עוקף משמאל
ב"על צד שמאל" מאמת רון כחלילי את השמאל הציוני מול המציאות. חבל שמדובר במציאות המתאימה לו, ולא בזו הכללית
דוקומנטרי בתולדות השמאל הישראלי, אבל לא סתם חיטוט. רון כחלילי, יוצר הסדרה, איגף את השמאל משמאל.
על צד שמאל יח"צ
נקודת המבט קומוניסטית, אדומה, מעמתת את המציאות מול תפיסת עולם כוללת, אידאלית ובלתי מתפשרת. מחנה השמאל, אחרי הטיפול של כחלילי, נותר דרוס ומפונצ' ר. כחלילי, בתמצות, טוען שמעולם לא היה כזה. לא שמאל מדיני, כי אם כובש ומנשל; לא שמאל חברתי, שהרי המזרחים תחת ידיו קיבלו יחס גזעני ומפלה; ולא שוויוני, אלא פועלים מנוצלים שכוחם המאורגן פיקטיבי.
לגבי השניים האחרונים, כחלילי לא מחדש כמעט דבר. נכון, המזרחיים תחת ידי מפא"י זכו ליחס השמור לבטלנים ועמי הארצות שניתן לשנע כעדר בקר ממושמע. מצער, אבל לא חדש. רק הנגיעה בפוליטי-מדיני-צבאי מסיר עפר מעיני השמאל, ואין כמו הסצנה הבאה כדי להמחיש מדוע: כחלילי מגיע לקריית ארבע, לביתו של אליקים העצני, פעם מפא"יניק והיום מסמלי גוש אמונים. העצני קורא את שמות החותמים על כרזת התנועה למען ארץ ישראל השלמה, רגע אחרי ניצחון ששת הימים. אלתרמן, גורי, טבנקין, משה שמיר.
"איך הם הפכו לאנשי ארץ ישראל השלמה? " תוהה כחלילי. "זה מה שהם היו! " משיב העצני, וכחלילי מתעקש. "אז הם רק יצאו מהארון? " הוא שואל. "למה מהארון? " תמה העצני, "אף פעם לא היה אחרת. מה שהביא אותם לעין חרוד הביא אותי לחברון".
בפרק הראשון נפגש כחלילי עם מייסדי קיבוץ מגידו. מאחד מהם הוא שומע על השופל שהחריב את בתי הכפר לאג'ון, שעל חורבותיו הוקם הקיבוץ. רגע אחרי הוא מסייר עם עדנאן מחאמיד, יליד לאג'ון. "היה להם נשק וכסף, ליהודים, גייסו כסף מהעולם, גם נשק", טוען מחאמיד. "לנו, הפלסטינים, לא הייתה ממשלה, לא מדינה". מהקיבוצניקים כחלילי מבקש הסברים. "מה ההבדל ביניכם לבין המתנחלים? " הוא שואל. "אין הבדל. זה גירוש וזה גירוש, לפעמים גם את זה צריך", עונה אחד מהמייסדים.
והרי זה ברור. כחלילי הוא צופה מהצד. לדידו, מדינת ישראל, על כל השטחים שהיא מחזיקה מכאן ומכאן, היא אוסף של חטאים. זכות הקיום שלה מעורערת, יישובה באוכלוסייה יהודית על אחת כמה וכמה. זה החץ. מסביבו צייר כחלילי מטרה. לשם כך הוא מציג רק את המציאות המתאימה. מציאות, ככלל, לא רלוונטית לעניינו.
ערביי ארץ ישראל, אלה שגמרו אומר לסכל את ההתבססות היהודית בארץ ולשם כך התפרעו, טבחו וסירבו לכל פשרה, הם, לשיטתו, בעלי נכס הנאבקים בפולש. לפיכך אין הבדל בין כיבוש לכיבוש. רק התאריך, 1948 מול 1967, מבדיל ביניהם. כאן למעשה מתפצל הנרטיב שמאמת כחלילי, מזה המקובל על השמאל
הציוני. את המעבר הזה, מזכות על הארץ לכיבוש לא לגיטימי, ביצע השמאל רק אחרי 1967. מכאן צביעותו ההיסטורית ועל כך, בין היתר, מקונן כחלילי. "שמאל עלק", " בוטיק שמאל", הוא נוזף ומוצא את שיטות השמאל "המזויף", פלוס הרגש והזיקה, מאומצות בחום אצל הימין.
צודק, רק לא מסביר מדוע: מפני שעם השנים השמאל איבד את עצמו לדעת, והיטשטש עד כדי בלבול זהות מוחלט. השמאל שכחלילי מחפש בסדרה מסוגל להתקיים רק בחו"ל, שהרי ממילא "מקומנו לא פה", כפי שטוען בסדרה סמי מיכאל. ובאמת, כאשר אין סיבה טובה - ציונות, תנ"ך, היסטוריה יהודית-- אין תירוץ מדוע להתיישב דווקא כאן.
"על צד שמאל", ערוץ 8
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם