שמונה סופרים בוחרים את השירים שאהבו
לרגל גיליון 100 של כתב העת לשירה “הליקון" בחרו מאה אנשי רוח - בהם סופרים מובילים - את שיר השירים שלהם
ללא כותרת/אווה קילְפּי
אַל תַּחְשְׁבִי שֶׁהַחַיִּים קְצָרִים.
חִשְׁבִי: אֵיזֶה נִסָּיוֹן מְיֻחָד.
שֶׁהֲרֵי הָאֹרֶךְ אֵינוֹ הָעִנְיָן כָּאן כְּלָל וְעִקָּר,
אֶלָּא שֶׁהִתְאַפְשֵׁר בִּכְלָל לַחֲווֹת אֶת זֶה.
מַה שֶּׁהִתְרַחֵשׁ בְּמַהֲלָכָם הוּא בְּעֶצֶם
שׁוּלִי.
זֶה שֶׁהִתְאַפְשֵׁר לַחֲווֹת אֶת הַהַתְחָלָה וְאֶת הַסּוֹף
בְּלִי לְהָבִין מַה קּוֹרֶה
וְזֶה שֶׁהִתְאַפְשֵׁר לְהִתְקַיֵּם בֵּין לְבֵין
וְלַעֲשׂוֹת מַשֶּׁהוּ בְּלִי לְהָבִין שׁוּם דָּבָר גַּם בְּיַחַס אֵלָיו.
וְזֶה שֶׁחֵלֶק הָאֲרִי הוּא הָאִי־קִיּוּם
וְשֶׁהַשֶּׁמֶץ הַזֶּה, הַחַיִּים, הֵם רַק מַה שֶּׁבְּנִגּוּד אֵלָיו.
לִרְגָעִים הָאִי־קִיּוּם נַעֲשֶׂה רָגִישׁ וּמֵבִין אֶת עַצְמוֹ.
אִי־אֶפְשָׁר לִדְרֹש הֶמְשֵׁכִיּוּת מֵהַתּוֹפָעָה הַזֹּאת.
אֲבָל זֶה שֶׁהִתְאַפְשֵׁר לַחֲווֹת אוֹתָהּ,
שֶׁאֶפְשָׁר לִקְרֹא אוֹתָהּ,
שֶׁאֶפְשָׁר לָשִׁיר אוֹתָהּ וְלִכְתֹּב,
שֶׁהִתְאַפְשֵׁר לְצַיֵּר אוֹתָהּ וּלְנַגֵּן,
שֶׁהִתְאַפְשֵׁר לִרְקֹד וּלְצַלֵּם,
שֶׁהִתְאַפְשֵׁר לְהַצִּיג אוֹתָהּ, לְבַכּוֹת אוֹתָהּ
וְלִצְחֹק, לִלְעֹג לָהּ וְלֶאֱהֹב,
וְזֶה שֶׁזֶּה כָּאַב כָּל כָּךְ,
וְשֶׁהִיא הָיְתָה מְתֹעֶבֶת וּשְׂנוּאָה,
וְזֶה שֶׁהַוִּתּוּר עָלֶיהָ מְעוֹרֵר חַלְחָלָה כָּזֹאת,
מוֹלִיד כָּזֶה אֹשֶר,
וזְהֶ שֶהָאֵבֶל
(מתוך “הפרפר חוצה את הכביש”,
כרמל, 2007, מפינית: רמי סערי)
שמעון אדף בחר ב - "שׂיחוּ לאמי”/ אהרן אלמוג
אִמִּי לֹא הֵבִינָה שִׁירִים
חַנַּנִי אֱלֹהִים בְּגֹלֶם אֲמִתִּי, הָיְתָה אוֹמֶרֶת וְצוֹחֶקֶת
לִפְעָמִים.
בַּחוּץ גְּשָׁמִים? שָׁאֲלָה, וּמִי אֵלֶּה, מַלְאָכִים?
לֹא מַלְאָכִים, אִמָּא, אַחִים, עוֹבְדִים בַּחֲדַר הַנִּתּוּחִים.
מִצְטַעֵר, אָמַר הַקָּשִׁישׁ. סְלִיחָה,
הִתְנַצֵּל הַצָּעִיר, יוֹתֵר נָעִים לַעֲבֹד בְּאוּלַמֵּי שִׂמְחָה.
שמִחְה?
הִבִּיטָה אִמִּי בָּהֶם וְאַחַר כָּךְ בִּי, הֵבִינָה וְשָׁתְקָה וְהִקְשִׁיבָה וְשָׁמְעָה
דְּבָרִים אֲחֵרִים
כַּנִּרְאֶה שָׁמְעָה אֶת שִׁירֵי יוֹם כְּלוּלוֹתֶיהָ וְאוּלַי אֶת הַשִּׁירִים
שֶׁשָּׁרוּ בַּיּוֹם שֶׁהִכְנִיסוּ אֶת בְּנָהּ
בִּבְרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ.
רֵיחַ יַיִן חָזָק עָמַד בַּמִּסְדְּרוֹן, רֵיחַ עוּגוֹת אֲפוּיוֹת
וּמֵתִים
הַמּוֹהֵל אָחַז תַּעַר וְאַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם קִדֵּם בִּבְרָכָה
אֶת פְּנֵי הַבָּאִים
רָצִיתִי לָשִׁיר לָהּ פִּיּוּט לְיָמִים נוֹרָאִים, שִׂיחוּ לְאִמִּי כִּי שְׂשׂוֹנָהּ פָּנָה
שִׁירִים שֶׁשָּׁמְעָה אִמִּי בְּדִמְיוֹנָהּ
אֲבָל מֶה
הָיוּ חוֹשְׁבִים עָלַי הָאַחִים וּמֶה הָיוּ אוֹמְרִים הַחוֹלִים הַדְּווּיִים
לוּ הָיִיתִי שָׁר בַּדֶּרֶךְ לַחֲדַר הַנִּתּוּחִים
הַגֹּלֶם הַזֶּה יָצָא מִדַּעֲתוֹ, הָיוּ אוֹמְרִים.
(מתוך "אם תראו סוכה עפה”, הקיבוץ המאוחד 2004)
עמוס עוז
ללא כותרת/אורי צבי גרינברג
הַשָּׁעָה עֲיֵפָה מְאֹד כְּמוֹ לִפְנֵי הַשֵּׁנָה.
כַּיֶּלֶד אֲסוּפִי, בְּכֻתָּנְתִּי הַלְּבָנָה בִּלְבָד,
אֲנִי יוֹשֵׁב וְכוֹתֵב בֶּחָלָל כְּמוֹ עֲלֵי לוּחַ:
לֹא־אִכְפַּת, לֹא־אִכְפַּת.
אִם יָבוֹא הֶחָתוּל הַשָּׁחוֹר אֶל הַכַּד וְיָלֹק
אֶת שְׁיָר הֶחָלָב הַלָּבָן וְיַהֲפֹךְ אֶת הַכַּד,
אֲנִי אֶעֱצֹם אֶת עֵינַי לִישֹׁן וְאִישַׁן עֲדֵי־עַד – –
לֹא־אִכְפַּת, לֹא־אִכְפַּת.
(מתוך "כל כתבי אצ"ג, א’”,
מוסד ביאליק, 1999)
חגי ליניק
ללא כותרת/שמואל הנגיד
אָמְרָה: "שְׂמַח בַּעֲבוּר הִגִּיעֲךָ אֵל אֱלֵי
שָׁנִים חֲמִשִּׁים בְּעוֹלָמָךְ" וְלֹא יָדְעָה
כִּי אֵין חֲלֻקָּה בְּעֵינַי בֵּין יְמוֹתַי אֲשֶׁר
עָבְרוּ וּבֵינוֹת יְמֵי נֹחַ אֲשֶׁר אֶשְׁמְעָה.
אֵין לִי בָּעוֹלָם לְבַד שָׁעָה אֲנִי בָהּ, וְהִיא
תַעְמֹד כְּרֶגַע וְאַחַר כֵּן כְּעָב נָסְעָה.
(מתוך "כל שירי ר’ שמואל הנגיד”,
ערך: חיים בראדי, תושיה, 1910)
מנחם בן
"זכרון פניו השותקות"/ אברהם שלונסקי
שׁוּב לַיְלָה בְּשִׁכְרוּת חוֹלֵץ אֶת הַיָּרֵחַ
וּכְשָׁד עָגֹל עַל קְעָרָה מֵרִים.
כַּיַּצְאָנִית הַהִיא בְּקֶרֶן בֵּית־מַרְזֵחַ
בּוֹ נִזְדַּמְּנוּ שְׁלֹשָה מְשׁוֹרְרִים.
כַּיַּצְאָנִית הַהִיא אֶל שֻׁלְחָנִי הִפְסִיעַ
וּמַשֶּׁהוּ דִּמְדֵּם בִּבְכִי וְנִבּוּל־פֶּה.
מָה הַתְּמוּנָה הַזֹּאת שֶׁמֵּחָדָּשׁ הוֹפִיעָה
בְּזִכְרוֹנִי הַגֵּא וְהָעֻלְפֶּה?
"...וְהִיא נִגְּשָׁה פִּתְאֹם, יָדָהּ אַחַת עַל מֹתֶן
יָדָהּ שְׁנִיָּה תּוֹמֶכֶת שָׁד חָשׂוּף..."
שָׁלֹש דְּמֻיּוֹת וְהִיא.
מִמֶּרְחַקִּים עוֹלוֹת הֵן.
וּמִי מֵהֶן כָּל־כָּךְ רוֹצָה לִחְיוֹת בִּי שׁוּב?
לֹא וד"ל אַנְדְרֶיֶב אָז: “הִיא מַשֶּׁהוּ יוֹדַעַת...”
וְלֹא תּוֹכַחַת גוֹרְקִי: "תּוֹעֵבָה עַד רֹק!”
רַק שְׁתִיקָתְךָ חִוֶּרֶת וְדוֹמַעַת
שְׁתִיקַת פָּנֶיךָ אֲלֶכְּסַנְדֶּר בְּלוֹק.
(מתוך “שישה סדרי שירה: כל שירי אברהם שלונסקי, חלק ב’ של השיר”, ספריית פועלים, 2002)
רונית מטלון
”כח”/ חביבה פדיהאָנָּא בְּרֹךְ
אָנָּא בְּכֹחַ
תַּתִּיר נַפְשִׁי צְרוּרָה
אָנָּא גַּעְגּוּעִים וְהֶמְיָה
דְּרוּשִׁים לִי יוֹתֵר מִן הַקַּיָּם
שֶׁאֶכְסֹף
וּכְלוּם לֹא יָבוֹא
אֲבָל שֶׁלֹּא אַפְסִיק לְבַקֵּשׁ
אָנָּא הַחֲזֵר בִּי מִלִּים שֶׁנָּתַתָּ בִּי פַּעַם טְהוֹרוֹת
וְאֹמַר
אנָאָּ רחַםֵ
הַיּוֹם הַיּוֹם וְלֹא מָחָר
אָנָּא בַּשֵּׂר שֶׁגַּם אִם אֶתְמַהְמֵהַּ
בּואֹ אָבואֹ
וּבַדְּבָרִים עַצְמִי אֶתֵּן אָנָּא
זְכֹר אוֹתִי
עַל אֲשֶׁר אִחַלְתִּיךָ לִי וָלֹא
עַל אֲשֶׁר אָדָם אֲנִי וָמֵת
עַל אֲשֶׁר קִירוֹת הַגּוּף נֶפֶשׁ מַכָּה
רוֹצָה תֵּעָקֵר
מַכָּה עַצְמָהּ צוֹוַחַת
אָנָּא בָּרוּךְ
אָנָא בָּרֵּך אָנָא
הָבֵן אוֹתִי שֶׁאֲנִי עֲרִירִית
שֶׁאֵין לִי לְמִי לְגַלּוֹת מַחֲלָתִי
שֶׁלֹּא הֵבַנְתִּי בַּזְּמַן שֶׁגּוּפִי הוּא אֲנִי
וּכְשֶׁהֵבַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי
לֹא מָצָאתִי מוֹצָא לַבֶּכִי כִּי יַכֶּה
כִּי אֵין
אָנָּא הָבֵן אוֹתִי שֶׁאֲנִי צְרִיכָה קְצָת זְמַן
לְחַשֵּׁב אֶת סִכּוּיֵי הַפְּרִיחָה
אִם יֵשָׁם עוֹד
וְשֶׁאֲנִי מֵאֵימָה נוֹבֶלֶת
וּבֹקֶר לְבֹקֶר מְקִיאָה
ולְַילְָה לְלַילְָה יאְַיםֵּ גַּעת
וְדַעַת שְׁאוֹל לַשְּׁאוֹל יַגִּיעַ
וְאֵין לִי סִכּוּי עוֹד לִבְרֹא מִלִּים בְּצַלְמִי וּבְדָמִי
וְלָתֵת בָּהֶן נְשָׁמָה
אַחַת שָׁאַלְתִּי אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ
שִׁבְתְּךָ בִּי תִּתְּךָ נְשָׁמָה
אַחַת בָּכִיתִי בְּזָכְרִי אוֹתִי
שֶׁאָז כְּשֶׁהִתְפַּלַּלְתִּי מְאוּם לֹא חָסַרְתִּי
וְעַתָּה שֶׁכְּלוּם לֹא אֹבֶה
הַכֹּל בִּי נִרְמַס אָנָּא חֹן אוֹתִי וְרַחֵם
בָּרְכֵם יָמַי טַהֲרֵם
כְּבַת גַּדְּלֵם בּוֹכָה עֲלֵי בָּבַת
אָנָא אִם תּוּכַל
(מתוך "מתיבה סתומה”,
עם עובד, 1996)
יהודית הנדל
"תמונה מהתערוכה של מאירוביץ'” /אבות ישורון
קֹדֶם בֶּהָרִים (אֵין הַרְבֵּה צוֹמֵחַ). אוֹ לִפְנוֹת. אוֹ
הַשְׁכֵּם מִתַּחַת לַמַּשְׁקוֹף, יֵשׁ נְטִיָּה לְהֵאָמֵר,
בְּמַעַרְכוֹת לֵב, כָּךְ צִיּוּרוֹ שֶׁל הַצַּיָּר.
מַה פִּתְאֹם עַכְשָׁו?
אֵיפֹה הָיִיתָ עַד עַכְשָׁו?
כְּשֶׁהִגַּעְתִּי לִירוּשָׁלַיִם לַתַּעֲרוּכָה, פָּגַשְׁתִּי בַּכְּנִיסָה
אֶת שׁוּקִי הַקָּטָן.
שָׁאַלְתִּי.
“- אִמָּא עוֹד לֹא בָּאָה”.
רֶגַע הָיָה יָתוֹם.
אַחַר כָּךְ, רָאִיתִי יוֹשֵׁב בְּאֶמְצַע הָאוּלָם.
בַּתַּעֲרוּכָה אֲנָשִׁים
מֵעִיר,
מִכְּפָר,
מִקִבּוּץ.
יֵשׁ צַיָּר מִן הַגְּבוּרָה.
יֵשׁ צַיָּר מִן הַגְּזֵרָה.
מִפִּי מִי קַיָּם הַצִּיּוּר?
מִפִּי הַגְּזֵרָה.
אֵרוּעַ חֶבְרוּתִי.
יוֹם "גֶּענוּסְ'יַא”.
שׁוּקִי, בְּיָדוֹ מַעֲטָפָה עִם תַּצְלוּמִים מֵהַתְּמוּנוֹת
מֵהַּתֲערוּכָה
שֶׁל אָבִיו.
הֶחֱזִיק אֶת הַמַּעֲטָפָה בְּרִפְיוֹן.
מִי שֶׁבָּא, תָּקַע יָדוֹ בַּמַּעֲטָפָה, וַחֲזָרָה.
שׁוּקִי יָשַׁב עִם מַעֲטָפָה בַּיָּד.
יְכוֹלִים לְהַכִּיר תְּמוּנָה מִבֵּין קְוֻצּוֹת הָרִיסִים שֶׁל
הַנַּעַר.
(מתוך "קפלה קולות”, הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 1977)
אהרן אפלפלד
"אירופה, מאוחר”/ דן פגיס
בַּשָּׁמַיִם פּוֹרְחִים כִּנּוֹרוֹת
וּמִגְבַּעַת שֶׁל קַשׁ. סִלְחִי לִי, מָה הַשָּׁנָה?
שְׁלֹשִים וָתֵשַׁע וָחֵצִי, בְּעֵרֶךְ, עוֹד מֻקְדָּם מֻקְדָּם,
אֶפְשָׁר לִסְגֹּר אֶת הָרַדְיוֹ,
נָא לְהַכִּיר: זֹאת רוּחַ הַיָּם, הָרוּחַ הַחַיָּה שֶׁל הַטַּיֶּלֶת,
שׁוֹבֵבָה לְהַפְלִיא,
מְסַחְרֶרֶת שִׂמְלוֹת פַּעֲמוֹן, טוֹפַחַת
עַל פְּנֵי עִתּוֹנִים מֻדְאָגִים: טַנְגוֹ! טַנְגוֹ!
וְגַן הָעִיר מִתְנַגֵּן לוֹ,
אֲנִי נוֹשֵׁק יָדֵךְ, מָאדָאם,
יָדֵךְ הָעֲדִינָה כְּמוֹ
כְּסָיַת הָעוֹר הַלְּבָנָה,
הַכֹּל יָבוֹא עַל מְקוֹמוֹ
בַּחֲלוֹם,
אַל תִּדְאֲגִי כָּל כָּךְ, מָאדָאם,
כָּאן לְעוֹלָם זֶה לֹא יִקְרֶה,
אַתְּ עוֹד תִּרְאִי,
כָּאן לְעוֹלָם.
(מתוך "כל השירים”, הקיבוץ
המאוחד ומוסד ביאליק, 1991)
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם