אזור חיוג שלוש-אפס
אתם מוזמנים לשאול אותי הכל, רק לא "איך זה להחליף קידומת"
האמת היא שאני לא מרגיש שום דבר מיוחד בשל הקרבה לקידומת החדשה. יש כמה אנשים סביבי שטוענים שזה לא נכון, והם אפילו מפליגים בטענותיהם וקובעים שיש לזה קשר ישיר לסוג של דכדוך שרובץ עליי לאחרונה. "אתה פשוט לא מבין את זה, אבל זה מחלחל אלייך בתת-מודע וזה מה שיושב עלייך", הם אומרים לי. "יושב עלייך" הוא עוד ביטוי כל ישראלי שאני לא יכול לסבול. אתם יודעים מה? זו המטרה שלי לעשור הבא של חיי: לפגוש את האנשים שעומדים מאחורי ריצוף השפה הישראלית בכל הביטויים הנאלחים מהזן הזה.
מה הקשר בין העובדה שתכף אהיה בן שלושים ובין הדכדוך שעוטף אותי לאחרונה? נולדתי ככה, עם הרבה דברים ש"יושבים עליי". נולדתי כחלק מקבוצת סיכון של תינוקות מדוכדכים. זו הירושה הגנטית שקיבלתי מהוריי. עם קידומת או בלי קידומת, לא משנה באיזה גיל, הדכדוך הוא פשוט חלק ממני. לפעמים המפלס עולה ולפעמים יורד. אני יכול להגיד לכם דבר כזה: אני, באופן אישי, מפחד רק מאנשים מסוג אחד - אנשים שנולדו מאושרים מדי. אלה הכי מסוכנים. הנבלות האמיתיים הם המאושרים מדי.
אני לא מאמין בדבר הזה שנקרא "דכדוך ימי הולדת" או במשבר החלפת קידומת. אני פשוט לא מאמין שלתאריך מסוים יש השפעה כזו על נפש האדם. בכלל, אינני בן אדם של ימי הולדת. אני מאלה שאם ייקחו אותם למסעדה ביום ההולדת, ופתאום, באיזשהו שלב של הארוחה, יצא מלצר עם זיקוקים וישיר להם "יום הולדת שמח" - יש יותר מסיכוי סביר שהוא יתאבד. דבר אחד אני יכול להגיד על המעבר לעשור השלישי בחיי: לא התכוונתי להגיע אליו. באמת שזה לא היה מתוכנן. בתחילת העשור השני לחיי גיליתי דרך נהדרת להרוג את עצמך: סמים קשים. במשך רוב העשור התמקדתי בזה, עשיתי ככל יכולתי להיות מקצוען אמיתי בתחום וצפיתי שבקצב המטורף שבו אני משמיד את בריאותי ואת חיי אין סיכוי שאגיע לגיל שלושים. האמנתי בזה בכל לבי, עד כדי כך שבזמנו אפילו סירבתי להיות שכיר באיזשהו מקום עבודה, וגם לא התביישתי להכריז: "אני לא חושב שיש סיכוי שאגיע לגיל הפנסיה, אז למה לי להיות שכיר?"
זה נראה לי טבעי, אפילו מתבקש. במשך השנים ראיתי אנשים רבים מנסים למות בדרכים יצירתיות: ראיתי אנשים ממשפחתי מזריקים מנת יתר ומוטסים באמבולנס במהירות של 130 קמ"ש למיון באיכילוב, ראיתי אנשים אחרים ממשפחתי בורחים כמה שיותר רחוק על פני הגלובוס כדי להתאדות בחסות האנונימיות הקדושה, ראיתי אחרים - לאו דווקא ממשפחתי - שניסו לעשות "קיצורי דרך" באמצעות בקשות חתומות על ידי עורכי דין שקוראות לנתק אותם מהמכשירים, וראיתי עוד אנשים שהחביאו גלולות שינה בכמויות שלא היו מביישות את המחסן של "טבע" ובלעו את כולן במכה אחת עם קולה זירו, וגם ראיתי בחורה אחת שקפצה ביום ההולדת שלה אל תוך הים ולא יצאה משם. ותמיד חשבתי שככה זה הולך: אתה נולד ומתחיל את הריצה שלך אל המוות. כל אחד בוחר את הקטע שלו: סמים, מלחמות, מחלות, כדורי שינה, שחייה לילית או מה שזה לא יהיה, ובסוף כולם מגיעים אל אותו המקום.
אלא שהמציאות שונה עכשיו, והנה אני צועד אל גיל שלושים ללא משאלת מוות, כשעל הקמיצה ביד ימין יש לי טבעת נישואין ובחדר העבודה יש לי לוח שנה גדול שמסומנות עליו בעט כדורי כחול כל מיני פגישות והתכנסויות שנותנות את התחושה שמדובר בלוח שנה של בן אדם עסוק, ויותר מזה: אחראי. אל שנות השלושים שלי אני נכנס כאישיות נמרצת למדי, אדם שעננת ויטאליות מרחפת מעליו, מישהו שמגיע עם מוטיבציה לתקן את הטעויות הרבות שעשה במהלך העשור השני לחייו - שאותו הוא משאיר מאחוריו בעוד שישה עשר ימים.
לפני כמה שבועות התקשרה אליי מפיקה צעירה מגלי-צה"ל ושאלה אותי אם אהיה מוכן להגיש תוכנית רדיו מיוחדת לרגל 15 שנה לאלבום "the sea In the aeroplane over" של ניוטראל מילק הוטל. הסיבה שהיא פנתה אליי, כך הסבירה (כי קצת לא הבנתי למה היא פונה אליי, הרי אני לא אישיות רדיופונית), היא כי היא קראה את הכתבה שכתבתי בזמנו (במוסף "תרבות מעריב" ז"ל) על הלהקה ועל הסולן האניגמטי שלה ג'ף מאנגום, ונראה לה שאתאים למשימה. אני דווקא לא חשבתי שאני מתאים למשימה, אבל הסכמתי. היה לי ברור מניסיוני בעבר עם גל"צ שמדובר בעבודה ללא שכר, ובנוסף לכך תאריך השידור המיועד נפל על אמצע שבוע אינטנסיבי במיוחד - ובכל זאת הסכמתי. אם היו מתקשרים אליי נניח מ-102FM עם אותה ההצעה ובאותם התנאים - הייתי מסרב. אבל גל"צ זה משהו אחר.
אני מאמין שעוד לפני שגיליתי את הסמים הייתי חרא של בן אדם. לראייה, עוד לפני שנשאבתי אל עולם הג'אנק התגייסתי כמו כולם לצבא, אבל מכיוון שאחרי שמונה חודשים בצה"ל לא התחשק לי, לא התאים לי, לא היה בזין שלי או איך שלא תגידו את זה להמשיך "לבזבז" את זמני במדים, אז פשוט עזבתי את הצבא על סעיף נפשי.
לאחר שהשתחררתי מהצבא המשכתי במסלול האנוכיות והאגוצנטריות הכללי שלי, עד שבשלב כלשהו הבנתי שכל עוד אני מעוניין לחיות כאן במדינת ישראל אני צריך לעשות - כמו כולם - את המוטל עליי כדי להיות ראוי להיקרא "אזרח ישראלי". ואני יודע שהמשפט הזה מריח מעודף פטריוטית, אבל אל תטעו: אני לא מדבר על פטריוטיות, אני מדבר פשוט על להיות בן אדם. אני מדבר על ערכים אנושיים בסיסיים שמן הראוי שיהיו לכל אחד.
אז לפני שנתיים וחצי, כשחזרתי ארצה משלוש שנים בלוס אנג'לס, פניתי לתא מוחזרי-שירות שמטפל בנושא הגיוס מחדש (אפילו כתבתי על כך טור), אולם התברר לי שלא כל כך פשוט להעלות פרופיל נפשי ולהשלים את השירות הצבאי, ושיש הרבה מכשולים (כמו גיל, רקע פלילי והיסטוריה פסיכיאטרית) בדרך. אחרי כמה פגישות בבסיס תל השומר קיבלתי בסוף מכתב רשמי מצה"ל ובו נמסר לי שלא אוכל להעלות בחזרה את הפרופיל שלי ולהשלים את שירותי.
אבל תחושות האשמה לא הפסיקו להטריד אותי וניסיתי להבין מה אני יכול לעשות בנושא. אז החלטתי שלכל הפחות לא אסרב לשום בקשה שאני מקבל מגל"צ (לצערי הם הגוף הצה"לי היחידי שיוצר איתי קשר), וכך יוצא שאני עושה סוג של "מילואים" בסגנון אישי בגל"צ. אני מגיע לכל התוכניות שמזמינים אותי להתראיין בהן, מגיש תוכניות באמצע הלילה בלי לקבל על כך אגורה, ופשוט מנסה ככל יכולתי לכפר על מעשים שעשיתי בתחילת העשור השני שלי. ואני מקווה שבעוד שישה עשר ימים, כשאכנס אל העשור השלישי של חיי, אכנס בתור אדם טוב יותר ממה שהייתי כשנכנסתי אל זה הקודם.
התוכנית עצמה, אגב, הייתה נוראית. אם הייתם נותנים לתולעת משי לשדר במקומי, היה יוצא יותר מוצלח.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם