שירת דבורה: זוכרים את דבורה עומר
מ"דפי תמר" ועד "אני אתגבר", מ"שרה גיבורת ניל"י" ועד "הבכור לבית אב"י": ספריה של דבורה עומר, שהלכה לפני שבוע לעולמה, הפכו לחלק בלתי נפרד מנעוריהם של יושבי הארץ הזאת. בין סיפוריהם של גיבוריה מתגלות גם פיסות מחייה, זיכרונותיה וחלומותיה של מלכת ספרות הילדים העברית
זמן לא רב לפני מותה, בינואר 2013, הוענק לה פרס אקו"ם למפעל חיים על תרומתה לספרות הילדים והנוער במשך יותר מחמישים שנות יצירה. ממש לאחרונה, באפריל 2013, נחנך בשכונת ג'סי כהן שבחולון גן-סיפור בהשראת ספרה "מגדל של קוביות בניתי". קדם לו גן-סיפור אחר, המבוסס על ספרה "המקק שנכנס לו ג'וק". דבורה עומר לא השתתפה בטקסים האלו ואף לא ידעה על קיומם, שכן בשנים האחרונות חלתה באלצהיימר ולא הייתה מודעת לסביבתה.
דבורה עומר הייתה בת למשפחת סופרים. דודה, יגאל מוסינזון, סופר ומחזאי, היה מזוהה בעיקר עם סדרת ספרי "חסמב"ה". אביה , משה מוסינזון, שימש עורך העיתון "במעלה" של תנועת הנוער העובד, והיה אב רוחני לדור של סופרים צעירים כמו משה דור, אוריאל אופק, משה בן שאול, דן אלמגור ואחרים. אחותה הצעירה של דבורה, ורד מוסינזון, היא משוררת. גם שורשים חלוציים היו לה: הסבתא דבורה מוסינזון ייבשה ביצות בעין גנים, אז יישוב ליד פתח תקווה. בגיל 28 לקתה בקדחת צהובה ומתה, משאירה אחריה שני ילדים קטנים.
עומר נולדה ב-1932 בקיבוץ מעוז חיים שבעמק בית שאן. מגיל צעיר קראה וכתבה מכתבים רבים לאביה הרחוק תמיד, וכן יומן סיפורים ושירים. לימים סיפרה כי כשהמורה שיבחה את סיפוריה, הרגישה כמו נסיכה לשיעור אחד.
אביה דרבן ועודד אותה לכתוב, ואת רשימותיה הראשונות פרסמה בכתב העת שלו. הוא היה העורך הראשון של ספריה, ונשאר בתפקיד זה כל חייו. אבל אידיליה לא שררה במשפחה. הוריה של דבורה התגרשו, והאב הנערץ נישא מחדש ועבר לקיבוץ אחר, ושם נולדו לו ילדים נוספים. גם האם נישאה בשנית וילדה תאומים. "אבא היה מגיע לבקר אותי ובסופו של כל ביקור בכיתי", סיפרה עומר. "רציתי שיישאר, אבל הוא תמיד הלך. ופעם אחת אמר לי לפתוח את כף ידי והניח עליה את כף ידו הריקה כאילו יש בה משהו, ואמר לי: הנה אני נותן לך במתנה גמד. שמו קרשינדו והוא בלתי נראה, והוא רק שלך, ואת יכולה להפליג איתו בדמיונך לאן שתרצי. אמר, והלך להילחם במלחמה הכי צודקת, מלחמת העולם השנייה".
תקופה ארוכה שירת האב בצבא הבריטי, ונעדר למשך שלוש שנים תמימות. דבורה כתבה לו מכתבים מלאי געגועים וביקשה ממנו לשוב ארצה, אך הוא תיאר במכתביו את החוויות שעבר, וחזר ושאל: "מי יעשה את העבודה החשובה למען העם, אם כל אחד יחשוב על משפחתו? " הילדים היתומים באירופה זקוקים לו יותר, הסביר לילדתו. המכתבים הללו פורסמו בספר "מכתבים מן המדבר", שיצא לאור בשנת תש"ד (1994) וזכה להצלחה רבה. רבים מהקוראים שאלו אז את עצמם מי היא הילדה שאליה משגר האב את מכתביו. בשנת תשכ"ה פורסם הספר במהדורה שנייה, ואף יצא לאור בשתי הדפסות בשפה האנגלית. ב-1984 הופיע ביוזמת הבת קובץ מכתבים נוסף שלו, "מכתבים מהדרכים".
את רוב החלטותיה הייתה הילדה דבורה מקבלת בהתייעצות עם קרשינדו, החבר הדמיוני. הסיפור הראשון שכתבה היה על הגמד. המורה שלה אז לא חשב שהסיפור ראוי, אבל לימים שחזרה אותו עומר בסדרה של תסכיתי רדיו ובספר "כל מה שהיה (אולי) וכל מה שקרה (כמעט) לקרשינדו ולי" (הוצאת שרברק, 1970). גיבורת הספר היא חנהל'ה, ילדה שאביה יוצא להילחם בשורות הבריגדה ומשאיר ברשותה את הגמד. יחד איתו היא טסה ב"חביללית" - חבית שהיא חללית - לחפש את כוכב החלומות "שפנדוזה מדרימון". אם מקלפים את שכבות הפנטזיה, אפשר לצרף את הספר הזה לשני ספרים אוטוביוגרפיים אחרים שכתבה עומר על ילדותה.
הכתיבה והקריאה היו לה מפלט מן העצב ומהבדידות. כנערה התחילה לפרסם מפרי עטה בעיתון הנוער העובד "במעלה", "ואבא הבטיח לי שהוא מפרסם את הסיפורים בזכות איכותם, ולא מפני שאני בתו", נזכרה לימים. בכל זאת, העדיפה לחתום עליהם רק בשמה הפרטי.
כשדבורה הייתה בת 11 פקד אסון את משפחתה. אמה, לאה שרשבסקי-ליפשיץ, יצאה לאימוני נשק מטעם ארגון ההגנה, ונהרגה מכדור שפגע בראשה. בתעודת הפטירה נכתב כי לאה בת ה-32 התאבדה . במשך שנים רבות נשארו נסיבות המוות מעורפלות. איש בקיבוץ לא העז לדבר על המקרה. לימים סיפרה דבורה שכעסה מאוד על אמה: "איך אפשר לנטוש ככה ילדה ושני תינוקות? קיוויתי שהיא לא התאבדה, אבל לא העזתי לשאול. פחדתי מהתשובה". היא המציאה לעצמה סיפור שלפיו ההגנה הוציאה את אמה לשליחות סודית ביותר, ויום אחד היא עוד תחזור ותתנצל על היעדרותה הפתאומית. אבל האם לא חזרה.
רק אחרי כמה שנים, כשכבר הייתה אם בעצמה, העזה דבורה לברר מה באמת קרה, בעזרת קצין המשטרה לשעבר שלמה בן אלקנה, מומחה לאיתור נעדרים והאיש שמצא את עצמותיו של אבשלום פיינברג בסיני. בן אלקנה רצה שעומר תכתוב ספר גם על חייו שלו, והיא אתגרה אותו וביקשה ממנו לברר מה קרה לאמה. בלילה גשום אחד הפגיש אותה החוקר עם אישה שהכירה, המטפלת האהובה שלה בקיבוץ. הכדור הקטלני, כך הודתה, נפלט מהרובה שלה, אך כדי שהבריטים לא ידעו על קיומם של האימונים, שונו הפרטים בתעודת הפטירה.
כל האירועים הללו שימשו כנושא לספר אישי במיוחד של עומר, "פגיעה ישירה" (הוצאת שרברק, 1981), שמתאר את חייה של נערה המנסה לברר את נסיבות מותה של אמה. עומר התקשתה מאוד לכתוב את הספר הזה, חששה מהחשיפה העצמית ומהתגובות של בני משפחתה. רק כשנסעה עם בעלה, מנהל הבימה שמואל עומר, לזלצבורג שבאוסטריה הצליחה לבסוף להשלים את ספרה, אך במשך שנים נמנעה מלציין שהוא מבוסס על חייה שלה.
למרות נטייתה לכתיבה, בילדותה לא חלמה להיות סופרת כמו דודה המפורסם. כשנדרשה לקבל החלטה מעשית באשר לעתידה, היא בחרה ללמוד הוראה בסמינר למורים וחשבה שבמרכז חייה מכאן ואילך יעמוד חינוך ילדים.
עומר מתארחת בתכנית "סופרים מספרים"
בשיעור הראשון של דבורה בפני תלמידים, היא הטילה עליהם לכתוב חיבור שיעסוק בקורות אותם בחופש הגדול. לצערה היא גילתה שהחיבורים שיצרו תלמידי כיתה ו' היו קצרים ומשעממים. לאחר שהביעה את אכזבתה היא הבטיחה לתלמידים לקרוא איתם את יומנה של ילדה, קיבוצניקית כמוהם, מקיבוץ רימון בעמק בית שאן (אם כי אין שם קיבוץ בשם זה), המספרת על החופשה שלה. כך יראו כיצד יש לכתוב חיבור כזה, הבטיחה להם. אך היומן היה קיים רק במוחה, והיא נאלצה לכתוב אותו.
בהשראת תלמידיה חיברה יומן דמיוני של ילדה בת 11, שבמידה מסוימת הוא היומן של עצמה כפי שרצתה להיות: ילדה פופולרית עם משפחה מלוכדת. פרק מהיומן שלחה לאוריאל אופק, סגן העורך של "דבר לילדים". העיתון היה אז בשיא הצלחתו. בין השאר פורסמו שם כמה חודשים קודם לכן הסיפורים הראשונים בסדרת "קופיקו" של תמר בורנשטיין-לזר.
אופק העביר את הפרק לעורך אפרים תלמי, שהתרשם עמוקות. הוא החליט מיד שאינו רוצה רק סיפור אחד מיומנה של תמר, אלא עוד סיפורים רבים, וזאת למרות שהסופרת הייתה לחלוטין בלתי מוכרת. במאמר המערכת של הגיליון שבו התפרסם הפרק הראשון כתב תלמי: "מחוברת זו ואילך נביא, מפעם לפעם, דפים מיומנה של תלמידה בת גילכם החיה באחד מקיבוצי העמק. דפי יומן אלה ילוו אותנו במשך שנת הלימודים כולה, ובטוח אני שרבים ימצאו ביומן זה גם הד לחוויותיהם והגיגיהם".
הוא צדק בהערכתו. "דפי תמר" הפכו למדור פופולרי מאוד שהתפרסם, פרק אחרי פרק, במשך ארבע שנים. כשהחליטה לקבץ את המדור לספר, נכון לעומר נתיב ייסורים. היא פנתה תחילה למו"ל התל-אביבי מ' ניומן והשאירה אצלו את כתב היד. לאחר כמה חודשים קיבלה את התשובה: "חוצפנית שכמוך, חומר כזה מגישים? מי אמר לך שאת סופרת? מוטב לי להוציא את היומן של הנכדה שלי מאשר את היומן שלך". המו "ל אף המליץ לה להשאיר את כתיבת השטויות לדודה, יגאל מוסינזון. את המכתב הזה - צהוב, ישן ומוכתם בדמעות - היא שמרה במגירה בחדר עבודתה במשך עשרות שנים. בשביל המורה הצעירה בת העשרים הייתה חוות הדעת הזו בבחינת סוף העולם, אך שמוליק בעלה עודד אותה ואמר שזוהי רק דעה אישית של אדם אחד, ואינה סוף פסוק.
הוא צדק. "דפי תמר" הגיע לבסוף לידי המו"ל של הוצאת עמיחי, שאמר לה, "אני לא יודע אם את סופרת גדולה, אבל יש בך משהו". ב-1959 יצא לאור "דפי תמר - בקיבוץ רימון שבעמק" והפך לרב מכר. עומר כתבה לו ספר המשך, "דפי תמר-עושים חיים" (1961), שגם הוא עוסק בחייה של תמר גל בקיבוץ. בספר השלישי, "שלום לך אמריקה" (1966), כבר יצאה תמר בת ה-13 עם הוריה לשליחות בקנדה - כפי שעשתה עומר עם בעלה במציאות, כמה שנים קודם לכן. היא לא הייתה כותבת את הספר הזה אלמלא לחץ הקוראים שרצו לדעת מה עלה בגורלה של הנערה. אחר כך הגיע "שלושים אלף ק"מ בשנה אחת", שהסתיים כשתמר בת ה-14 נמצאת במטוס בדרך הביתה לישראל. הספר הזה פורסם ב-1967, השנה שבה נפתח שלב חדש בתולדות מדינת ישראל, וגם שלב חדש בקריירה של דבורה עומר כסופרת.
עומר כתבה גם ספר חמישי בסדרה, שעוסק בשובה של הנערה לארץ ולקיבוץ, אבל החליטה שהוא אינו טוב מספיק. לצערם של אוהדיה הרבים של תמר גל, השמידה הסופרת את כתב היד. אין לדעת מה עלה בגורלה של תמר כשחזרה לקיבוץ; אולי הפכה למורה וסופרת, כמו האישה שהגתה אותה, ואולי פנתה לדרכים אחרות.
עומר עצמה, לאחר ששבה לארץ, לא הצליחה לחזור למשרתה כמורה. היא החלה לעבוד כמתרגמת, אך ראתה שתוך כדי תרגום היא תמיד רוצה לשנות את העלילה. למה שאתרגם ולא אכתוב את הספרים בעצמי, חשבה, והחלה לפרסם רשימות וסיפורים בשבועון "הארץ שלנו" ולכתוב תסכיתים לימודיים לרדיו.
ההתחלה לא נראתה מרשימה במיוחד. עומר פרסמה את "עד השמיים" (1961), קובץ סיפורים שרובם ככולם הופיעו גם הם ב"דבר לילדים". בהמשך הוציאה סדרה על הרפתקאותיו של הילד עומרי במקסיקו, באלסקה ובירושלים של מלחמת ששת הימים, במרדף אחרי חבורת ערבים השודדים את אוצרות בית המקדש. והיו גם הסיפורים על הכלב השובב נו-נו-נו, ו"לאן נעלם קפיטן קוק", על חבורת ילדים שיוצאים במבצע בלשי לאיתור תוכי שנעלם.
אילו הסתפקה עומר בכתיבת ספרים אלה ודומיהם היא הייתה נשארת סופרת ילדים אחת מני רבים. השינוי הדרמטי בקריירת הכתיבה שלה החל כשהלכה ערב אחד למופע ראיונות במועדון החמאם ביפו. הסופר והעיתונאי דן בן אמוץ ראיין שם דוגמנית, זמרת, וגם את אהוד בן יהודה, בנו של אליעזר בן יהודה, מחדש השפה העברית. הקשיש שעלה על הבמה כשהוא עמוס בכרכי מילון כבדים לא נראה כדמות מלהיבה. הקהל צעק "בוז" ורצה מופע בידורי או את הכסף. אך בן אמוץ התעקש להמשיך כמתוכנן, והחל לשאול את אורחו שאלות על בית אביו. עד מהרה ישב הקהל מרותק, והאזין בדממה לסיפורים של אהוד על מאבקו של אביו למען השפה העברית.
עומר, שבדרך כלל לא נטתה לשוחח עם זרים, מצאה את עצמה בתום הראיון רצה אחרי בן יהודה במסדרונות המפותלים של החמאם. "סליחה, אתה מוכן לספר לי עוד? " שאלה אותו, במחשבה שסיפוריו יכולים להפוך לכתבה ב"הארץ שלנו". בתגובה הזמין אותה לביתו בירושלים. במהלך שיחותיהם קבע נחרצות כי "מי שעושה את העברית קרדום לחפור בו צריך לשלם מס למשפחת בן יהודה". עומר שילמה ברצון את המס הזה, בקניית כל כרכי מילון בן יהודה בכריכת עור.
כשהשלימה את כתב היד נתנה אותו לבן יהודה, לקריאה. היא חששה שמא יזעם על שלא שרטטה את דמות אביו באופן סימפטי מספיק, אך תגובתו הפתיעה אותה: "הוא היה הרבה יותר גרוע ממה שמתואר כאן", קבע , "היית צריכה להיות נאמנה יותר למציאות". עם זאת, הוא הציע לעומר לתת לאליעזר בן יהודה להסביר בספר מדוע הוא נרדף כל כך בידי אחרים בחייו - הסברים שמעולם לא טרח לתת לבני משפחתו במציאות - וכך להפוך אותו למובן יותר לקוראים.
מה שעורר את כעסו של אהוד היה ההתמקדות של הספר באחיו בן-ציון, שבו קינא קינאה עמוקה. הוא טען ש"עליו כבר כתבו מספיק", וסחט מעומר חצי הבטחה כי תכתוב ספר גם עליו. אהוד אף נתן שם לספר הזה, "השמש, הירח ו-11 הכוכבים " (שהם בני משפחת בן יהודה), אך ההבטחה לא מומשה.
רוב הדברים ששמעה מאהוד לא היו ידועים לעומר, למרות היותה דור שלישי בארץ ומורה בישראל. היא שינתה כיוון והחליטה ליצור מקורותיה של משפחת בן יהודה ספר לבני נוער. כל מי שסיפרה לו על כוונתה ניסה לרפות את ידיה, והזהיר אותה שלספר כזה לא יהיו קוראים. איזה בן נוער יתעניין בביוגרפיות, שאלו אותה, אבל היא לא הרפתה.
את סיפור חייו של בן-ציון, הלא הוא "הבכור לבית אב"י", כתבה עומר על סמך מחקר מדוקדק שהקיף מסמכים, ספרים ושיחות עם אנשים, אך גם הוסיפה הרבה מאוד משלה. למשל, כשתיארה את יתמותו של הגיבור מאמו, שהייתה בעבורו עולם ומלואו, תיארה בעצם את כאב יתמותה שלה. הספר זיכה אותה בפרס למדן לספרות ילדים.
זה היה הספר הראשון שכתבה עומר על אישיות אמיתית ואירועים היסטוריים אמיתיים מתולדות העם והמדינה. היא הציעה אותו ל"עם עובד", הוצאה ציבורית, בהנחה שהפסימיסטים צדקו ולספר כזה אין סיכוי לנחול הצלחה במכירות. אבל "הבכור לבית אב"י" (1967) היה לאחד מרבי המכר הגדולים של ספרות הילדים העברית מאז ומעולם. בעקבות ההצלחה הוא תורגם לאנגלית, לרוסית ואף ליפנית.
בהוצאת "עם עובד" אין נתונים על מספר העותקים שהודפסו בשנים הראשונות לצאתו של הספר, טרם עידן המחשב. עם זאת יודעים שם לספר שמ67' ועד מאי 2013 ראו אור 55 מהדורות. מהנתונים הממוחשבים הידועים להם, נמכרו 63 אלף עותקים של "הבכור לבית אב"י". מכאן מעריכה ההוצאה שלאורך השנים מדובר ביותר מ-200 אלף עותקים במצטבר.
אמנם כבר בשנות ה-40 וה-50 ראו אור בעברית כמה ביוגרפיות לבני נוער, מאת סופרים כמו ברכה חבס ואפרים צורף, אולם אף אחת מהן לא זכתה להצלחה מיוחדת והן נשכחו בתוך זמן קצר. עומר יצרה למעשה ז'אנר חדש בספרות הילדים העברית, רומן הרפתקאות היסטורי-ביוגרפי שהפך לשילוב מנצח. היא עצמה כתבה עוד סדרת ספרים בז'אנר הזה, שהפכו לקלסיקות.
את כתב היד של "הבכור לבית אב"י" הראתה עומר לאוריאל אופק, שהתלהב והציע לה לכתוב ספר בסגנון דומה על מחתרת ניל"י שפעלה בימי הטורקים. היא אימצה את הרעיון והחליטה להעמיד במרכז הספר אישה: שרה אהרונסון. לצורך הכתיבה היא חזרה אל התקופה ההיא, קראה עליה ספרים רבים, ביקרה בבית משפחת אהרונסון בזכרון יעקב ובבית הקברות שם, והשקיפה ארוכות על הנוף. הפעם ביקשה לשוחח עם רבקה אהרונסון, אחותה של שרה, אך היא סירבה לקבל אותה: מבחינתה הייתה עומר קיבוצניקית נציגת השמאל, שתמיד היה עוין לארגון ניל"י.
"מספיק שטויות ושקרים נכתבו על משפחת אהרונסון. מה יש לך לחפש כאן?", התריסה מול הסופרת. עומר ההמומה ענתה: "תני לי לראות ולהתרשם, נשמע את הסיפור שלך", ולבסוף שכנעה את רבקה להעלות באוזניה זיכרונות.
בספרייה בבית אהרונסון ראתה עומר את סליק הנשק של המשפחה. שם המציאה סיפור סביב האקדח ששימש את שרה להתאבדות; האקדח הזה לא נמצא מעולם, וכנראה נגנב בידי החייל הטורקי שהגיע ראשון לגופה. עומר העלתה השערות בדמיונה: את האקדח קיבלה שרה בנערותה, וחגרה אותו למותניה כשהטורקים התקרבו. עוד הסיקה הסופרת, לאחר הסיור בבית, שגיבורת ספרה הסתירה את האקדח שלה בחדר האמבטיה, ולא בסליק בקיר כפי שסברו ההיסטוריונים; התורכים הרי נהגו להכות ברוביהם בקירות כדי לגלות כלי נשק מוסתרים, ולא ייתכן שלא עשו כך גם במקרה הזה, העריכה. לדעתה, הטורקים ליוו את שרה לכל מקום מלבד לחדר האמבטיה, ולכן רק שם היה האקדח יכול להימצא.
גם את תיאור האהבה של שרה לאבשלום כתבה עומר לפי אהבה נכזבת שהייתה לה עצמה בנעוריה, שהרי גיבורי ספרה מתו שנים לפני שנולדה. גם בספריה אחרים, למרות המחקרים המפורטים שערכה, היא מעולם לא היססה לשלב אירועים ותיאורים דמיוניים, שהיו לפעמים מבוססים על חייה שלה. היא הסבירה שהיא מציירת את הסיפור ולא מצלמת אותו, ולכן מותר לה לצבוע את הדמויות בצבעיה שלה, בלי לשנות את העובדות הבסיסיות.
"שרה גיבורת ניל"י" (1967) היה אחד מספריה המצליחים ביותר של דבורה עומר, אולי בגלל השילוב של אהבה, ריגול ומסעות מדבריים. עם זאת, רבקה אהרונסון לא אהבה את הספר. היא טענה שהוא קיטשי מדי, ושעומר הפכה את שרה למין מרגלת רומנטית. עוד טענה שהסופרת המציאה פרטים שונים בעלילה, למשל שאחותה רקדה עם חיילים טורקים וגרמנים שיכורים למען משימתה. עומר, כמו בכמה מקרים אחרים, סירבה לקבל תכתיבים ולשנות פרטים שנראו לה חיוניים להבנת הדמויות, גם אם לא החמיאו להן. כך או כך, בעקבות פרסום הספר הגיעו אלפי ישראלים לבקר בבית אהרונסון.
"הבכור לבית אב"י" ו"שרה גיבורת ניל"י" ראו אור באותה שנה (1967), ומיד נכנסו ללב הקאנון של ספרות הנוער העברית. מכאן והלאה עיקר פעילותה הספרותית של עומר הייתה בחיבור ביוגרפיות המערבות בתוכן בדיון. במהלך התחקירים הייתה מקיימת אינספור שיחות, בחלק מהמקרים עם הגיבור עצמו, מגיעה להזדהות עמו, ואז יושבת לכתוב את הסיפור, לעתים קרובות בכאב ובדמעות. את הכאב הזה היא לא חסכה מהקוראים, וכמה מספריה הידועים ביותר מסתיימים בסוף קורע לב.
מדי פעם העדיפה עומר להעניק לסיפור סוף טוב ושמח, גם כשהסוף האמיתי היה קודר בהרבה. ספרה "צוללים קדימה" (שרברק, 1968) עוסק באנשי הצפרדע, הצוללנים מיחידת הקומנדו הימי של צה"ל. הספר מתאר את חייו של טבול, נער יהודי אמיץ העולה לישראל מצפון אפריקה, חרף ההתנגדות של אביו. כאן הוא מגשים חלום והופך לצוללן בשירות צה"ל. למרות קשיי הקליטה הוא הופך למפקד, מציל חבר שכמעט נטרף בפיו של כריש, ואף נופל בשבי המצרי ומצליח להימלט. גם כאן ביססה את העלילה על סיפור אמיתי, אם כי שינתה בו כמה פרטים.
באנשי הדממה היא החלה להתעניין אחרי שבנם של חבריה, חייל בקומנדו הימי, יצא אל הים עם עוד שישה מחבריו ואיש מהם לא חזר. עד אז איש לא כתב על הנושא בספרות היפה. במסגרת התחקיר היסודי שערכה ביקרה עומר בצוללת, יצאה איתה להפלגה ולמדה את אורחות אנשי הצוות. במיוחד הרשים אותה אחד הקצינים, שניכר היה כי פקודיו מעריצים אותו. היא ביקשה ממנו לשמוע את סיפור חייו, והוא סיפר לה על עלייתו ממרוקו ועל מאבקו להגיע לאן שהגיע.
הספר שכתבה בעקבות השיחות איתו היה בעל סיום שמח, אך המציאות הייתה טרגית: הצוללת "דקר" נעלמה בלב ים כמה חודשים לפני פרסום "צוללים קדימה", ובה האיש ששימש כמודל לגיבור הספר. אף ששרידי הצוללת נמצאו ב-1999, נסיבות טביעתה נותרו בגדר תעלומה עד היום. גם את שמו של הקצין לא ניתן היה לפרסם, מסיבות צנזורה. במשך השנים פגשה עומר רבים שסיפרו לה שהפכו לאנשי הקומנדו הימי בהשראת ספרה.
את דמות גיבורת הסיפור "אני אתגבר" (שרברק, 1970) ביססה עומר על עיתונאית נכה ששמה חוה לנדאו, שראיינה אותה לכתבה. לאחר שסיימה העיתונאית את שאלותיה, החלה עומר להציג לה שאלות. לנדאו סיפרה לה שהיא משותקת מלידה. הניתוחים הרבים שעברה אפשרו לה להשתמש בידיה, אך רגליה נותרו חסרות תנועה.העיתונאית עברה קשיים רבים ולמרות הכל סיימה תיכון, למדה בסמינר למורות, לימדה בבית ספר לילדים משותקים ואפילו למדה פסיכולוגיה. בתום הראיון הציעה דבורה לעיתונאית לכתוב ספר על עצמה, אך היא ביקשה שדבורה תהיה זאת שתכתוב את הספר על חייה מאחר שהיא עצמה קרובה מדי לנושא.
לדבורה היה קשה לכתוב על הנושא, ולמרות שהשתיים הפכו לידידות היא התחמקה מכך במשך שנים. יום אחד ראתה ילדים מתקלסים בילד בכיסא גלגלים שלקה בשיתוק מוחין, ולועגים לו בגלל העוויות פניו הלא רצוניות: "תראו, מפלצת שעושה פרצופים", הם קראו בצחוק. אז גמלה בלבה ההחלטה לכתוב על כך ספר, כדי שמי שיקרא את ספרה יבין את מצבם של הילדים המשותקים ויעזור להם. כרגיל היא ניהלה מחקר יסודי ביותר על ילדים משותקים לקראת כתיבת הספר: היא ביקרה במוסדות רבים לילדים משותקים, שוחחה איתם וכתבה את רגשותיהם בספר שהפך לקלסי. עומר תיארה בספר את ניסיון השתלבותה של גילה, ילדה הלוקה בשיתוק מוחין, בחברת ילדים רגילים.
קובץ המכתבים והיומן של הפלמ"חניקית והטייסת זוהרה לביטוב, שראה אור לאחר נפילתה במלחמת השחרור, וההספד על שמוליק קאופמן, אהוב לבה שנהרג לפניה, הביאו את עומר לכתוב את הספר "לאהוב עד מוות" (שרברק, 1980). סיפור האהבה בין השניים הפך לקלסיקה שאפשר למנות בשורה אחת עם "הבכור לבית אב"י" ו"שרה גיבורת ניל"י". הספר זכה בפרס זאב לספרות ילדים. במשאל לרגל 50 שנות המדינה ב-1998 הוא נבחר כספר האהוב ביותר על הילדים.
בספר "דמעות של אש" (שרברק, 1984) סיפרה עומר את קורותיה של צביה לובטקין, ממפקדי מרד גטו ורשה במלחמת העולם השנייה. כחלק מתהליך הכתיבה היא הקפידה לבקר בפולין, בגטאות ובמחנות הריכוז. עומר סיפרה שהמראות, הריחות והקולות ממקומות אלו ליוו אותה, פלשו לחלומותיה והפכו לסיוטים. בספר הקפידה עומר להזכיר בשמותיהם האמיתיים לא רק את הגיבורים הראשיים, אלא גם לוחמים צעירים מהגטו שאותם ביקשה להנציח. היא הרגישה כי הנערים והנערות שנפלו במרד ראויים לכך. "דמעות של אש" זכה בפרס בינלאומי לספרות ילדים שבו דבורה הייתה גאה במיוחד: עיטור כבוד על שם הנס כריסטיאן אנדרסן, שניתן בידי מלכת דנמרק ונחשב לפרס נובל של סופרי הילדים.
בספר "סערה באביב" (שרברק, 1987) סיפרה על טוביה קושניר, ילד המתקשה בלימודיו ובהשתלבות בחברה, ומוצא מפלט בין הצמחים האהובים עליו. הוא היה לחוקר חי וצומח חשוב, אך נפל במלחמת השחרור עם הל"ה בצאתם לעזרת גוש עציון הנצור. מכיוון שהואשמה תמיד בסיומים העצובים של ספריה, עומר כתבה לספר שני סיומים: בראשון טוביה קושניר מתחתן עם אביבה היפה, זוכה למלגה וממשיך בלימודיו בלונדון. בסיום השני הוא יוצא עם הל"ה ונופל, ואשתו אביבה מתחתנת לימים עם הסופר חיים הזז. עומר הותירה לקוראי הספר להחליט איזה סיום הם מעדיפים.
דבורה עומר הפכה לסופרת מפורסמת ומצליחה, ולאחת מהסופרות היחידות שהתפרנסו מכתיבתן בארץ. היא הייתה גם מחזאית, ובין שאר מחזותיה כתבה יחד עם יאיר לפיד מחזה על הרצל ("מלך היהודים"), וכן עיבוד לספרו של יאנוש קורצ'אק "המלך מתיא הראשון".
בסתיו 1996 קיבלה דום לב בעת שהות בארה"ב. היא מתה קלינית במונית כשהייתה בדרכה לנמל התעופה בניו יורק, אך הוחייתה בידי הרופאים לאחר מאמצים רבים. היא סיפרה אז שהשיבה לחיים הייתה קשה לה הרבה יותר מהמוות עצמו. היא החלה לכתוב את הספר האוטוביוגרפי "הייתי מתה" על האירוע שעברה. אחותה ורד מוסינזון הייתה אמורה להשלים את הכתיבה, אך הדבר מעולם לא נעשה. עומר הפקידה בשנות ה-90 בידי שמואל בעלה צוואה, ובה ביקשה שלא יאריכו את חייה אם תהיה צמח. היא המשיכה לכתוב.
ברבות השנים זכתה בפרסים רבים: פרס זאב לספרות ילדים (פעמיים), פרס סמינר הקיבוצים, פרס למדן, פרס משרד החינוך, פרס קרן הדסה, פרס שרת התרבות, מדליית קורצ'אק מטעם אגודת הסופרים הפולנית, עיטור אנדרסן ועוד רבים נוספים. ב-2006 זכתה בפרס ישראל. בנימוקים לזכייה נכתב כי "עומר הצליחה להפוך את העבר הישראלי-ציוני למסכת חיה של דמויות מופת ואירועים מסעירים, שיחד בנו את המפעל הציוני האדיר".
34 שנים לאחר פרסומו של "הבכור לבית אב"י" חזרה עומר לאיתמר בן אב"י ומשפחתו בספר "אהבת איתמר" (עם עובד, 2001). זה היה אחד מספריה האחרונים של עומר. גם הוא, כרגיל, זכה להצלחה ואף הומחז. "אהבת איתמר" הודפס לראשונה ב-2001, ונמכרו ממנו עד כה כ-90 אלף עותקים.
דבורה בת ה-69 הבטיחה ב-2001 שהספר יהיה האחרון שתכתוב, אבל היא לא עמדה בהבטחתה ופרסמה עוד ארבעה ספרים אחריו. הבולט שבספריה האחרונים היה "נשבעתי אמונים" (2005), על ילדותו ונעוריו של יצחק רבין. ספרה האחרון היה "סבלנותו של הלל הזקן" (2011).
בינואר 2013 זכתה עומר בפרס אקו"ם למפעל חיים. בנימוקי השופטים נכתב כי "בכל ספריה ניכרים אהבת האדם שבה, רגישותה, הבנתה את נפשו של הילד והכבוד שרחשה לו. ספריה וסיפוריה הפכו לקלסיקה". בטקס הזה עומר כבר לא השתתפה, בשל בעיותיה הבריאותיות.
לצד נורית זרחי, שכמוה גם היא בת קיבוץ, דבורה עומר היא סופרת הילדים החשובה ביותר שלנו. אם זרחי מתארת בספריה את הילד כאינדיבידואל המנותק מהחברה, הרי שעומר העדיפה בספריה לתאר דווקא את אנשי המופת הנאבקים ומובילים את החברה. ספריה הפכו לקלאסיים בתרבות הישראלית ולא ישכחו עוד שנים רבות.
דבורה עומר הסבירה תמיד שאמנם היא אינה יכולה להציל את גיבוריה ממוות ואינה יכולה להשיבם לחיים, אך היא בהחלט יכולה לנסות להצילם מהשכחה. בכך זכתה עומר להצלחה גדולה, שספק אם יש לה מקבילות בספרות הנוער העברית.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם