למה כולם מדברים שוב על דאפט פאנק?
עכשיו, לנוכח ההיסטריה שמלווה את אלבומם החדש, כשכל העולם רוצה לגעת בהם, יש סוף סוף הצדקה לכך שחברי דאפט פאנק מסתובבים עם קסדות על הראש. ראיון עם כוכבים מרוחקים
“הם האנשים החדשנים ביותר במוזיקה הפופולרית ואנחנו נרגשים לשמוע מה הם יצרו בדיוק כפי שהתרגשנו מהקאמבק של דיוויד בואי”, מסביר לי כריס פרייס, עורך מגזין המוזיקה “רקורד אוף דה דיי”, כהכנה לפני הפגישה עם השניים. “אני חושב שהם חידתיים ופורצי דרך כמו קראפטוורק”, מוסיף דייב קלארק, שהלייבל שלו "סומה" גילה את דאפט פאנק לפני 20 שנה. “למרות שהם עושים הפסקות ונעלמים, בסיס המעריצים שלהם רק גדל”.
ואולם, שני הצרפתים שיושבים מולי כעת על ספה בסוויטה של מלון פאר פריזאי – תומס בנגלטר בן ה־38 וגאי־מנואל דה הומם־כריסטו בן ה־39 – הם ממש לא אנשים מפורסמים. רחוק מזה. הפעם האחרונה שבה הם הצטלמו בפנים חשופות היתה ב־1995. במהלך העשור האחרון הם הקפידו להסתתר מאחורי קסדות של רובוטים – האלטר אגו שלהם. הבעיה היא שלקיים ראיון עם שני אנשים שחובשים קסדות זה קצת, איך לומר, דאפט (מטופש), אז כן, הפעם הם הסכימו להתראיין בפנים חשופות.
מיותר לציין שהם, מצדם, טוענים שאין כל משמעות לאיך שהם נראים ולאיך שאנשים חושבים שהם נראים. “הרובוטים הם חלק מסיפור וזה ממש לא מעניין מה מסתתר מתחתם”, אומר תומס. “כשאתה רואה את דארת’ ויידר ואחר כך את השחקן שמגלם אותו זה הורג את כל הקסם. אני מרגיש שעם הרובוטים זה אותו דבר”. גאי־מן מהנהן בהסכמה. “כן, הרובוטים הרבה יותר מעניינים מאיתנו”.
לא עניין של מה בכך. הסינגל "Get Lucky"
“Random Access Memories” הוא פרויקט שאפתני שהצמד עבד עליו במשך חמש שנים. הפעם הם ויתרו על המחשבים לטובת תזמורת בת 70 נגנים. האלבום לווה בקמפיין קידום מכירות יוצא דופן, וגם לצד האלבומים הגדולים האחרים שיצאו השנה “Random Access Memories” נראה כמו גוליבר בארץ הגמדים.
“הדבר הראשון שאמרתי אחרי ששמעתי את האלבום היה: ‘אני יכול לשמוע את זה שוב?’”, אומר הזמר והמוזיקאי פול וויליאמס. “הדרך הטובה ביותר לתאר את האלבום היא להשוותו ל’אודיסאה בחלל 2001’ של סטנלי קובריק. הם לוקחים אותך אחורה בזמן ואז קדימה, אל תוך העתיד”.
הכל התחיל לפני חמש שנים, כשדאפט פאנק סקרו את תעשיית המוזיקה וראו שם תקציבים מקוצצים, אולפנים שנסגרו וקובצי MP3. תגובתם לכך היתה רצון עז לעשות בדיוק את ההפך ממה שכביכול מצופה מהם לנוכח הנסיבות: לחזור אל הפסגות המוזיקליות של ילדותם - מ”הצד האפל של הירח” ועד ל”מותחן”.
“המוזיקה שעושים היום איבדה את הקסם שלה מכיוון שהיא נטועה בחיי היומיום ומאוד טכנולוגית”, מסביר תומס. “מצד שני יש לך רפרטואר קלאסי, ושם יש מוזיקה אדירה שאתה מרגיש שהיא מגיעה ממקום אחר, חסר זמן. מה שרצינו לומר זה שהאלבומים הקלאסיים האלה, שהיו שאפתניים במיוחד, לא שייכים רק לעבר”.
מדובר, כמובן, בהימור ענק מבחינתם של צמד הצרפתים הביישנים והעקשנים, שהתחילו את הקריירה ביצירת מוזיקת טכנו רועשת בחדרי השינה שלהם. הם בהחלט היו יכולים לחסוך לעצמם הרבה מאוד זמן וכסף אם היו בוחרים להקליט אלבום קליט של דאנס־פופ, אבל לא - הם בחרו בדרך הקשה. אלבום הבכורה שלהם משנת 1997, “Homework”, עיצב מחדש את מוזיקת הריקודים, ואילו השפעת אלבומם “דיסקברי” מ־2001 – שהיה מעין מכתב אהבה לדיסקו ולפופ הרך - עדיין מהדהדת בפופ של ימינו. כעת דאפט פאנק מקווים שהאלבום החדש יעניק השראה לאמנים אחרים לחלום בגדול.
לפני שפגשתי אותם דיברתי עם ג’ורג’יו מורודר - המפיק בן ה־73 שעומד מאחורי כמה אבני דרך אלקטרוניות, בהן “I Feel Love” של דונה סאמר. “אני לא יודע הרבה על גאי־מן משום שכמעט לא יצא לנו לדבר, אבל תומס הוא אינטלקטואל מדהים”, אמר לי. “הוא מסביר דברים בצורה מטאפיזית. לפעמים קצת קשה להבין למה הוא בעצם מתכוון”.
לדבריו של תומס, “Random Access Memories” הוא כמו סרט, ציור, תצוגת אופנה, או “יציאה להפלגה בסירה קטנה, רק שאתה לא יודע אם תגיע אל החוף בצד השני”. גאי־מן, לעומת זאת, אומר פחות או יותר כלום במהלך חצי השעה הראשונה של הראיון ומעדיף לשלוח הודעות טקסט, ללגום מהאספרסו שלו, להביט בתקרה, ובאופן כללי פשוט להתעלם מהעובדה שאני יושב מולו.
בסופו של דבר, לאחר שכבר כמעט נואשתי מהניסיונות לדובבו, אני שואל אותו אם הוא מסכים למה שתומס בדיוק אמר לי. “כן”, הוא אומר. “אם לא, אגיד לך”. אני שואל אותו למה הוא שותק כל הראיון. “שקט זה טוב יותר”, הוא אומר, ותומס צוחק.
אין בכך הפתעה. דאפט פאנק מעולם לא אהבו לדבר על עצמם. בראיונות הראשונים הם הצטיירו כחשדנים ומנוכרים. “אולי זה בגלל שבגיל 18 יש לך רגשי אשמה”, אומר תומס. “זאת אומרת, אתה תוהה למה בחרו בנו לעשות את הדברים האלה. כיום יש בהחלט סיבות טובות להרגיש יותר נוח, כי יש הבדל בין להגיד שאתה הולך לעשות את זה לבין לעשות את זה במשך 20 שנה”.
השניים נפגשו בשנת 1987 בבית ספר יוקרתי בפריז שהוציא מתוכו מפורסמים כמו ז’אק שיראק ודומיניק שטראוס־קאהן. “היינו עדיין ילדים, אז עצבנו אחד את השני”, אומר גאי־מן, שהשלים סוף סוף עם העובדה שמדובר בראיון. “יש המון דברים אצלנו שלא קשורים בדיבור. אנחנו כמו זוג מוזר. יש בני זוג שמתווכחים כל הזמן עד שהם מתים, ויש כאלה שלא מדברים ופשוט נהנים להביט בשקיעה”.
אביו של תומס, דניאל ואנגארד, הפיק להיטי דיסקו צרפתיים בשנות השבעים, ואביו של גאי־מן עבד בפרסום. האהבות הראשונות שלהם היו ג’ימי הנדריקס, ולווט אנדרגראונד ו”Phantom of the Paradise” - מיוזיקל האימה ההזוי של בריאן דה פלמה ופול וויליאמס מ־1974. “הוא כיסה את כל מה שאהבנו כשהיינו נערים: אימה, רוק, מיוזיקלס וגלאם”, מסביר תומס.
בשנת 1992 הם הקימו את להקת הרוק דרלין (על שם שיר של הביץ’ בויז) עם חברם לורן ברנקוביץ, שכיום מנגן בגיטרה בהרכב הצרפתי המצליח פניקס. דרלין הקליטו רק כמה שירים, שמגזין המוזיקה הנחשב “מלודי מייקר” מיהר לקטול במילים "Daft Punky Thrash" (זבל פאנקי מטופש). במקום להיפגע, תומס וגאי־מן שילבו את העלבון בשמם החדש, עברו לציוד אלקטרוני בסיסי שרכשו באלף ליש”ט שתומס קיבל ליום הולדתו ה־18, והוציאו שלושה סינגלים בלייבל הדאנס הסקוטי סומה. אחד מהם היה “דה פאנק” פורץ הדרך.
“תומס עשה את כל הדיבורים”, נזכר מייסד סומה דייב קלארק. “במהלך חצי השנה הראשונה גאי־מן העמיד פנים שהוא לא מדבר אנגלית. הם היו חבר’ה צנועים. לא היו להם חלומות על עושר וזוהר. הם היו רגועים ובטוחים שהמוזיקה שלהם תגיע אל המאזינים”.
בהמשך, כשהלייבלים הגדולים עמדו בתור כדי להחתים אותם, הם נתנו להם את ההרגשה שהם זקוקים לדאפט פאנק יותר מאשר דאפט פאנק זקוקים להם. “אפשר לתאר את הקריירה שלנו יותר לפי מה שלא עשינו מאשר מה שכן עשינו”, אומר תומס. “הרבה צעירים באים אלינו ושואלים מה הם צריכים לעשות כדי להיות כמונו. התשובה שלנו היא בדיוק הפוכה: מעולם לא עשינו משהו שלא רצינו לעשות. המפתח לשליטה על היצירה שלך הוא להשיג אותה מיד בהתחלה. קשה מאוד לשמר את השליטה, ולהשיג אותה בהמשך זה כמעט בלתי אפשרי”.
כאמור, בשנת 2001 אלבומם הרטרו־עתידני “דיסקברי” החזיר לתודעה את הרוק הרך הנוצץ ואת הפופ הסנטימנטלי של האייטיז, שרוב הלהקות ראו בהם מוזיקה נחותה. “ב’הומוורק’ הראינו לילדי הרוק שטכנו זה ‘קול’, וב’דיסקברי’ הראינו לילדי הטכנו שרוק ורוק רך זה ‘קול’”, אומר תומס.
קסדות הרובוטים, שמעוצבות מחדש לקראת כל פרויקט ועם הזמן הפכו למספיק מפורסמות כדי לזכות בהומאז’ מבית “משפחת סימפסון”, רק הגבירו את המסתורין סביבם. “בהתחלה אנשים חשבו שזה סתם גימיק שיווקי”, אומר תומס. “זה מעולם לא היה נכון. במובן מסוים הרובוטים היו חשובים כמו המוזיקה עצמה”. בפסטיבל קואצ’לה שהתקיים בחודש שעבר, אגב, בזמן שהקהל יצא מגדרו כשצפה בקליפ קצר של “גט לאקי”, חברי דאפט פאנק עמדו בצד ונהנו. אף אחד לא זיהה אותם.
גם הסימפסונס לא יכלו להתעלם מהקסדות
ואולם, להצלחה היו גם חסרונות: ככל שיותר אנשים ניסו להישמע כמוהם, כך היה קשה יותר לדאפט פאנק לחדש. אלבומם השלישי, “Human After All” מ־2005 לא הצליח, והשניים התלבטו בנוגע לדבר הבא שהם צריכים לעשות. “בדרך כלל אחרי 20 שנות פעילות להקה לא מוציאה את אלבומיה הטובים ביותר”, אומר תומס. “זה משהו שהיינו מודעים לו, ורצינו לשבור את הכלל הזה. זה לא משהו שהפחיד אותנו - אבל זה דרש זמן”.
בפועל דאפט פאנק פשוט הפסיקו לחשוב על אלבומים. במקום זה הם יצאו לסיבוב הופעות בינלאומי, הראשון שלהם מאז 1997, ואחר כך החלו לעבוד על “Random Access Memories”, שאותו הקליטו בלייב עם עשרות נגנים באולפנים בפריז, ניו יורק ולוס אנג’לס. זה לא רק נשמע יקר, אגב. “כן, זה התייקר”, מאשר תומס בגאווה. “אבל התחלנו עם אלף ליש”ט וכל מה שעשינו מאז מומן על ידי הקהל. זה היה יקר כמו שסרטים יקרים, משום שמאות אנשים עוסקים בהפקתם. אנחנו מרגישים בני מזל שניתנה לנו אפשרות לערוך ניסויים בקנה מידה גדול כל כך”.
ועכשיו מה? לאן ימשיכו דאפט פאנק מכאן? יקליטו אלבום חדש? ייצאו שוב לסיבוב הופעות? בשלב זה הם מעדיפים לא לגלות. “לנסות לנבא את העתיד זה קצת חסר טעם”, אומר תומס. לדבריו, סיבוב הופעות יהיה הסחת דעת כרגע. “אנחנו רוצים להפנות את אור הזרקורים לאלבום”, הוא אומר. “בשביל זה אנחנו נפגשים איתך. אין לנו משהו אחר, זה הכל”.
בנקודה זו מצטרף גאי־מן לשיחה ומציין שאחרי הכל הם לא הגיעו לאן שהגיעו בגלל שפטפטו על התוכניות שלהם. “אנחנו לא מנסים להזין אנשים בצורה פעילה ולעצבן אותם עם מה שאנו עושים”, הוא אומר. “אנחנו לא שואפים להיות מפורסמים. אם לא נשיג דבר כזה או אחר, זה בסדר גמור. אתה צריך להיות שבע רצון ממה שיש לך. האמנות היא העדיפות הראשונה, ובעצם היחידה. בשביל מה למהר?”.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם