מי סופר: אדם קומן וזכרונותיו מקראקוב
אדם קומן, 26. ספרו "קולות של עשרות רגליים זעירות צועדות בכעס על אדמת כדור הארץ" ראה לאחרונה אור בהוצאת עם עובד ובו נדודים חסרי תכלית בין תל אביב, קראקוב וברלין לא עוזרים לגיבור-המספר להתמודד עם הבעיה הקיומית של ההתנהלות בעולם סתמי ומאכזב, ועוד פחות מזה להצליח עם בנות
מה הספר האהוב עלייך?
"'ראיונות עם פרופסור Y' של לואי פרדינן סלין. הכרזת מלחמה על הפרויקט האנושי".
איזה ספר מונח כרגע ליד המיטה שלך?
"'אמרות' של לרושפוקו. או כמו שהוא אומר: "לכולנו די כוח לשאת את יסורי הזולת'".
איזה ספר נהנית לקרוא ומעולם לא העזת להודות בכך?
"'הדלתה של ונוס" של אנאיס נין".
איזה ספר לא קראת ומעולם לא העזת להודות בכך?
"'חיי אבאקום' של אבאקום פטרוב".
איזה ספר ילדים הכי נצרב בך?
"'פנג הלבן' של ג'ק לונדון".
עם איזו דמות בדיונית היית מתחלף ל-24 שעות? ולשנה?
"עם איוון דניסביץ' הייתי מתחלף ליום אחד. עם בני קריק של איסאק באבל לחיים שלמים".
מי האדם שהכי השפיע על הרגלי קריאה שלך?
"סלינג'ר, שהראה לי שיש גם ספרים טובים. ואולי בכלל אמא שלי, שנתנה לי לקרוא אותו".
מה המקום הכי מוזר שקראת בו?
"באוהל סגור בארדבן אשר בברטן שבבצרפת, ובחוץ ילדים צועקים חזק נורא, ורוח נוראית נושבת, ודוזה מפליץ, וגז ממלא את החלל האטום, ולייבניץ אומר שזה העולם הטוב ביותר מבין העולמות האפשריים".
לברוח לשירותים, להקיא, ולחזור כאילו כלום. מכל מקום רשאי אפוא חיבור זה לטעון למקוריות. הואיל ונכתב ללא כל השפעה של דעות קדומות [...], הוא מניח לכם רק להביט באספקלריה של עובדה היסטורית־תרבותית, ואין זו אשמת ה"פסימיסטים" אם מן המראה נשקפים אליכם — עבדים.
וִילְהֶלם מַאר, ניצחון היהדות על הגרמאניות.
1
לא... בכלל! נראה שעדיף לוותר על כל זה.
ההימור שלי, זאת אומרת... שזה הכול בזבוז זמן. אני לא יכול להסביר את זה — להצדיק את זה. לא, תשכחו מזה! תעזבו את כל הסיפור. הוא לא בשבילכם! אני מכיר
אתכם... אתם... זה לא הסגנון שלכם. עזבו — תסמכו עלי: תלכו למצוא משהו אחר שיעסיק את המוחות הגמישים האלה שמתחת לגולגולות הקשות שלכם שמכוסות בעור המקריח הזה. משהו שקשור למחלות ולבריאות ולפוליטיקה ולנדל"ן ולכסף... אולי, מי יודע? לא! שוב התבלבלתי.
מהתחלה!
הימים ההם... בעיר הזאת... ובעיר האחרת. קשה לי להתרכז עכשיו! זה מעייף אותי, אני מתבלבל, משקר בלי הפסקה, הכול מיטשטש מול העיניים, כמעט נופל. אני כבר לא יכול לחשוב יותר. היו שתי ערים — אפילו יותר! — שגרתי בהן. אבל רק על שתיים מהן רציתי לדבר. אני כבר לא זוכר מה עשיתי בראשונה ומה בשנייה. וסדר האירועים בכלל: מי יודע מה קרה קודם ומה אחר כך. בכל זאת, איכשהו, אולי, יש למשהו פה איזושהי משמעות. אני לא יודע.
כן! אני נזכר! הכול התחיל מזה שהתבלבלתי, שהתלבטתי. היה את הספר הזה לכתוב. שני, שלישי, רביעי, שביעי, תשיעי... אני כבר לא זוכר איזה הוא היה. ניסיתי לכתוב אותו, זקן ערירי וגלמוד שכמוני... מעביר את הלילות מול הטלוויזיה, מרייר מול המילים, מתכסה מול הבדידות... אבל זה היה כישלון. מהרגע הראשון. האות הראשונה שהקלדתי — כבר ממנה ידעתי ששום דבר טוב לא הולך לצאת מזה.
ועדיין לא עמדתי בפיתוי. משהו דחף אותי להוסיף לאות הזאת עוד ועוד אותיות, עד שמצאתי את עצמי עם כמה עשרות עמודים שלא אומרים כלום על שום דבר. ובלי קשר לכלום — נתקעתי. אם לא הייתי נתקע, בטח הייתי יכול להמשיך. עוד הרבה זמן, זאת אומרת. על מה הספר היה? זה לא באמת משנה. הוא נגמר, בשיפט דליט. זה הספיק לו. לו ולי. בכל זאת, אם כבר התאספנו כאן כולנו, אולי עדיף שאני אספר קצת על הספר הזה שלי. מי יודע, אולי סתם אין לי סבלנות. אני לא מסוגל לארוג עשרות דמויות ועלילות בראש שלי, ושכל מעשה ותכונה ומבט ושגיאה יעידו על משהו בעולם הזה. גם ככה אני לא מבין שום דבר בקשר לעולם הזה. אז לנסות להיות פואטי ומתוחכם בקשר למשהו שאני לא מבין בו בכלל, ברור שזה לא יכול להוביל לשום דבר טוב.
תראו, השותפים מפטפטים עכשיו בפולנית. מפטפטים עם ה"קוּרבָה" שלהם — כל מילה שנייה, שלישית הם מפרידים עם אלף זונות שנשפכות להם מהשפתיים, מרחפות בחדר כמו מלאכים ומתפקעות, מתפוגגות לאוויר דק. נראה שלאנשים אף פעם לא נגמרים נושאי השיחה. לפעמים יכולים לקחת לי שבועות שלמים עד שאני חושב על משפט אחד ראוי לומר למישהו, או למישהי, ואחר כך מספיקים רק יומיים קצרים כדי שאני אחשוב שהמשפט הזה אידיוטי לגמרי. אבל אנשים אחרים? הם אין להם בעיה לדבר ולדבר ולדבר. לא משנה, שידברו.
הספר האחרון הזה הוא בערך השביעי שכתבתי. את הראשון מחקתי בוקר אחד אחרי שינה של שכרות, ואת השני גיליתי במקרה לפני כמה ימים על המחשב של ההורים שלי. קראתי — מחקתי. והשלישי, והרביעי, והאחרים — אף אחד מהם לא היה שווה כלום. להג סתמי, הבל הבלים, פתפותי ביצים, מדבר של קשקושים. גם בפתח הספר האחרון שמחקתי אני מזכיר את הרומנים הכושלים האחרים שלי. תמיד טוב להתחיל משהו חדש כשאתה נזכר, מתמלא נוסטלגיה לכישלון ישן. כל דבר שעשיתי אי־פעם עשיתי ככה.
הספר החדש אמור היה לספר את קורות הטיול הקצר שערכתי באירופה עם הכלב שלי דוּזָה לפני שהתמקמנו בקראקוב. ובבקשה, אל תשאלו למה קראקוב, ואל תשאלו "מה איבדת בקראקוב?" ואל תגידו "קראקוב? מה יש בקראקוב?" וגם לא "תגיד, לא נורא קר שם?" בין אם אסביר בהמשך, בין אם זה יובן בעקיפין ממשהו שאומַר כאן, ובין אם זו תישאר תעלומה מטרידה עד בוא המשיח — אם רק תשמרו על הפה שלכם עוד כמה רגעים יֵחסכו מכולנו מבוכות ואי־נעימויות. בסדר, אז הטיול הקצר.
הכוונה היתה לספר על השבועות שהלכנו ברגל בצרפת מעיירה לעיירה וישנו באוהל, על הגיחות הקצרות לפראג ולברלין, ועל החודשים בערים ובעיירות בפולניה. כמובן שהייתי מזכיר את הדברים הרגילים שמטרידים אותי, ומתפלסף מדי פעם על מהות הקיום ועל הסבל שבלהיות בן אדם ועל הדחפים המשונים שיש לנו והפער בין שכל לטיפשות שהממוצע שלו הוא השורש הריבועי של כמות הסבל היומית שלנו. כל זה היה מתואר ומחושב שם, מלווה בנופים הנהדרים של אירופה, בציטוטים משפות זרות ומוזרות, בהערות על מזגי האוויר המשתנים, ואולי אפילו במפות מדויקות שהיו מראות בדיוק לאן הלכתי ודרך איפה. אם כבר צרפת, חשבתי לי, אז אנסה להיות נאמן ולו באופן חלקי לפרויקט הספרותי האחרון של רוסו:
דפים אלה לא יהיו אלא יומן לא מגובש של הזיותי. ידובר בהם הרבה עלי, שכן אדם בודד, שראשו מלא מחשבות, אינו יכול שלא להתעסק בעצמו. מלבד זאת, כל הרעיונות האחרים החולפים בראשי בעת טיולי ימצאו אף הם את מקומם כאן. אבטא את מחשבותי בדיוק כמו שבאו אלי, והקשר ביניהן יהיה מזערי כמו הקשר בין הרעיונות של יום אתמול לבין הרעיונות של יום המחרת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם