הלך על חבל דק
הבמאי ארול מוריס נחשב בתחילת שנות השמונים לכישלון. כתוצאה מכך הוא נאלץ לעבוד בעבודה היחידה שהצליח למצוא - בלש פרטי במשרד עורכי דין. במסגרת עבודתו שם הציל את חייו של האסיר רנדל אדמס, שהורשע ברצח שלא ביצע, וכך נולד אחד הסרטים התיעודיים החשובים בכל הזמנים - "הקו הכחול הדק"
אבל אל תיתנו לעובדה הזו להטעות אתכם באשר לחשיבותם של יוצרים תיעודיים - הם אולי פחות מוכרים מטרנטינו ואפלק, אבל הם מסכנים את חייהם בשביל לחשוף את האמת, ולעתים נדירות הם גם מצילים חיים. בימים אלו מציין אחד מסרטי התעודה החשובים של כל הזמנים, "הקו הכחול הדק", 25 שנים ליציאתו.ורגל האירוע אנחנו חושפים את הסיפור הלא ייאמן מאחורי הסרט שרצה לתעד את המציאות ולבסוף שינה אותה.
בתחילת שנות השמונים נתפס במאי סרטי התעודה ארול מוריס ככישלון בתעשיית הבידור, אף על פי ששני סרטיו הראשונים זכו לאהבת המבקרים, שהגדירו אותם כ"יצירות מופת בלתי נשכחות". מבחינה כלכלית הם לא הצליחו לכסות את העלות שלהם ולכן אף חברת הפקה לא הסכימה להחתים אותו לביים סרט נוסף.
כדי שיוכל להתקיים החל מוריס לעבוד כבלש פרטי עבור משרד עורכי דין - העבודה היחידה שהצליח למצוא. המקצוע החדש דווקא התאים לו מאוד משתי סיבות מרכזיות: הראשונה היא שבזכות הניסיון שלו בתחום הסרטים היתה לו יכולת מרשימה לשים לב לפרטים קטנים, והשנייה היא העובדה שהוא נראה ההפך הגמור מבלש שרמנטי ויפה תואר.
השנים חלפו, ומוריס התרחק עוד יותר מהיצירה הדוקומנטרית, עד שבשנת 1985 הגורל ועבודתו הפגישו אותו עם "ד"ר מוות". זה היה הכינוי שהעניקו עורכי הדין לפסיכיאטר מטקסס שתפקידו היה לערוך ראיונות עם נאשמים ולהעניק חוות דעת מקצועית לשאלה האם הנאשם עשוי לחזור על דבר הפשע בעתיד.מסמך זה ניתן לחבר מושבעים ולאחריו
הראיונות הפכו לשגרה, וכולם נשמעו תמיד אותו הדבר: עמוסים בדברי תחנונים ומעשיות על השתלשלות אירועים מקרית שבגללה נעצרו. כך נשמע גם הראיון של האסיר רנדל אדמס, שהורשע ברצח שוטר שעצר את רכבו לבדיקה שגרתית ב-1976.ארול מוריס האזין בעניין לברנש התימהוני, אבל לא האמין לדבריו. הפגישה הסתיימה, וכל אחד מהנוכחים חזר למקומו. הד"ר החל לעבוד על הניתוח האישיותי, אדמס הוחזר לתאו הצפוף ומוריס שב לביתו, אבל משהו בפגישה הזו בכל זאת לא הרפה ממנו והוא התחיל להתעניין בפרטי המקרה באופן אובססיבי, ובמיוחד במשפט אחד שרנדל לא הפסיק למלמל: "זו אשמת הילד".
העניין של מוריס במקרה גרם לו לגייס צוות צילום קטן ולהתחיל בסבב ראיונות מצולם עם כל הנוגעים בפרשה. כמו בכל סרט בלשים מוצלח חייבת להיות סצנה עם בלונדינית מסתורית, והפעם מילאה את התפקיד עדת הראייה אמילי מילר, שהצביעה במשפט על רנדל וזיהתה אותו כאדם שירה למוות חמש פעמים באותו שוטר אומלל בלילה הטקסני האפל ההוא.
אבל כאשר היא צולמה לסרט היא סיפרה כבדרך אגב שנכשלה לזהות את רנדל במסדר הזיהוי. "איך את יודעת שנכשלת?", שאל מוריס, והיא השיבה שלאחר המסדר אמר לה השוטר שהיא טעתה והצביע על רנדל מתוך רצון שהיא לא תחזור על הטעות הזו שוב. הסצנה הלכאורה לא משמעותית הזו למעשה חשפה טיוח משטרתי, הונאה ותהום פעורה בתשתית הראיות שהביאה להרשעתו של אדמס. מוריס הבין שהאינסטינקטים שלו היו נכונים, והוא החליט לעשות את הצעד המתבקש הבא ולהיפגש עם "הילד".
דיוויד האריס, שהיה בן 16 בזמן הרצח, הוא הילד שעליו דיבר אדמס בראיון והעד המרכזי בתיק, שסיפר כי היה ברכב יחד עם אדמס בזמן האירוע. במהלך צילום הסרט הצליח הבמאי לאתר את האריס, והשניים קבעו להיפגש לבד בבר מרוחק ליד הביצות של העיירה ווידור בטקסס, המרכז הרוחני של תנועת הקו קלוקס קלאן ומקום מגוריו של האריס.
השנים מאז הרצח לא שינו בהרבה את מראה פניו הצעירים של האריס. אחרי שיחה בין השניים הוא סיפר כי השתחרר לאחרונה לאחר שריצה שבע שנים בבית הסוהר. מוריס הבין את הסיטואציה המסוכנת שאליה הכניס את עצמו וניסה לצנן את האווירה באומרו: "אני ממש שמח שניתנה לי ההזדמנות לפגוש אותך, כי אני יכול לראות שאתה לא מסוג בני האדם שהיה מסוגל לבצע את הרצח הזה". בלי לומר מילה נעץ האריס מבט מאיים בעיניו של מוריס, שמצדו הבין שעשה טעות. הוא מיהר לשלם ולעזוב את המקום, אבל בטרם הספיק לצאת למכוניתו אמר לו האריס שלוש פעמים "תיזהר מאוד בדרך הביתה".
מוריס נכנס למכוניתו ונסע בדרך חשוכה ומבודדת. במראה האחורית הוא ראה את אורות מכוניתו של האריס, ובתגובה החליט להגביר עוד ועוד את המהירות עד שהאורות נעלמו. הוא הגיע לטלפון ציבורי בתחנת דלק, משם התקשר לאשתו בניו יורק ואמר לה בקול רועד: "פגשתי את דיוויד האריס, אני מאמין שהוא הרוצח".
החיפוש האובססיבי אחר האמת דחף את הבמאי הסקרן לנסות לקיים ראיון נוסף עם האריס על אף הסיכון האדיר, הפעם מול מצלמה במלון דרכים קטן. אבל למוריס ציפתה אכזבה מאחר שהאריס מעולם לא הגיע וכעבור זמן קצר הסתבר כי היה לו תירוץ טוב ביותר לבטל את הפגישה: בזמן שמוריס המתין במלון, "הילד" היה עסוק ברצח של אדם אחר.
הפעם חבר המושבעים גזר עליו עונש מוות, ולכן הראיון עם האריס התקיים לבסוף באותה תפאורה שבה התקיים הראיון הראשון עם אדמס - בין כותלי אגף הנידונים למוות. בית הסוהר הנפיק את האישורים הנחוצים, שעת הראיון נקבעה שוב והכל היה מוכן לסצנת השיא בסרט שבו הרוצח האמיתי חושף את פניו.
אבל מוריס הבלש-קולנוען לא מחזיק בחן ובקסם של שרלוק הולמס. בדיוק לפני שהאריס חשף את האמת, המצלמה שלו החזירה את נשמתה לאלוהי הצלולואיד שבשמים. הפרויקט הקולנועי שעליו עבד שנתיים עמד להיכשל בגלל מצלמה מקולקלת אחת, וככל שניסה לא הצליח מוריס למצוא לה תחליף. ביום שלאחר מכן הוא שב לכלא מצויד ברשמקול בלבד, והראיון נמשך בשאלה הגורלית "מה אתה חושב, האם אדמס חף מפשע או לא?" לכך השיב האריס: "אני בטוח שהוא חף מפשע". "איך אתה יכול להיות בטוח?", התעקש מוריס ועל כך הוא השיב בלקוניות: "כי אני זה שיודע!".
הבמאי הנדהם ידע שהוא הצליח לגלות את האמת על רצח השוטר, אך במקום לנוח מהמרדף אחר הווידוי המיוחל הדרמה לא נפסקה. כעת הוא היה חייב היה לערוך את הסרט בזריזות על מנת לעורר מספיק הד תקשורתי כך שמשפטו של אדמס ייפתח בשנית וגם להעביר את כל הראיות החדשות לבדיקה מחדש מצד בית המשפט.
גם הפעם התנאים היו לרעתו, כי 12 שנים לאחר אותו רצח נקבע דייט צמוד של אדמס עם כיסא חשמלי. חומרי הגלם נערכו בחופזה וב-1988 יצא הסרט תחת השם "הקו הכחול הדק". החומרים הועברו לפרקליטו של האסיר ולאחר יותר מעשור שבו נמק אדמס בכלא והמתין לביצוע גזר דינו, 72 שעות בלבד לפני ההוצאה להורג נעצרה הספירה לאחור והמושבעים שינו את ההחלטה המקורית ושחררו אותו כאדם חף מפשע.
חצי היובל שעבר מאז יציאתו של הסרט הפכו את ארול מוריס לאגדה בתחום היצירה הדוקומנטרית והוא גרף מאז אינספור תארים על עבודותיו הרבות, אך מובן שהסרט "הקו הכחול הדק" נחשב לנקודת השיא בקריירה שלו והוא אף נכנס לרשימת 50 הסרטים הדוקומנטריים שחייבים לראות לפני שמתים, שנבחרה על ידי בכירי תעשיית סרטי התעודה, ומופיע שם במקום השני והמכובד.
בניגוד למוריס, מזלם של שאר הנוגעים בפרשה היה קצת פחות זוהר. דיוויד "הילד" האריס הוצא להורג בשנת 2004 על ידי זריקת רעל, ואדמס החופשי כנראה ניצל את מכסת המזל הדלה שלו כדי להשתחרר מעונש המוות, שכן מאותו היום העוני והבדידות היו מנת חלקו. העובדה שהוא לא קיבל חנינה אלא נמצא חף מפשע מנעה ממנו את הפיצוי הכספי מטעם המדינה וכך הוא הפסיד סכום הקרוב למיליון דולר. הוא בחר להתרחק מאנשים, וכאשר הוא מת לבסוף באוקטובר 2010, איש לא ידע מיהו אותו אדם אומלל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם