הבכורה לבית אבי: ורד מוסנזון מדברת על אחותה דבורה עומר
במלאות שלושים לפטירתה של הסופרת דבורה עומר, מספרת אחותה, הסופרת והמשוררת ורד מוסנזון, על השנים האחרונות והקשות, אבל גם על ימים יפים יותר, מלאים בשיחות, בספרים, בשירים ובאהבה גדולה בין אחיות
עומר סבלה בשנים האחרונות מדמנציה (שיטיון). זה היה מסע ממושך ועצוב, מלא צער ושובר לב. מלכת ספרות הילדים דעכה לאט. הזיכרון של עומר נפגע. בהדרגה נפגעו גם תפקודים אחרים. בחודשים האחרונים עומר כבר לא דיברה. היא לא תקשרה ולא זיהתה את הסובבים אותה. "זחילה", תיארה השבוע מוסנזון את קצב התקדמות המחלה. "בכל פעם עוד קצת ועוד קצת, עד שמגיע הרגע שאין עם מי לדבר".
ומה אז?
"היא שוכבת במיטה. לא מדברת ולא מגיבה. אני יושבת מולה ומדברת איתה. זה קשה. היא לא סתם בן אדם. זאת דבורה. דבורה, שהייתה האלטר-אגו שלי, שהייתה מודל להערצה שלי מגיל אפס, שהייתה האישה הכי יפה והכי חכמה והכי מצליחה והכי אחות שלי. אחותי הבכירה, היפה, החכמה, שהכי רציתי להיות כמוה. ואני מבינה שזהו, שאנחנו הולכים לקראת הסוף. הליכה בצעדים מאוד קטנים. היא הייתה 'תקועה עם המזוודות' באיזשהו מקום: כבר לא 'פה' - בן אדם שלא זוכר ולא מדבר, אבל גם עוד לא 'שם'. והיא נתקעה בכברת דרך הזאת הרבה זמן. דווקא היא".
למה הכוונה "דווקא היא"?
"דבורה, שהיא כל כך ורבאלית. דבורה, שאהבה כל כך לדבר, ושאין יותר שפה שאנחנו יכולות לדבר בה. דבורה, שאני רואה מה היא עוברת, וזה קורע אותי. היה מאוד קשה בלי מילים. היא שכבה במיטה תקופה אינסופית. לגור במיטה כל הזמן זה נורא. בלי יכולת לדבר, בלי יכולת לקרוא - אילו חיים אלה? אפילו שלתחושתי גם במצב הזה היא ראתה דברים, והיא ידעה והיא הייתה מאוד ערה ורלוונטית".
"אין לי יכולת להוכיח את זה. זאת התחושה שלי. אולי נוח לי לחשוב ככה. אבל לתחושתי, בשום שלב היא לא הייתה 'עץ'. לכן אני אומרת שאני שמחה שזה הסתיים. זה לא שאני שמחה שהיא מתה. אני ממש לא שמחה. אבל הסבל הזה, אין שום סיבה בעולם שמישהו יסבול אותו. הוא גם סבל חסר תקווה. זה כמו להיות חי-מת. זה לא מוצדק. דבורה קיבלה את פרס ישראל. היא כתבה כמעט מאה ספרים. היו לה שלושה ילדים הכי יפים בעולם ובעל הכי מהמם בעולם ובית הכי יפה בעולם, עם גינה מלאה פרחים. כולם חשבו שהיא הכי מוצלחת בעולם, וכאילו היה לה הכל. עדיין, אם היא שוכבת במיטה ולא יודעת את זה - אז אין לה כלום".
היא לא ידעה שהיא דבורה עומר?
"אני לא יודעת מה היא ידעה ומה היא לא ידעה. באמת שאני לא יודעת. לדבר היא לא הייתה יכולה".
מוסנזון, בעצמה סופרת ומשוררת, תחגוג בקרוב חמישים ושלוש. היא צעירה מעומר בעשרים ושמונה שנים. הן נולדו לאותו אב, משה מוסנזון, עורך העיתון "במעלה". כשוורד נולדה הוציאה עומר את ספרה הראשון. היה להן קשר טוב ומיטיב, מלא אהבה. השבוע ניסתה מוסנזון להיזכר בריב שהיה להן. היא זכרה ויכוחים, גם חילוקי דעות, לא ריבים. "קצת טרי, מאוד עמוק, לא יודעת מאיפה להתחיל", כתבה לי על המוות של אחותה אחרי שנפגשנו. לכן גם קשה לה להתראיין.
החיים של דבורה, הסבירה, היו פרטיים מאוד. במשך השנים שהייתה חולה הקפידו בני משפחתה - שלושת ילדיה, טלי, גיל ורון, בעלה, שמואל (שמוליק) עומר, לשעבר מנכ"ל תאטרון "הבימה", ואחותה ורד - לשמור על פרטיותה ועל כבודה. את המאבק על חייה ניהלו מהבית.
"אני מסתכלת על דבורה, וזה לא ורבאלי", ניסתה מוסנזון לפענח את שהיא מרגישה. "כשמעבירים את זה למילים, זה נהיה פתאום קצת 'שטוח', 'זול'. אבל דבורה לא קשורה למילה 'זול' בשום צורה. אני נורא זהירה שלא תגיע לטקסט זילות. זאת החרדה הכי גדולה שלי. וגם שלא אגיד משהו שיגרום אי נחת לשמוליק ולילדים".
מוסנזון סיפרה על האצילות, על זקיפות הקומה ועל האסתטיקה שאפיינו את אחותה - אלה שלושת התיאורים שהיא בחרה. "אני חושבת שאפילו לא היה לה ג'ינס בארון", צחקה , שכן עומר אהבה ללבוש בעיקר שמלות. "אבל בתהליך שהיא עברה", המשיכה בצער, "אסתטיקה, אצילות וזקיפות קומה הן לא בדיוק מילים רלוונטיות. כשזה קורה לבן אדם שהוא אסתטי, שאצילות וזקיפות קומה הן חלק מהדי-אן-איי שלו, כמו דבורה - זה מאד קשה. זאת חוויה קשה, לבקר אותה ולראות אישה שרואים שהיא הייתה יפה, אבל היא כבר פחות יפה. זו הייתה אחת החוויות הקשות בחיים שלי ".
היית מוכנה, כשהיא מתה?
"לא. מצד אחד, הייתה הכנה ארוכה מאוד. זה היה תהליך הפרידה הכי ארוך שחוויתי. הוא נמשך שנים. מצד שני, שום דבר לא מכין אותך לדבר האמיתי. הדבר האמיתי הוא אחר, והכל מתנהג אחרת. חוץ מזה, אני גם דמיינתי בעיקר איך זה יהיה, כשזה יקרה. לא דמיינתי איך זה יהיה בלעדיה, אחר כך".
בפעם האחרונה ראתה מוסנזון את דבורה עומר ביום חמישי בערב, 2 במאי, כמה שעות לפני שנפטרה. מוסנזון באה אליה הביתה, לכפר מעש. "דבורה הייתה במיטה, בבית, בחדר השינה שלה", תיארה השבוע. "היא הייתה מורדמת. זה היה כבר הסוף, אבל לא היה ברור כמה זמן זה ייקח. זה יכול לקחת גם ימים וגם שבועות. היא טופלה במורפיום. נשמה קשה, כבד. אחותי הבכירה, היפה. מצד אחד היה לי עצוב. מצד שני ידעתי שזה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לה, כי המצב הנוכחי הוא נורא. היינו שם שעתיים, עד שבע וחצי, ואז אמרתי, 'אין מה לעשות'. נפרדתי ממנה".
איך?
"ליטפתי אותה. דיברתי אליה".
מה אמרת?
"שיהיה לה טוב. אמרתי: 'שתהיה לך דרך צלחה'".
לפעמים, אומרת מוסנזון, נדמה לה שהסיפור המשפחתי שלהם הוא סדרת טלוויזיה אינסופית. בכל פעם מחדש היא מתחילה לכתוב את הספר על משפחת מוסנזון, השבט שמונה מאה איש - מתחילה ומפסיקה. אולי דווקא עכשיו, היא אומרת, אחרי שדבורה נפטרה, תכתוב.
דבורה עומר, שנפטרה בגיל שמונים וחצי, הייתה בתו הבכורה של משה מוסנזון. כשנולדה היה אביה בן עשרים ושתיים. אמה, לאה שרשבסקי-ליפשיץ, הייתה אשתו הראשונה. השניים התגרשו כשדבורה הייתה תינוקת. ורד נולדה למשה מוסנזון כשהיה כבר בן חמישים. אמה, שנפטרה לפני עשר שנים, הייתה אשתו השלישית. בין לבין נולדו למשה מוסנזון עוד שלושה ילדים: שני בנים שכבר נפטרו, אחד ממחלה והאחר התאבד, ובת ששמה אירית. לשתיהן, גם לדבורה וגם לוורד, אין אחים מלאים. מוסנזון מספרת על מה שהיה לפני שאמא שלה נכנסה להיריון וילדה אותה. "דבורה אמרה:'ברכותיי, קדימה, תעשה את זה'"
.
"ילדות איומה", היא אומרת על זאת של דבורה, להבדיל משלה. עומר חיה עם אמה בקיבוץ מעוז חיים. קיבוץ רדיקלי, ספרטני, נוקשה, מתארת מוסנזון. רגעי השיא של ילדותה היו הביקורים של אביה. הוא היה מגיע אחת לחודש, לפעמים אחת לחודשיים, וגם לו סיפור חיים קשה. משה מוסנזון התייתם מאמו כשהיה בן ארבע ולא ידע מה זאת משפחה. "הוא למד עם השנים", מוסנזון מחייכת. "איתי הוא כבר ידע, אבל איתה עוד לא". על האישה השנייה והילדים החדשים ידעה עומר רק בדיעבד. אבא שלה התגייס לבריגדה ויצא למלחמה. לזכותו ייאמר, מציינת מוסנזון, שהוא כתב לה מכתבים נהדרים. המכתבים ראו אור בספר שפרסם אחר כך, "מכתבים מהמדבר". אחרי מותו הוציאה עומר קובץ שני של המכתבים, בספר "מכתבים מהדרכים".
כשהייתה עומר בת אחת עשרה נהרגה אמה, לאה שרשבסקי, בתאונת אימונים של ההגנה. בתעודת הפטירה, כדי להסתיר את האימונים מהבריטים, נכתב שהתאבדה. עומר גילתה את הסיפור האמיתי רק כשהייתה מבוגרת וכבר אם בעצמה. "היא הייתה בטוחה שעכשיו אמא מתה, אז אבא יחזור", מספרת מוסנזון. "אבל אבא לא חזר. הוא חזר רק אחרי שנתיים וחצי-שלוש. היא בעצם גדלה לבד".
"אני מכירה את הסיפור הזה מאז שאני מכירה את עצמי", מוסנזון אומרת. עד לפני שנתיים, כשעומר התנתקה מן העולם, היו להן שיחות טלפון ארוכות: שעתיים בכל פעם, שלוש פעמים בשבוע. "אנחנו שתינו נשים של מילים", מוסנזון מגלה. "אלה שיחות שאהבתי נורא. היו בהן תחנות קבועות. תחנה קבועה אחת הייתה אבא. בכל שיחה היא הייתה חוזרת לשאלה למה הוא לא חזר מהצבא כשאמא שלה נהרגה. 'את יודעת', היא הייתה מתחילה, 'חשבתי על זה, למה אבא. . .' לפעמים הייתי אומרת לה שזה באמת נורא לא בסדר. לפעמים הייתי אומרת, 'תשמעי, זאת הייתה התקופה'. בכל פעם הייתי אומרת משהו אחר, אבל באותה הרוח. היינו מדברות על זה עשרים דקות ואז דבורה הייתה אומרת, 'תגידי לי. . .' ועוברת נושא".
"אבא היה בשבילה אייקון, עם כל הבעייתיות", היא ממשיכה. "מהילדות נצרב שם משהו עמוק, מלא כעסים. היא כעסה עליו נורא כי הוא לא חזר, אבל העריצה אותו. מערכת היחסים ביניהם הייתה סבוכה ומורכבת, היו שם המון אהבה והערכה".
משה מוסנזון נפטר ב-1979. כמו עומר, גם הוא היה חולה שנים רבות. מוסנזון אומרת שנפטר בסופו של דבר מ"משהו פסיכוסומטי", ממחלה בלי שם. בשנים הראשונות הוא היה מי שערך לעומר את הספרים. הוא גר אז בקיבוץ נען, עם ורד ומשפחתו החדשה. "יש לי בראש תמונה שלי יושבת ליד אבא. היה לו שולחן עריכה נפתח בפינה של החדר. אבא יושב ואני לידו. הוא עורך ואני מסתכלת. מנסה לעקוב. אחר כך הספר היה יוצא ודבורה הייתה מביאה אותו. היא הייתה כותבת הקדשות משפחתיות: 'לאבא, ולכל המשפחה'. אחר כך היו ספרים שמוקדשים גם לי".
איזה ספר שלה הכי אהבת?
"מאוד אהבתי את 'אני אתגבר', את 'שרה גיבורת ניל"י', 'הבכור לבית אב"י'. ככל שגדלתי קראתי את הספרים אחרת. יש הבדל בין לקרוא ספר ילדים כשאתה בן עשרים, ובין לקרוא אותו כשאתה בגיל הנכון".
בספרייה שבביתה של מוסנזון, המתגוררת בלב שוק הפשפשים ביפו, יש מדף המוקדש לספריה של עומר. את חלקם קיבלה מדבורה; אחרים מצאה מתגלגלים בשוק, ולא הייתה מסוגלת לא לאסוף אותם; אוצר בלום מימים שאינם כבר, תמצית הגעגוע.
"היא הייתה אחותי הגדולה ונורא אהבתי אותה", אומרת לי מוסנזון כשהיא מוציאה את הספרים. "אני אוהבת אותה עדיין. היא הייתה כל כך יפה בעיניי, תמיד. נורא אהבתי איך שהיא מתלבשת, איך שהיא מדברת. היה בה משהו סבלני, מקשיב, מתפעל. היא הייתה לוקחת ציורים שלי, למשל, ותולה אצלה בבית. בשבילי זאת הייתה הסיבה הכי טובה בעולם להמשיך לצייר. כל אחד יכול להגיד לי שאני מציירת יפה, אבל דבורה תולה את הציורים על הקיר".
זה היה קשר אמיץ וחזק, איתן למרות פער הגילאים. כשוורד נולדה דבורה הייתה כבר נשואה ואם. למרות סיפור החיים השונה של השתיים, דבורה הייתה מגיעה לבקר את ורד בקיבוץ אחת לשבועיים. בחופשות הייתה מוסנזון נוסעת אליה, תחילה לביתה בקיראון ואחר כך במושב כפר מעש. זה הבית שדבורה גרה בו מאמצע שנות ה-70, ובו גם נפטרה."דבורה הייתה כל הילדות שלי", מוסנזון משתפת. "כשהיו שואלים אותי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה, הייתי עונה: 'דבורה'. לא התכוונתי דווקא ל'סופרת'. רציתי פשוט להיות היא".
היא הבינה את זה?
"היא הייתה אדם צנוע מאוד. אף פעם לא הרגישה סלבריטי. כשהיו אומרים לה שהיא יפה, היא הייתה אומרת: 'טוב, בטח אתם אומרים לי את זה כי שמוליק אמר לכם להגיד'. היה פער גדול מאוד בין הפרסונה הציבורית שלה ובין מי שהיא הייתה באמת. אנשים חשבו שהיא מרוחקת, סנובית, אבל היא הייתה בדיוק ההפך מסנובית, חסרת ביטחון עצמי. היא לא הייתה יכולה להתחיל ללהג עם בן אדם סתם. לא היה לה את זה. איפה כן היה לה נוח? עם עובדי הניקיון, עם עוזרת הבית, עם הגנן. עם אלה לא הייתה לה שום בעיה לדבר".
מה עם האגו?
"היא הייתה נטולת אגו לחלוטין. את מסתובבת בעולם, את אומרת, 'עשיתי את זה', 'עשיתי את זה', 'מגיע לי פה ושם'. אצלה - שום דבר. הדימוי העצמי שלה, מהילדות, היה בעייתי. לא השפיע עליה שהיא קיבלה את פרס ישראל, ופרס למדן, ופרס יציב ועיטור אנדרסן. כלום".
הן באות ממשפחה כותבת. אביהן, משה, עסק בכתיבה. אחיו הוא יגאל מוסינזון ז"ל, המחבר המיתולוגי של סדרת ספרי "חסמב"ה". יגאל הוא מוסינזון עם יו"ד, בניגוד לוורד, לאביה ולשאר משפחת מוסנזון: מערכת יחסים סבוכה ומפותלת, שתמציתה על קוצו של יו"ד. "יגאל טען שאבא שלי ואחיו החליטו להוריד את היו"ד כדי להתנתק ממנו. אבא שלי טען שיגאל הוסיף את היו"ד למטרות 'גנדרנות'. לכן אנחנו בלי והוא עם", מוסנזון טוענת. "בכל פעם שהיו כותבים 'ורד מוסינזון', דבורה הייתה מתקשרת אליי: 'תתקשרי ותגידי להם שיורידו את היו"ד'. זה היה חשוב לה".
מה אתן חשבתן על יגאל?
"יגאל היה דוד שלנו. אהבתי אותו. הוא היה דוד נורא טוב, מאוד מפרגן. היינו נותנים זה לזה ספרים במתנה. עשיתי הפרדה בין מערכת היחסים שלנו איתו ובין מערכת היחסים שלו עם אבא. הוא אהב את דבורה מאוד. גם אותי הוא אהב מאוד. הוא היה דוד גאה ומשוויץ".
מה דבורה חשבה על הספרים שלו?
"אני חושבת שאת הרומנים שלו היא אהבה. את חסמב"ה פחות".
זה היה דיון פתוח?
"לא. דיון פרטי. גם אני, חסמ"בות לא קראתי. קראתי אחד. מה שכן, הוא היה מביא לי אותם בחבילות של עשרה, ואני הייתי מחלקת אותם לבנים בקיבוץ כדי שיהיו חברים שלי".
בזכות עומר הוציאה מוסנזון בגיל 19 את ספר השירים הראשון שלה, "דברים שצריכים לעבור". הספר נמכר ביותר מ-120 אלף עותקים, והיה הצלחה גדולה. אחר כך הוציאה עוד שמונה ספרים, אבל עיקר פרנסתה מגיע מתחום הפרסום. יחד עם חברה לחיים, אחימאיר (אחי) פורת, היא היום בעלת משרד הפרסום "זהות ושפה", שפועל בביתה ביפו, ובו ארבעה עובדים.
"אני אומרת 'זהות ושפה', כי קל לי יותר לחבב את זה", היא מסבירה. "כשאומרים שאני עובדת בפרסום יש בי רעד. אני מרגישה שמה שאני עושה הוא לא זול, והוא לא פחיתות כבוד. כשאני מסתכלת על עבודות של משרדי פרסום, אני חושבת שמי שעושה אותן, מי שחתום עליהן, לא שמח כשהוא רואה את התוצאה".
מה את מרגישה כשסופרים אומרים שהם רעבים ללחם?
"זה עצוב מאוד. אבל אז נשאלת השאלה, אם אתה רעב ללחם ובמצב לא טוב, אז מה אתה עושה? אם ההחלטה להיות סופר משמעה להיות רעב ללחם, אתה צריך לשקול אותה מחדש ".
חייבים לעשות עוד משהו, או שאפשר להתפרנס מספרות?
"מי שצריך להיות סופר - סופר. אני לא יודעת אם אני סופרת. אני עושה מה שבא לי. כשבא לי לכתוב ספר אני כותבת ספר, ואני מוציאה אותו לבד. הבנתי את הסיפור של ההוצאות. אם אתה רוצה לראות מזה כסף, אתה צריך לעשות את זה לבד, ואתה צריך לדאוג שזה יימכר. נורא פשוט. ואז אפשר להתפרנס מזה".
לו דבורה הייתה מוציאה היום ספר חדש, ילדים היו קוראים אותו?
"זאת שאלה היפותטית. אני לא יודעת".
מה היא חשבה על הספרות של היום?
"אני זוכרת שהייתה לנו שיחה על 'הארי פוטר'. היא קראה אותו. גם אני. היא לא התפעלה".
המצב הבריאותי של דבורה, אומרת מוסנזון, התחיל להתדרדר לפני יותר מעשרים שנה, ב-1992, אז קיבלה בפעם הראשונה התקף לב. זה היה במהלך סוף השבוע. ורד עבדה אז על קמפיין הבחירות למפלגת העבודה. בשבת ההיא נפרדה מבעלה, אבי בתה היחידה בר. "בר, עם האותיות בי"ת ורי"ש, הלב של דבורה", מסבירה מוסנזון. "עד אז היא הייתה אדם בריא לגמרי", היא מעידה על אחותה. "חשבנו שזה אירוע חדפעמי, שזה יעבור".
כמה שנים אחר כך הגיע ההתקף השני במונית בארצות הברית, שם שהתה עומר עם בעלה שמוליק. בעקבות ההתקף התחילה לכתוב את "הייתי מתה": היא עולה לשמים ושם עושים לה משפט; כולם באים אליה בטענות. את הסיפור הזה מעולם לא השלימה. "היא הגיעה לבית חולים כבר בלי רוח חיים, והחיו אותה", מתארת מוסנזון את שקרה. "זה היה מפחיד נורא. עד אז הכל היה 'לנצח'. מאז כבר הבנתי שלא".
"תכתבי, תכתבי. מה שלא כותבים שוכחים". כך , אומרת מוסנזון, הייתה דבורה אומרת לה תמיד. היא עדיין שומעת את המשפט בקולה. דווקא את השנים האחרונות של חיי אחותה לא תיעדה. הניסיון להתחקות אחרי כל מה שהתרחש, מועדים וזמנים, נידון מראש לכישלון. לפני חמש שנים, כך נדמה למוסנזון, בשנת 2008, התקשרה דבורה וסיפרה לה על הדמנציה בפעם הראשונה. "היא מתקשרת אליי ואומרת לי, 'ורד, היינו אצל הרופא, והוא אמר שיש לי כתמים אפורים במוח'".
ככה היא הודיעה לך?
"כן. היא לא חשבה שזה נורא. זה לא נשמע לה הגיוני, וגם לי זה לא נשמע הגיוני. היא הייתה כל כך חדה. אמרתי לה, 'טוב, אז אמרו. יכולים להגיד הרבה דברים'. סגרתי את הטלפון, וזהו. אפילו לא הייתי מוטרדת". אחר כך התחיל תהליך של אובדן זיכרון. "היא הייתה מתחילה לספר לי משהו, ואז פתאום הייתה מפסיקה ואומרת, 'אני לא זוכרת'. זה היה קשה ".
היא שמה לב?
"כן. אבל לא היה מה לעשות. אני זוכרת שדיברנו על זה הרבה. היו לי שיחות עם שמוליק והיו לי שיחות איתה. זה מאוד הטריד אותה, מאוד הדאיג אותה".
היו דברים שהיא רצתה להספיק, בגלל המצב?
"היו כל הזמן שיחות כאלה, רפטטיביות, 'נעשה ככה, נעשה ככה'. זה תמיד היה רק ברמה של דיבור. אבל היא לא התלוננה. גם אחר כך, כשהמצב נעשה קשה יותר. בכל פעם שהיינו שואלים אותה מה שלומה, היא אמרה רק 'טוב יותר'. הייתה לה תשובה קבועה".
אחי , חברה לחיים של מוסנזון, הציע לצלם את עומר. "כי זה לא לתמיד", הוא הסביר לוורד. הרעיון ההוא התגבש לכדי שש שעות של ראיון אישי מצולם שערכה ורד עם עומר, ונעשה בשני חלקים-שלוש שעות בכל פעם, בסתיו ואחר כך בחורף. קטע קצר מהראיון הוקרן כבר לפני חמש שנים בפסטיבל "אישה".
" לא היו הסתרות", נזכרת ורד. "הכל היה מדובר. אמרנו לה הכל. היא שמחה מאוד שאנחנו מצלמים אותה. היא הייתה מקסימה וקואופרטיבית מאוד. בפעם הראשונה היא הייתה מעולה, חדה ורהוטה. בפעם השנייה, שלושה חודשים אחר כך, גם במראה שלה וגם בכלל, ראו את הירידה. לכן גם לא המשכנו עם הראיונות. אמרתי לה 'בואי נעצור. יש לנו שש שעות. יש לנו מספיק חומרי גלם, אם נצטרך'".
היא הפתיעה אותך במשהו, בראיונות?
"היה איזה קטע ששאלתי אותה על גיבורי הספרים שלה: 'עם מי היית רוצה לשבת לקפה? איתמר בן אב"י, שרה אהרונסון, עם מי?' היא אמרה לי, 'ורד, עם אף אחד. עשיתי, כתבתי, מספיק. אני עשיתי את שלי'. זה היה מפתיע".
עומר נפרדה מהכתיבה. את כל החומרים שהיו לה העבירה לארכיון בבית ברל. היא התחילה לכתוב סיפורים עוד כשהייתה ילדה. הסיפורים היו חבריה הטובים ביותר, בשעה שהייתה בודדה בקיבוץ. "ילדה עם גשם בעיניים", היו קוראים לה; רגישה, שהעיניים שלה נרטבות בקלות. אחר כך, כשכבר התחתנה, הייתה קמה בכל בוקר בשש, מארגנת את הילדים ויושבת לכתוב - תחילה במכונת כתיבה, ובהמשך במחשב. "אני עובדת בכתיבה", היא הייתה אומרת.
מעולם, גילתה מוסנזון, לא ביקרה דבורה בסניף בנק. ספק אם הייתה אי פעם בסופרמרקט. שמוליק בעלה היה עושה הכל. "אישה חולמנית", אומרת מוסנזון. הייתה בה כמיהה גדולה לכתוב, וגם חריצות. כשלא כתבה הרגישה געגוע. "אני חושבת שכשהיא נפרדה מהכתיבה, משהו בתוכה מת", מפרשת אחותה. היא לא יודעת מתי בדיוק זה קרה.
מוסנזון מראה קטע קצר ממגזין "רפואת העתיד" של שח"ל: סיפור על אישה הלוקה בהתקף לב, שעומר כתבה בספטמבר 2006. ורד רצתה שתכתוב בגוף ראשון. עומר סירבה. הטקסט קצר, כמעט ענייני, כתוב בגוף שלישי. "נדמה לי שזה היה הדבר האחרון שכתבה", אומרת מוסנזון.
עובדת בכתיבה. עומר מתארחת בתכנית "סופרים מספרים"
עומר ומוסנזון רצו לכתוב יחד. "היה לנו רצון אדיר, שבסופו של דבר לא מומש כמו שצריך", מודה ורד. "תמיד נראה היה שיש עוד זמן, ובשלב כלשהו זה כבר לא היה אפשרי". בשנת 2004, לפני תשע שנים, התחילו לעבוד על הספר "מפגש המזלות": סיפור דמיוני המתרחש בממלכה העליונה. זה היה רעיון של מוסנזון.
"אמרתי, 'כל עוד היא תכתוב, הכל יהיה בסדר'. אני מסתכלת על עצמי. אם אני לא אוכל לכתוב, מה כן אוכל לעשות? איזה היגיון יש בלהיות בעולם הזה, כשאתה לא יכול לעשות כלום? מה, אתה עציץ? חשבתי שכל עוד היא תכתוב היא תישאר כאן. רציתי שהיא תהיה בכוחותיה. רציתי שהיא תהיה. אני לא יודעת איך המוח עובד, אני לא מבינה מספיק במוח, אבל בשנייה שהיא הודיעה, 'זהו, אני לא כותבת יותר' - שם זה נגמר".
היא הודיעה?
"כן. היא אמרה לי, לשמוליק, לילדים, שהיא לא תכתוב יותר".
עומר הייתה בשלב התחקיר והראיונות לספר. כשהדברים התקדמו לכדי כתיבה ממש, היא כבר לא הייתה מסוגלת. הספר "מפגש המזלות" אכן יצא, ועומר קיבלה קרדיט על העטיפה. "היא הרגישה שכתבה מספיק. זאת הייתה תחילת הסוף", אומרת ורד. "אני עשיתי כל מה שיכולתי".
מוסנזון החליטה לנסות פרויקט משותף אחר. מבין כל ספריה, עומר אהבה במיוחד את "כל מה שהיה (אולי) וכל מה שקרה (כמעט) לקרשינדו ולי". הספר היה גם לתסכית רדיו. מוסנזון הציעה לעומר להפוך אותו לסרט, כולל קטעי אנימציה. מוסנזון השיגה מימון וכתבה שבע גרסאות. בתחילה עומר קראה והייתה מעורבת. אחר כך איבדה עניין. "היא נכנסה לתהליך בעניין גדול ואז התנתקה", אומרת מוסנזון. התסריט על קרשינדו לא הושלם מעולם.
לפני חמש שנים נפלה עומר בביתה. היא שברה את האגן והכתף. השברים לא התאחו היטב, ומאותו רגע גם התנועה שלה הייתה מוגבלת. "תהליך של התדרדרות", מתארת מוסנזון, "מדרון. לפעמים אתה לא מרגיש אפילו. אתה מתרגל ואומר, 'אוקיי, זה ככה, לא נורא, אפשר לחיות עם זה'. ואז עוד יכולת נעלמת, ועוד מיומנות יורדת, ועוד אחת. באיזשהו שלב אתה מגיע להכי גרוע, ואתה ממש לא יכול לחיות עם זה. אבל אין מה לעשות".
היה מקום לתקווה?
"זאת לא הייתה הסיטואציה. שיפור לא היה אפשרות. זה לא שיום אחד היא תקום ותגיד, 'וואו, לא הייתי כאן איזו תקופה. אולי נלך לרקוד? נכתוב עוד איזה ספר?' לא היה מה לעשות. אלה כתמים אפורים במוח שהולכים ומתפשטים. זה דם שלא מגיע. זו דעיכה, ודעיכה היא דבר עצוב. אני בוודאות אומרת שאם אני באותו מסלול, אני מבקשת שיעזרו לי לגמור את זה הרבה קודם. אני לא מוכנה בשום פנים ואופן לעבור את זה, חד-משמעית. אני לא חושבת שמישהו מוכן".
ורד הייתה מגיעה לבית אחותה בכפר מעש עם החתולה שלה, רוזה. את החתולה קנתה לעצמה ליום הולדתה ה-50. רוזה הייתה אז עדיין גורה. עומר הייתה מלטפת אותה. "היה אסור לה לקום מהר", ורד מס פרת. "הכנתי לה כל מיני שלטים כאלה, שאומרים: 'קרשינדו אומר לא למהר'. זה היה כבר לפני שלוש שנים, או ארבע. כל החדר שלה היה מלא 'קרשינדואים קטנים' כשהיא התחילה לשכוח. עשיתי לה מראה יפה. הייתי עושה לה שרשראות. כל מיני קשקושים. פעם הבאתי שוקו בקרטון. היא נורא אהבה שוקו ומיץ תפוזים, כמוני. היא נורא שמחה מהשוקו. היא שתתה אותו כמו ילדה. בכל פעם שהייתי באה, הייתי מביאה לה משהו".
היא אהבה שטויות?
"היא אהבה את השטויות שלי".
בחודשים האחרונים, אומרת מוסנזון, ביקרה את אחותה פחות. "זה התחיל להיות מאוד קשה לפני הביקור, ומאוד קשה אחריו. זאת הייתה חוויה לא פשוטה. גם כי דבורה היא דמות שאני מסתכלת עליה ככה" - מוסנזון מסמנת בלי מילים, עם הראש, מלמטה למעלה - "דמות נערצת".
מתי היא הפסיקה לדבר?
"בהתחלה היא הייתה מתחילה לדבר, אומרת, 'אה, רציתי להגיד לך', ואז מפסיקה. זה היה נורא מתסכל. יכולתי להרגיש את הניסיון שלה, לעשות סדר בעיסה של המחשבות. אחרי זה, גם את ה'רציתי להגיד לך' היא לא אמרה".
ולזהות?
"לתחושתי היא תמיד זיהתה אותי. אולי עד החודשים האחרונים. אדם לא יכול לדבר, אתה לא יכול לדעת אם הוא מזהה אותך או לא. אבל היא שמחה כשבאתי. היא חייכה".
וכשהבנת שהיא לא מזהה אותך, בסוף?
"זה עשה לי חלל בנשמה. הלכתי פחות. בחודש וחצי האחרונים, בפעם האחרונה קבעתי ולא הגעתי. פשוט שכחתי. זה לא קורה לי בחיים".
בחודש אוקטובר מלאו לה שמונים. חגגתם?
"לא. אתה לא חוגג לבן אדם שאין לו מושג שחוגגים לו".
וכשהיא קיבלה את פרס אקו"ם על מפעל חיים, בינואר השנה?
"היא אפילו לא ידעה".
ביום חמישי אחד התקשר למוסנזון גיל, בנה האמצעי של עומר, והודיע לה: "יש הידרדרות במצב של אמא". מוסנזון נסעה לכפר מעש. כשחזרה הביתה גיל שוב צלצל. "טוב", הוא אמר, "זה נגמר".
זה היה חודש קשה. באפריל נפטרה לולה, דודתה של מוסנזון מצד אמה. היא זאת שהצילה את אמה בשואה. אחר כך לולה נסעה לארצות הברית וחיה שם. מעולם לא היו לה ילדים. באוקטובר שעבר נסעה ורד לארצות הברית כדי להיפרד ממנה. לולה הייתה כבר בת 93, בעלה נפטר, "והיה לי ברור שזה לא יחזיק מעמד", היא אומרת. כמה חודשים אחר כך הגיעה הידיעה על מותה. "יומיים הסתובבתי עם מועקה", מוסנזון מספרת. "אין לי לוויה ללכת אליה, אין לי מי לנחם". בסוף , בשבת, קמה בבוקר והחליטה להביא כלבה ולקרוא לה לולה, "על שמה".
אחר כך נפטרה דבורה. שבוע אחר כך, בחג שבועות, מת גם ג'ונתן מוסינזון, בנו של יגאל מוסינזון, גם הוא בארצות הברית. "שלושה מתים במעגל הקרוב", היא אומרת, למרות שהייתה לה מערכת יחסים שונה מאוד עם כל אחד מהם. "כשאתה יכול לדמיין אנשים", אמרה לי, "הם לא מתים לגמרי. כשאתה יכול לדבר איתם - לא משנה אם זה קורה אצלך בראש, או בגלקסיה אחרת".
עם דבורה את מדברת?
"אני מתחילה".
על מה?
"זה לא 'על מה'. זו יותר נוכחות, יותר תחושות ממילים. אני לא אומרת לה טקסטים. גם לאבא שלי לא. אבל אני יודעת מתי הוא שמח, מתי הוא לא שמח, מתי הוא מרוצה, מתי לא".
ואיך מצב הרוח של דבורה?
"היא בהקלה גדולה. לדעתי היא שוב זקופה".
דבורה עומר נקברה בבית העלמין בכפר מעש. על המצבה שתונח על קברה השבוע, נכתב: "דבורה עומר, אהובתנו, סופרת ילדים, כלת פרס ישראל". מתחת למילים הללו מופיעים תאריך הלידה של עומר, באוקטובר 1932, ותאריך מותה במאי השנה. עכשיו הם מחפשים גם גמד, קרשינדו, בגובה חצי מטר, להניח על המצבה, עם מצנפת בתכלת ומעיל אדום או מפוספס. חשוב שיחייך.
מה כתבה דבורה עומר לנעמי שמר במכתב שהתגלה לאחר מותה?
התהליכים להנצחת שמה של עומר כבר החלו. בשבוע הבא ייערך דיון לזכרה בוועדת החינוך של הכנסת. תהיה פעילות בתאטרון חולון ויעניקו פרס על שמה. משפחת מוסנזון- עומר מקווה שיופקו סרטים המבוססים על ספריה. "נורא קשה לי להגיד 'היא הייתה'", אומרת מוסנזון על אחותה. "אני מכירה את דבורה כל החיים שלי. התובנות שלה, העצות שלה, השיחות שלנו - הן חלק מחומר הגלם שלי. היא אמנם לא פה כבר הרבה זמן, אבל יש הבדל בין המצב שבו היא לא פה, אבל עם נוכחות פיזית - שאני יכולה לבוא ולבקר אותה, לשבת לידה, לגעת - ובין זה שהיא לא פה ושאין מי לבקר".
את מצטערת?
"אני לא מצטערת על כלום, כתפיסה. אני לא חושבת שיש מה להצטער על דברים. אני כן עצובה. אני עצובה שהיא לא פה. אלו שני רגשים שונים, צער ועצב. אני חושבת שהגיע הזמן שלה, אבל זה עצוב. הייתי שמחה אם היא הייתה פה, והייתה בריאה והייתי יכולה לנהל איתה את שיחות הטלפון האינסופיות שלנו. אבל זה לא התאפשר. אם אני מתאבלת עליה? אני לא בטוחה שאני יודעת איך מתאבלים. אני עצובה. אני חושבת עליה הרבה. חשבתי עליה הרבה לפני כן, והייתי עצובה עוד יותר".
דווקא עכשיו, אחרי שנפטרה, היא מרגישה את הנוכחות של דבורה ביתר שאת. "כשהיא הייתה במיטה לא יכולתי להיזכר בשום דבר", היא אומרת. "עכשיו יש הצפה של זיכרונות. שנות המחלה שלה, שכללו בעיקר את שלוש השנים האחרונות, היו איומות ונוראות, אבל הן נגמרו. אני חושבת שאם היא הייתה מתה לפני שלוש שנים היה נחסך סבל".
"לדעתי", אומרת ורד מוסנזון, "מאוד טוב לה שם. זאת הייתה השתחררות קשה מהגוף, ארוכה. היא חיה בתוך סיוט במשך שנים. זה מסלול החיים שלה. הוא התחיל קשה מאוד, והוא נגמר קשה מאוד, אבל באמצע, והאמצע היה ארוך - היה אחלה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם