דפש מוד בישראל: ככה מפנקים קהל
חמושים באלבום מוצלח, אנרגיות חיוביות ורצון לרצות, חברי דפש מוד כבשו את הקהל הישראלי בפארק הירקון ובניגוד להופעתם הקודמת - הותירו בכולנו חשק לעוד
המעריצים נצמדו לבמה בזמן שהבלקן ביט בוקס קיבלו את זרם רוכשי הכרטיסים, וכך גם כשהצמד הגרמני ''בוקה שייד'' הנעים את האווירה בסט חי ומרקיד. כמו ב-2009, הם לא באמת יאמינו שזה קורה עד לרגע שבו ההופעה תתחיל.
אבל הפעם זה קרה באמת, חד וחלק ובלי הפתעות. דפש מוד נתנו לישראלים את הכבוד לפתוח את סיבוב ההופעות העולמי לרגל האלבום החדש "Delta machine", ונדמה שהם באמת אוהבים את הקהל המקומי. בעולם של דפש מוד, הערב נפתח בוידאו ארט שמסביר ש-800 מיליון בני אדם בשנה מתים ממים מזוהמים, בעיקר באפריקה, אז מה זו כבר עוד סאגה מזרח תיכונית בשבילם? הם מסורים יותר לקהל הישראלי האוהב, ששוב ניסה לשיר לדייב גהאן שיר יום הולדת אך הפעם נתקל בביטול מצידו. "אני לא כזה זקן, זה רק עוד יומיים'', מחליף דייב נושא במהירות. נקרא לזה אהבה קשוחה.
צלילים של בס אפל ורותח פותחים את הערב ומעלים לבמה את דייב גהאן, מרטין גור ואנדרו פלטשר. הם מתחילים בשני שירים מהאלבום החדש: "Welcome to my world", שבו גהאן מספר לקהל ש''הרוע עזב את העיר'' ומזמין להתמסר לעולמו. אחר כך הם ממשיכים ב-"Angel" העוצמתי, שמפרק את הסינתיסייזרים הפופולאריים עם מקצבי טכנו בדריכות נהדרת.
בניגוד להופעה הקודמת חסרת הלהיטים הברורים, גהאן וחבריו לא מתעקשים לדבוק רק באלבום החדש ומוסיפים מיד אחר כך שירים מתקופות מוכרות יותר. דייב מפלרטט עם הקהל ב-"Walking in My Shoes", "Black Celebration" ו-"Barrel of A Gun" ומפזר אנרגיות מרשימות. כשהקהל לא ממש מזהה עוד שיר דתי-אפל מהאלבום החדש ("Should Be Higher"), הוא גם לא מהסס ללכת עד לקצה הקאט-ווק ולהצית את ההתלהבות של הקהל שמגיעה לו.
"Heaven" ו-"Sooth My Soul", גם הם שני שירים נפלאים מהאלבום האחרון, מסכמים את חציו הראשון של הערב ומתחילים את החגיגה האמיתית לדורשי הלהיטים. דייב מפנק בשמחה את הקהל הצמא ב-"Enjoy The Silence" ומיד אחר כך "Personal Jesus" שמתחיל בגיטרה איטית וכבדה עד שמגיע לפיצוץ אקסטטי בסיומו. הם יורדים מהבמה לצלילי "Goodbye", שיר שעם יציאתו לפני חודשיים כבר הסתמן כהמנון אצטדיונים ראוי.
ההדרן נפתח עם מרטין גור שששר בקול עירום ומתייסר את "Home", כשרק פסנתר בודד מספק לו רקע. הוא מנצח על הקהל בתנועות ידיים שמבטאות יותר ממה שהוא יכול לשיר ומלווה את הרגע המרגש הזה בחיוך מבוייש. כך או אחרת, זה כבר סוף ההופעה והשיא מגיע בשיר הפיצוי לו חיכו רבים, "I Just Can't Get Enough". באורח פלא, זהו גם השיר הבודד בכל ההופעה שבלט בשונותו החריגה מהקו החזק המהודק שליווה את הערב עד כה.
דפש מוד נאמנים לביצוע נקי ומהוקצע של השירים בלי הרבה אלתורים בדרך, וכך הקהל זוכה להזדהות מוחלטת עם האלבומים הטבועים בראשו. אבל כשרגעי האלתור כבר מגיעים, הם מוסיפים אפשרות של התפרקות מאנרגיה עוצמתית בקטעי רוק כבד, טכנו ואפילו מעט מהבלוז שהבליח למיתרים של גור לאחרונה.
האלבום החדש כל כך מתאים לצליל הקלאסי של דפש מוד וכל כך מתאים להופעות עד שנדמה שאף אחד בקהל לא ממש שם לב שכמעט חצי מההופעה הוקדשה במיוחד בשבילו. הצליל הנוכחי של דפש מוד, תחת ההפקה המינימליסטית של בן הילר, זכה אולי לביקורות צוננות כאמירה של אלבום אולפן, אבל על במה הוא נשמע מחמיא הרבה יותר, וכך נדמה שכולם יצאו מסופקים.
הערב נחתם סופית עם "Never Let Me Down Again", קריאת ''שלום'' והבטחה להיפגש שוב. דפש מוד נתנו בהחלט את כל מה שיש להם, פיצו את מי שהתאכזב מההופעה האחרונה אבל גם לא התפשרו על התחדשות ולא שכחו להותיר נתיב של סקרנות לאלבום החדש אותו בעצם באו לקדם. במינון המדוייק בין הלהיטים הישנים לשירים החדשים, הם שוב זכו בכבוד בנאמנות הבלתי נתפסת של מעריציהם הישראלים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם