נגד תקיפה באיראן. בעצרת המחאה שר את "עיר מקלט" של אהוד בנאי, ואת השיר הפוליטי "נופלים" שכתב בעצמו.
"'נופלים' הוא השיר הכי פוליטי שכתבתי באביב 1996, אחרי הפעם הראשונה שנתניהו נבחר לראשות הממשלה", מודה מולדאבי. "לצערי הטקסט רק הופך ליותר ויותר רלוונטי עם השנים:'הולכים יד ביד בחיים אלימים / הגלות שבלב ארוכה / מתרגלים לשקרים ומתרגלים לשתיקה / בארץ שלנו שהפכה רחוקה'", הוא מצטט.
"לפני שבוע התפרסם ראיון עם יובל דיסקין, והתברר שאני בחברה טובה. כל מה שדיסקין, המומחה לביטחון וגיבור ישראל, אמר על אהוד ברק ובנימין נתניהו - חשבתי ביום שהלכתי להופיע מול הבית של אהוד ברק. ביבי וברק הם אנשים מסוכנים מאוד למדינת ישראל, בלי קשר לדעות הפוליטיות שלהם. שניהם יהיו מוכנים שהמדינה תעלה בלהבות כל עוד זה לא ימרוט שערה משערות ראשם. לכן הפגנתי שם. למרבה הצער, גם ההנהגה שלנו וגם ההנהגה של העם הפלסטיני נוהגות בשיטת'הפחד ומשול'. במקום לחנך לקירוב לבבות, ההנהגות ניזונות רק מפחד ושנאה. ואני, אזרח קטן במדינה, מרגיש כמו שכתב באופן נפלא אהוד מנור: 'לא אשתוק, כי ארצי שינתה את פניה'. מאז שהשיר נכתב הפנים שלה רק הולכות ומתכערות, אז לא מספיק לא לשתוק, חייבים לצעוק. אני עושה את המעט שאני יכול".
השבוע , חמש שנים אחרי שיצא אלבומו הקודם, מוציא הזמר והיוצר בן ה-47 את אלבום הסולו הרביעי, "אם אתה חי". מפתיע לגלות כי על אף התבטאויותיו הפוליטיות החריפות, האלבום החדש לא כולל בתוכו אף שיר פוליטי.
דווקא אצלך, אמן פוליטי מובהק, אין שום שיר פוליטי. איך זה יכול להיות?
"לשיר יש קיום אחר ממאמר פובליציסטי או משלט בהפגנה. אם היה יוצא לי טקסט מזהיר כמו 'ערבב את הטיח אחמד' של אהוד בנאי, או' מחכים למשיח' של שלום חנוך, תאמין לי שהייתי גאה להוציא אותו לעולם. אבל אין לי שירים כאלה. השירים הפוליטיים שכתבתי לא היו מספיק טובים, ולכן לא הכנסתי אותם לאלבום החדש".
שיר הנושא פותח את האלבום עם הרבה עוצמה, קצב ואדרנלין. מאז שהיה סולן "גן חיות" לא נשמעו כאלה אנרגיות ממולדאבי, שהעדיף לרוב שירים מופנמים, עדינים ואינטימיים. "איך קוראים לשיר שהוא ההפך משיר ערש? אני קורא לזה שיר התעוררות", הוא מסביר. "זה השיר הכי קצבי שכתבתי אי פעם. השיר מדבר על החובה להתעורר, לממש את עצמך, ולא לתת לשנים לעבור לשווא. כשכתבתי אותו הייתי בן 42 בערך, ושאלתי את עצמי אם אני חי את החיים שאני רוצה לחיות. האם אני קם בבוקר וניגש בסיפוק ליום שלי? האם אני מממש את החלומות שלי? האם אני נאמן לעצמי? "
ומה ענית?
"אני חושב שעם השנים, בוודאי שכן. הייתה לי נקודת שבר משמעותית מאוד, צומת דרכים, בשנה הכי קשה בחיים שלי: מותו של אבא שלי כשהייתי בן 26. יש לי זיכרון מוחשי לחלוטין מזמן הלוויה. כשעמדתי על הקבר שלו, בפעם הראשונה בחיים הרגשתי את משק כנפי המוות עובר כל כך קרוב לידי, כאילו נוגע לי באוזן, נוגע לי בשיער. ואז הבנתי שאם עד אותו יום הייתי עסוק בלברוח מעצמי, אז מעכשיו אני צריך להכיר את עצמי, להתקרב ולהוריד את החומות סביבי. בין היתר זה הוביל להחלטה שלי להתחיל ללמוד לנגן, קודם בפסנתר ואז בגיטרה, וגם החלטתי שאני צריך לקחת את המוזיקה שלי לגמרי ברצינות. בין היתר זה גרם לכך שעזבתי את 'גן חיות', כי לא יכולתי לממש את השאיפות היצירתיות שלי במסגרת הלהקה".
באלבום החדש עוסק מולדאבי - מבקר מוזיקה ב"גלובס", תקליטן , עורך מוזיקלי ושדרן רדיו (בעבר בגלי צה"ל וכיום ב"רדיו מהות החיים") - בילדות ובמערכות יחסים. אחד מהטקסטים המעניינים הוא השיר
לא סתם עולה התחושה שהאהבה מרחפת באוויר: שירי האלבום נכתבו ב"ידיים של איש מאוהב", כשמו של אחד השירים. הם נוצרו בזמן שמולדאבי היה במערכת זוגית טובה, שנמשכה כארבע שנים. אולם רצה הגורל והאלבום יוצא כעת, כשנה לאחר הפרידה מבת זוגו דאז, שצעירה ממנו ב-13 שנה . הפרידה הייתה דווקא רגע לפני שחשבו לקחת את הקשר צעד אחד קדימה.
"כל הזמן חשבתי שאנחנו בדרך להקים משפחה, ובאמת אחרי שלוש שנים ומשהו ביחד בת הזוג שלי אמרה לי שהיא מוכנה להורות, ובוא נלך לעשות בדיקות. אני חשבתי שהשנה הזו תהיה השנה שבה אני הופך לאבא. אבל שלושה חודשים בלבד אחרי שהיא אמרה לי שהגיע הזמן שהיא תיכנס להיריון, היא אמרה לי שהיא רוצה להיפרד. היה לי קשה, אבל בדיעבד אני מודה לה על שלפחות זה קרה לפני שהבאנו ילדים לעולם".
פרידה אחרי ארבע שנים? מרגיש קצת כמו גירושים.
"תראה, אני לא מאמין בפירוק בתים. היו דברים שהפריעו לי בקשר, אבל תמיד האמנתי שצריך לעבוד על זה מבפנים, ושלמצוא שותף בעולם זה דבר כל כך נדיר ויקר. הייתי בשלב בחיים שבו כבר חייתי עם בנות זוג, הגעתי מבושל ואפוי לקשר הזה, הייתי בטוח שכבר מצאתי את התחנה האחרונה שלי, והנה החיים טפחו על פניי".
חווית מקרוב פירוק בית כשהוריך התגרשו. זה השפיע על הסטטוס שלך היום?
"כל בית גידול משפיע עליך. לטוב ולרע, הגירושים של הוריי הפכו אותי למי שאני. הם גרמו לי להחליט שאביא ילדים לעולם רק במסגרת של זוגיות. ילד צריך לגדול בבית עם מודל של זוגיות תומכת ומפרה. זה יכול להיות גבר ואישה, גבר וגבר או אישה ואישה. השלמתי עם זה שאולי לעולם לא אהיה הורה, אם זה לא יתאפשר במסגרת משפחה".
הכמיהה היא רק לילדים או גם לחתונה?
"בעיניי, מוסד החתונה הוא לא משמעותי בכלל. עד היום לא התחתנתי, וזה לא מציק לי, לא כואב לי ולא חסר לי. אבל זה שאין לי ילדים מאוד כואב לי. בשנים האחרונות אני כבר כמה לאבהות. השחלות שלי ממש מתפוצצות, השעון הביולוגי שלי עושה סלטות לאחור. אני מאמין שקשה להיות הורה טוב לפני שאתה הורה טוב לעצמך, לפני שאתה מגדל טוב את עצמך. ואני התחלתי לגדל את עצמי בשלב מאוחר יחסית, בגיל 26, אחרי המוות של אבא שלי".
ומה עם אהבה חדשה?
"הבנתי שפורמט הסינגל גרוע לי מאוד. אני מתפקד הרבה יותר טוב בזוג. אחרי הלם הפרידה, מצד אחד אם בת זוגי לא הייתה בוחרת להיפרד ממני, יכול להיות שבעוד כמה שנים הייתי מתעורר ואומר לעצמי שהקשר הזה לא נכון בשבילי. אולי בגלל הרקע שלי כבן להורים גרושים, גם לא הייתי קם וחותך את הקשר הזה אף פעם". בי רצון להתנפל על מערכת יחסים חדשה, ומנגד עלה צורך גדול להיזהר. זה מקום מעניין: אף פעם לא הרגשתי כל כך חזק כמה נכון לי לחיות בתוך מערכת זוגית, אבל אני גם הרבה יותר איטי וזהיר. בעקבות הפרידה גיליתי שכמו שאני איטי בלהיכנס למערכות יחסים, אני כנראה גם איטי בלצאת מהן".
החיים של מולדאבי נשמעים כמו עיבוד ישראלי לסרט "מארגנת החתונות": הרווק החתיך נושק לעשור השישי בחייו, ללא ילדים (אמו בת ה-81 עדיין מצפה לנכד ראשון מהבן היחיד), נטול מערכת יחסים. נישואים אינם משאת נפשו, אבל הוא עובד כדי-ג'יי מבוקש בחתונות ומשמח חתנים וכלות. "חתונה אמנם לא חשובה לי במישור האישי, אבל אני סאקר של חופות", אומר מולדאבי, "אני מתרגש מכל חופה אצל זוגות שאני מחתן, בכל פעם מחדש".
מולדאבי נהנה מאוד בחתונות שהוא מתקלט בהן, ומספר שהרבה זוגות בחרו בשירו "מעט ממה שאת" כשיר כניסה לחופה. "לפעמים גם מזמינים אותי לשיר את השיר, שנפתח במילים'לא מוותר עלייך לעולם, את מחייה אותי'. אנשים רואים בו שיר אהבה לבת זוג, והאמת היא שכתבתי את זה בכלל כשיר אהבה למוזיקה. סליחה אם הרסתי לכל מיני אנשים את מה שהם חשבו", הוא אומר בחיוך.
אם שרון מולדאבי משנות ה-80, אז עורך מוזיקלי אליטיסט בגלי צה"ל, שערך את תוכנית האינדי המיתולוגית "הפסקת עשר" של מיכל ניב, היה פוגש את שרון מולדאבי היום, שמתפרנס מתקלוט בחתונות - הוא היה מתבייש?
"יכול להיות ששרון בן ה-19 היה בז לכך שבעתידו הוא ינגן בחתונות. אבל אתה מחכים ומשתנה עם השנים. היו הרבה דברים שהייתי אנטי כלפיהם אז, והיום אני לא. למשל, בעבר הייתה לי אלרגיה כלפי פול סיימון. בימיי בגלי צה"ל הוא נתפס בעיניי כסוג של רכיכה או דובשנית לעומת האנשים שהערצתי, כמו ולווט אנדרגראונד, ג'וי דיוויז'ן ואיגי פופ. אבל גדלתי והחכמתי, והיום אני חושב שפול סיימון הוא מוזיקאי מבריק. אני יכול רק להתאבק בעפר סוליות הנעליים שלו. דברים משתנים. כן, אני נהנה מאוד מתקלוט חתונות. זאת זכות גדולה לשמח אנשים ביום הכי גדול של החיים שלהם. האנשים שבאים אליי לא מחפשים את הפסקול התעשייתי הרגיל של חתונות".
ואכן , התקלוט בחתונות מספק למולדאבי הרבה חוויות. בזכות אחת מהן הוא נחשף לראשונה ללהיט "אש" של משה פרץ. מולדאבי אהב את השיר, ובאלבום החדש הקליט לו גרסת כיסוי מפתיעה. ייתכן שמדובר בגימיק מסחרי, אבל העניין שלו במוזיקה הים-תיכונית החל כבר בימים שערך בגלי צה"ל את התוכנית "על הדבש ועל הכיפאק", שהייתה הממלכה של המוזיקה המזרחית.
את הטענות הישנות על הדרת המוזיקה המזרחית בתקשורת הישראלית הוא מכיר, ומסכים איתן לגמרי. יש לו גם הסבר מחקרי לתופעה: "האפליה של המוזיקה המזרחית בשנים שהייתי בגלי צה"ל הייתה דבר מזעזע. העוול הגדול היה שלא רק סתמו את הפה בתקשורת לאמנים מזרחיים נפלאים, אלא שסתמו גם לאשכנזי כמוני את היכולת להיחשף לתרבות הזאת. כשהייתי ילד אבא שלי היה לוקח אותי בחגים גם לבתי הכנסת של התימנים ושל הספרדים. הוא אמר לי: 'בוא, שמע את הניגונים היפים שלהם'. אבל בכלל לא הכרתי תרבות מזרחית או תרבות ערבית. הדבר היחיד שאני יכול להיזכר בו בתור ילד הוא הסרט הערבי של יום שישי אחרי הצהריים".
ומה יצר את החיבור שלך למוזיקה המזרחית?
"קרה לי דבר מוזר. כשביקשו ממני באמצע שנות ה-80 לערוך בגלי צה"ל את התוכנית 'על הדבש ועל הכיפאק', התחלתי לחרוש את התאים של התקליטים המזרחיים בגלי צה"ל. הייתי שומע שיר של ציון גולן ואומר לעצמי: 'וואו, זה מזכיר לי דברים לטיניים של סנטנה'. הייתי שומע בלדה נהדרת של חיים משה, שנקראת 'באו הצלילים' והיא תורגמה מיוונית, והייתי אומר לעצמי, 'זה נשמע לי כמו בלדה של הדורז'והייתי שומע את 'סוד המזלות' של זוהר ארגוב, מהטובים שבשירי הרוק הישראליים בעיניי, והייתי אומר, 'זה מזכיר לי מוזיקה פסיכדלית'. ואז הבנתי שהקללה הגדולה של ההדרה הייתה גם כלפי כאשכנזי, כי כל ההתייחסות שלי לאמנים האלה הייתה רק בדמיון לדברים מהמערב שהכרתי".
את מי אתה מאשים בהדרה הזאת? הייתה יד מכוונת?
"כן. לא סתם הממסד במדינת ישראל- גלי צה"ל המפוארת ההיא והערוץ הראשון - מנעו ממני, הילד הישראלי בשנות ה-70, את האינפורמציה הזאת. הייתה לזה סיבה פוליטית ברורה: התרבות הערבית זוהתה עם האויבים שסביבנו. הייתה תפיסה בממסד המפא"יניקי, וגם בליכוד, שישראל היא מוצב צלבני קדמי של המערב במזרח התיכון. הגאווה שלנו הייתה שבאנו מאירופה, ושאנחנו נעשה פה תרבות לעומת התת-תרבות שהייתה פה. אמרו: הגענו לכיכר שוק ריקה, יש סביבנו רק שבטים בדואים פראיים, מפגרים וצמאי דם שלא יודעים לעשות כלום. נפריח פה את השממה התרבותית, ונייבא לתל אביב את ברלין ואת פריז ואת לונדון וניו יורק. לא היה פה מקום למוזיקה מזרחית כי היה תכנות של תרבות ישראלית שתהיה מזוהה אך ורק עם המערב ולא עם המזרח".
ומה קורה היום?
"הדבר הכי נפלא שקורה במוזיקה הישראלית בעשור האחרון הוא שהחיבור לדברים שקשורים למזרח התיכון נעשה בריש גלי, זה כבר דגל, ולא צריך להסתיר את זה. למשל, האלבום של דודו טסה הוא יצירת מופת. ככה הייתי רוצה שתשמע מוזיקה ישראלית עתידית. עשרים או שלושים שנה אחרי שייבאנו דברים חיוביים מהשפעות של תרבות המערב, מהקולנוע של אמריקה ועד ההשפעות של הביטלס, אז באו ביבי נתניהו וערוץ 2, והביאו לפה את כל ההשפעות השליליות של אמריקה. את המסחור, את הרדידות, את הסגידה לכוח ולהצלחה. ואני מקווה שכמו שהיום המוזיקאים הישראלים פותחים שער לדו-קיום עם המוזיקה הערבית לפני שישראל פותחת את הדו-קיום לשלום עם המזרח, זה גם ינבא שיום אחד יהיה שלום".
ההיסטוריה של מולדאבי בתחום המוזיקה ידעה עליות ומורדות. בתקליטיה של התחנה הצבאית הכיר את שחר בן ברק, ואחרי השחרור הקים איתו את להקת "גן חיות", שהוחתמה באן-אם-סי והוציאה אלבום אחד. מולדאבי היה הסולן, ובין היתר הוא שר את הלהיטים "חם ומתוק" ו"ירח כחול". התקשורת פרגנה לזמר החתיך והכריזמטי עם השיער הארוך. הוא כונה "סמל מין" ו"ג'ים מוריסון החדש". אבל על אף הדימוי הפיזי שלו הוא הרגיש חלש מבפנים (" יש לי גוף של צייד ועיניים של קורבן", כתב באלבום הסולו הראשון שלו). אחרי פירוקה יצא לקריירת סולו שהניבה ארבעה אלבומים ולהיטים כמו "כנפיים", "איזה חיים נפלאים", "מעט ממה שאת". אבל לא זכה להצלחה המיוחלת.
שלושת אלבומי הסולו הקודמים שלך לא זכו להצלחה של "גן חיות". למה זה קרה?
"מאוד הייתי רוצה שמה שאני עושה עכשיו יהפוך לפופולרי ויזכה להצלחה מסחרית כמו מה שהיה לנו בזמנו ב'גן חיות'. שילמתי מחיר באופן מודע בשביל דרך אמנותית ויצירתית חדשה. שמונה שנים אחרי 'גן חיות' לא הופעתי. לא אהבתי את מי שהייתי בלהקה. סבלתי. הרגשתי שאני פוסטר. היה לי קשה עם זה, וההופעות היו טראומטיות בשבילי. לקח לי הרבה שנים להבין שאני רוצה לחזור לבמה, ולהבין איך אני בונה מחדש את היחסים שלי עם הקהל. מייקל סטייפ מלהקת אר-אי-אם אמר שאם אתה בנאדם שמסוכסך עם עצמו, אתה חושב שאם תשים את עצמך תחת העין הציבורית ואנשים יאהבו אותך, זה יגרום לך לאהוב את עצמך - אבל זאת טעות. ככל שהעין הציבורית תראה אותך יותר, ככה הבעיות שלך רק ילכו ויגדלו. זה מה שקרה לי. כי לא האמנתי לדברים הטובים, וקניתי כאמת לאמיתה את כל הדברים השליליים שאמרו עלינו. הרגשתי שאני לא מצליח לבטא את עצמי כיוצר, והייתה אלילות פופ כזאת כלפי, והרגשתי שאני לא ראוי לזה, והאשמתי את עצמי בזה".
מתי חל שינוי בתפיסה שלך?
"כשיצא 'כנפיים', הסינגל הראשון מאלבום הסולו הראשון שלי, אני ממש זוכר שיכולתי לשמוע יוצאת מתוכי מין אנחת רווחה כזאת, הנה, אני יכול גם אחרת. כלומר, אני יכול גם לכתוב מילים אחרות ולהגיש מוזיקה בצורה אחרת. ועכשיו משהו פתאום התחבר. היום אני יכול גם לבוא עם אנרגיות של להקת רוק וגם עם תכנים שהם אני. היום, כשאני עומד על במה אני לא מרגיש שאני צריך להסתתר. היום אני מרגיש שאני יכול לחגוג. ב'גן חיות' הורדתי חולצה על הבמה. חשפתי את הגוף אבל לא חשפתי את הנפש. וזה מה שיצר את הקונפליקט. מאז לא הורדתי חולצות בהופעות אבל הנפש שלי לגמרי עירומה".
יש סיכוי שתוריד את החולצה שוב בהופעות?
"אני אומר: never say never. אם יבוא לי - אעשה את זה".
במסגרת עיסוקיו במוזיקה, מולדאבי גם מעביר הרצאות בתחום ב"אקורד" של האוזן השלישית. אחד הקורסים שלו הוא על בוב דילן, שנחשב לאהבה גדולה בחייו. הוא מרבה לצטט את הטקסטים שלו, ולדבריו הם השפיעו הרבה על חייו.
"מי שיצר את הקשר העמוק שלי לדילן היה חברי חמי רודנר", אומר מולדאבי. "יש שורה אחת של דילן שהיא חשובה מאוד בחיים שלי. גיליתי אותה כמה שנים אחרי שהתחלתי ללמוד לנגן ולכתוב. בשיר'גשם כבד עומד ליפול' דילן כותב:'before I start singing I'll know my song well '. קשה לתרגם את המשפט הזה, יש לו הרבה מאוד משמעויות. מבחינתי זה מעיד על המחויבות שלו לעשייה. זה גם אומר שמצד אחד יש לו את הסמכות של אדם שיודע מה ולמה הוא עושה ומצד אחר, עם כל ההומור והכיף במוזיקה, הוא לא מקל ראש בעצם העשייה שלו".
לדבריו , ממש כמו דילן גם הוא מחויב לעבודה וליצירה. "מה שלקחתי מזה, כמוטו לחיים, הוא המחויבות לעבודה שלי. אל תהיה רק מוצר צריכה, תשתמש במה שיש לך כדי להציע דברים מעבר לזה. לא להיות רק מה שהייתי ב'גן חיות', מין כוכבן פופ כזה לשנתיים. בכל פעם שאני עומד מאחורי מיקרופון אני צריך לזכור שזאת זכות גדולה, אבל גם חובה גדולה לא לעשות משהו סתמי".
יש משהו בחייך שאתה מתחרט עליו?
"החרטה הכי גדולה שלי היא שהתחלתי לנגן רק בגיל 26 ולא בגיל 6. רוב המוזיקאים רוכשים קודם את כלי ההבעה, ומאוחר יותר בחיים יש להם משהו שהם רוצים להביע. אצלי, בגיל 26 כבר היו לי הרבה דברים שרציתי להגיד, אבל לא היו לי כלי הבעה".
ומה עם העובדה שבגילך לא הפכת למגה כוכב? אגב, ממש כמו רבים מהרוקרים של תחילת שנות ה-90.
"אולי הדור שלי לא ממלא קיסריות, אבל אני מצדיע לאנשים האלה. הם נלחמים על התרבות שלנו. בעיניי, חמי רודנר, אסף אמדורסקי, ערן צור ורבים אחרים עשו דברים מופלאים, ומאז רק השביחו בתור מוזיקאים. מלאכת ההישרדות של מוזיקאים בארץ היא קשה. במדינת ישראל אף אחד לא נכנס למוזיקה בתור מיזם עסקי קורץ. אנשים עושים מוזיקה כי אין להם ברירה. האנשים מהדור שלי נאבקים, וכל אחד מהם הוא גיבור בעיניי. אני אמן שנלחם כלכלית כדי לממש את המוזיקה שלו, אני לא מפונק ולא נתמך, ואני מחזיר הלוואה עצומה לבנק שלקחתי כדי להוציא את האלבום החדש, אחרי שכיסיתי את ההלוואה על האלבום הקודם"
.
בתור עיתונאי, יש איזו שאלה נוקבת שהיית שואל את עצמך?
"יש לי שאלה לעצמי: אם לא היית חייב לעשות מוזיקה, מה היית עושה עם החיים שלך? והתשובה שלי לעצמי היא: הייתי הולך להיות פסיכולוג. בעיניי, פסיכולוגיה היא מקצוע נאצל. אם הייתי יכול לעזור לאנשים, הייתי שמח להקדיש את עצמי לזה".
בחייך , זאת ממש לא שאלה נוקבת.
"תשמע, הייתי נוקב עם עצמי כל החיים, ואני מתחרט על זה היום. תיעדתי את זה מספיק בשירים. עכשיו אני רוצה לתת לעצמי יותר עוד לפני שאני אבא. זה לא זמן לנקוב, זה זמן לאהוב".
ב-13 בפברואר יופיע מולדאבי בסינקופה בר בחיפה, ב-16 בפברואר ברוטשילד 12 בתל אביב, וב-19 בפברואר בעשן הזמן בבאר שבע.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם