מארז תרבות 12: החדש של דאפט פאנק ארוך ומייגע?
נכון, כולם עפים על החדש של דאפט פאנק ולא מפסיקים להתמוגג. אבל למארז, כמו למארז, דעה משלו. והיא גורסת ש-75 דקות לאלבום זה פשוט לא הגיוני
נכון, כתבו עליו בכל מקום אפשרי, אבל הוא באמת כל כך טוב שראוי לכתוב עליו עוד כמה מילים. מאחר וכבר הציפו אותו במחמאות מכל עבר, נתחיל דווקא בביקורת.
האלבום החדש של דאפט פאנק ארוך מדי. מייגע. קרוב ל-75 דקות, ממוצע של כמעט שש דקות לרצועה. אלבומים טובים מתפספסים בגלל אורך מוגזם שמחליש את התוצר הסופי. לא צריך את זה. לפעמים פחות זה יותר. אבל חוץ מהאורך המוגזם, "Random Access Memories" ממש מצוין. לכל אורכו.
"פופ פרימיטיבי", קורא יוני ליבנה לסוג המוזיקה שהוא יוצר, הגדרה שלא תהיה נהירה לכל מאזין אבל בהחלט כדאי לעמוד על טיבה.
שימוש במקלדות ישנות בהפקה מודרנית יוצרים סאונד אותנטי ומיוחד, החינוך הקלאסי של ליבנה עם הקריצה שלו לפופ עכשווי בוחנים אופק מלודי מעניין ולא שגרתי. הסתירות הללו יצרו באולפן משהו חדשני אבל מיושן, אווירה של מוזיקת שוליים בתבניות של פופ, תחושה נוסטלגית ליצירה חדשה לגמרי.
אז מה כל זה אומר, במילים פשוטות? פופ לא מתחנף, להורה ולטף. השיר "אלנבי 40" הוא דוגמה מצויינת להעיד על איכותו, שנינותו וסגנונו המיוחד של כל האלבום. הקליפ, שיתוף פעולה של רקדני יו-טיוב מכל רחבי העולם, הוא הפתרון הכי מגניב לקליפ טוב בתקציב ישראלי; הטקסט הנוקב של לורן מילק, שיצא בשירון המהפכה שהתחילה בקיץ ההוא ורלוונטית אף יותר בקיץ הנוכחי, מושר בקול נקי וגבוה על רקע סוער וקצבי.
משהו מנוכר וחם בו זמנית מאפיין את המוזיקה של ליבנה, אינטימי ובכל זאת מרוחק. המלודיות מזמינות והסאונד כבד. הטקסטים והקריצה הנוסטלגית מכניסים את המאזין למכרה חשוך וקר וליבנה מאיר את הדרך עם אייפון.
איזה יופי, איזה יופי, איזה יופי. באיזו פשטות מורכבת טליה אליאב מלחינה את שיריה היפים. מסיעה את קולה הרך במכוניות מתנגשות עם ניסיוניות מרתקת ומלודיות אמיצות. כאילו תום יורק הלחין אלבום לאיה כורם. עיבוד מחורפן לשירים עדינים, קצב צפוף וביצוע ווקאלי מדוייק למשעי. יוטיוב מדייק בהציעו לצד סרטוניה שירים של רוקפור, אסף אמדורסקי ואלג'יר. תוסיפו לשילוב הזה עדינות וחספוס משני הקצוות ותקבלו אותה.
לא צריך ללכת רחוק בשביל אלטרנטיבה טובה. מוזיקה אינטליגנטית ויפה עושים גם כאן, מתחת לאף שלנו. מי שעדיין לא מכיר את אליאב, אחרי האזנה ראשונה לא יבין איך רק עכשיו שמע עליה וזהו אלבומה השלישי. ובכל זאת, זו הנקודה הכי טובה להתחיל בה. אלבום נהדר.
שיתוף הפעולה של דיוויד ביירן וסנט וינסנט הוליד את "Love This Giant", אחד האלבומים הטובים של 2012. אומרים שהפכים נמשכים זה לזה, אבל במקרה הנוכחי נדמה שמדובר בזיווג שפשוט נועד להיות, גרסה נשית וזכרית של אותו המטבע. הערמומיות הביירנית ביחד עם הניקיון של וינסנט יצרו אלבום חד, שנון וחצוף, סוג של שיגעון ביורקי מרוסן - תוך שימוש מרתק בכלי נשיפה.
כדי לקדם את סיבוב ההופעות המשותף משחרר הצמד מיני אלבום שחושף עוד טפח מהרפתקאותיו הנשפניות. האלבום בן חמשת הרצועות ניתן להורדה בחינםלגמרי וכולל בי-סייד מצויין, שני מיקסים, ביצוע חי וקסום ל-Road to Nowhere של הראשים המדברים של ביירן מ-1985 וביצוע חי ובועט ל- "Marrow" של וינסנט.
למרות מבול ההופעות המעולות שהקיץ שלנו התברך בהן, ישנם לא מעט אנשים שלא ישקטו עד שפרל-ג'אם יגיעו לארץ. ביניהם ילדי "עולם המוזיקה" החמודים ממכבים-רעות שהביצוע שלהם ל-"Alive" הקלאסי צבר למעלה מ-83,000 צפיות ביו-טיוב. כשאחת מהצפיות תהיה של אדי וודר כולנו נדע, אבל עד אז גם אתם מוזמנים לתרום למאמץ הויראלי ולקוות להצלחתו. מי יודע, אולי הקמפיין הבא יהיה להבאת רדיוהד.
איך אתם יכולים לעזור להביא את פרל ג'אם לישראל?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם