דניאל ג'ונסטון בבארבי: מילים גדולות של המנונים קטנים
עם טי-שירט סופרמן מוכתמת, טרנינג דהוי ומראה חולה הגיש דניאל ג'ונסטון אמש את נשמתו לקהל הישראלי, בדמות שירים קטנים ושוברי לב. לא ברור אם סנדק הלואו פיי האמריקאי נהנה אמש או סבל, אך הקהל הישראלי גמע כל פיסת כאב ויופי שקולו הסדוק ייצר
שעה אחת לפני חצות. עד שדניאל ג'ונסטון דידה לאיטו לבמה כשהוא חובק מחברת שירים מתחת לבית השחי, אף לא אחד מרוכשי הכרטיסים - היפסטרי העיר לדורותיהם - לא האמין לגמרי שהסנדק האמריקאי של מוזיקת הלואו-פיי באמת יקיים את ההופעה המדוברת. "עכשיו אני מגשים חלום בערך", זרק מישהו מהקהל.
לא רק חלום של ילד אחד לפחות התממש אמש. גם סודה פאבריק, להקת החימום המצוינת אשר פניה כבר מועדות לחו"ל, הגיעה אתמול לשיא בקריירה הקצרה שלה. את דניאל ג'ונסטון היה קצת יותר קשה לפענח על בימת הבארבי, כאשר רעד במקומו במשך הופעה שלמה. עם ותק של 30 שנה בביזנס ואוסף מרשים של מרצ'דייז בכניסה - לא היה ממש ברור אם הבחור מבועת, נרגש, מבסוט להיות פה או מת לגמור עם זה כבר. ג'ונסטון ניצב מול סטנד התווים בטישרט של סופרמן מוכתמת וטרנינג שחור דהוי, אחז ביד לא יציבה במיקרופון ובקול חנוק וסדוק שפך את סיפורי חייו, ולא הפסיק לרטוט לרגע כל זמן שהקריא מילים גדולות של המנונים קטנים.
אין ספק כי הקהל הישראלי עבד שעות נוספות בהופעה הזו. אך בניגוד להופעות אחרות, הוא עשה זאת פחות עם הגוף ויותר, עם הלב שנמחץ והתרחב כמו אקורדיון מפלסטלינה. לא רק בגלל השירים החשופים, שלוחצים בלי חשבון על בלוטות הרגש, אלא גם למראהו של ג'ונסטון: לא צריך להיות סטודנט לרפואה כדי לקלוט שהמראה שלו מעיד על מצב בריאותי נפשי בעייתי, שכולל שילוב בין הפרעה דו קוטבית וסכיזופרניה; בן 52 עם כרס כדורים של בן 72, אדם מבוגר עם לב פועם של בן 22, תמימות של בן שנתיים והומור עצמי של ילד נצחי.
ג'ונסטון מריץ בזה אחר זה 18 שירים כמו מנטרות, שנשטפו באור של תקווה ובכל זאת נמצאות בחשכה של קשיי החיים. מנגינת הפסנתר המהדהדת של "Honey I sure Miss You"" דרך-"Lousy Weekend" (קומפלקט עם חליל צד), ועד הבון-טון שלו שזכה ליותר כיסויים משל היה אייפון ממוצע ," True Love Will Find You in the End". "יש לי בשורה רעה", הוא מזהיר את הקהל בהדרן השני בטרם ביצוע אקפלה של 30 שניות לשיר "Funreal Home", "אתם תגיעו לשם". בכך הוא מסמן במשפט את אחת מברירות החיים והמוות: לצחוק על זה או לבכות על זה. אם תשאלו את מיכה שטרית, אז ברור שלצחוק. לפי התיאוריה של ג'ונסטון רצוי, אם אפשר, לאחד בין שתי הפעולות.
במהלך השירים ג'ונסטון מרבה לספר סיפורים קצרים ולבלוע את המילים; הוא לא התבייש בעובדה שאכן היה מעט לא מפוקס אמש. להפך, הוא הבליט אותה וברך את הקהל בברכת "ערב טוב, בלגיה", למשל, או פתאום שאל את להקת הליווי סודה פאבריק לשמה דווקא לקראת סוף ההופעה. הוא המשיך לספר על חלום שחלם על בחור שנידון למוות כי איים להתאבד והוסיף לגלות "והבחור הזה הוא אני". בהמשך הוא חזר על אותו סיפור, אולי רמז תת-מודע לחלום סידרתי שהוא סובל ממנו, מי יודע. ג'ונסטון לא חסך קטע קצר נוסף על כך שכמעט הלך לאיבוד ברחובות תל אביב עד שמישהו זיהה אותו ו"די הציל אותי". אולי הוא מדבר על הביקור בחנות האוזן השלישית רגעים קצרים בטרם עלה לבמה.
לחזות על במה אחת בחבורת סודה פאבריק שעברה אתמול מעין ברית מילה ובדניאל ג'ונסטון, הסנדק שלהם ושל הקהל הצעיר שבהה בו עם דמעות בעיניים, זה סיפור על מוזיקה פיטר-פנית שהתפתחה מארץ לעולם לא. לחוות את הזמן שקפא לו בלי שנים שנוקפות, את השירים שמתלבשים על הכאב שבאהבות לא ממומשות וממתיקים אותו. אחרי דבר גדול כזה למי אכפת אם הסאונד התלכלך, מה זה משנה אם הקצב לא התיישב אחד על אחד. דווקא לטעויות המינוריות, לאי הדיוקים וליציאות מהקווים יש מקום ויופי שאין להם תחליף. בדיוק כמו לג'ונסטון עצמו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם