"קורצ'אק, ניסיון לביוגרפיה": חיים קשים ממוות
הספר "קורצ'אק, ניסיון לביוגרפיה" חושף פרטים חדשים ומרתקים על חייו של המורה האהוב, שצעד אל המוות עם תלמידיו
את הפואמות שכתב הנריק גולדשמיט הצעיר סירבו לפרסם כל הוצאות הספרים שאליהם פנה. "המוות אינו קשה – קשים הרבה יותר הם החיים", כתב גולדשמיט המיואש בראשית דרכו. גם בסמוך למותו הוא המשיך להתעסק במוות. "קשים היו חיי, אבל מעניינים. דווקא חיים כאלה ביקשתי מאלוהים בימי נעוריי", כתב ביולי 1942 בעת שהותו בגטו ורשה, ימים ספורים לפני מותו בתחילת אוגוסט. לאחר מותו, הפך יאנוש קורצ'ק, שם העט שבו התפרסם גולדשמיט, לסמל, למיתוס של גבורה. כתביו, לעומת זאת, נשכחו.
אולצ'אק־רוניקייר מחזירה לתודעה את המחנך היהודי הנודע ואגב כך גם את כתביו וספריו. הביוגרפיה הראשונה של קורצ'אק, הרופא והמחנך היהודי שהלך את מותו יחד עם תלמידיו בטרבלינקה, פורסמה מיד לאחר המלחמה על ידי האנה מורטקוביץ־אולצ'אק, אמה של מחברת הביוגרפיה הנוכחית, והיא נחשבת לאחד המקורות החשובים ביותר בנוגע לחיי קורצ'אק, אולם היא כתובה בסגנון ההספדים הנמלץ שהיה מקובל אז, זמן קצר לאחר השואה. הביוגרפיה הנוכחית מבקשת לאזן את השתלשלות קורות חייו של קורצ'אק, ולשם כך נעזרת במקורות רבים שמתחברים יחד לנרטיב פנורמי מרתק של התקופה והאיש המיוחד.
הביוגרפיה המורחבת הזו, המתורגמת מפולנית, נעה בשני מסלולים מקבילים - הכללי והאישי. היא מספרת את סיפורה של התקופה ושוזרת פנימה את סיפורו של האיש, מעשיו, מחשבותיו ודעותיו, ומאפשרת הצצה אל נבכי הדמות המיתית. מעניינת במיוחד התייחסותו של קורצ'אק אל ה"אקספרימנט הפלשתיני", בעיקר של בני העלייה הרביעית מפולין. כשכתבה לו ידידתו אסתר בודקו שעזבה את פולין בשנת 1924 לטובת קיבוץ עין חרוד, שם התקבלה לעבודה כמטפלת, ענה לה כי "עם פלשתינה קשורים הרבה חלומות תמימים ואשליות נעורים" וכי "לא נותרו לי די שנות חיים כדי שאוכל להקדיש עשור להיטמעות פיזית ונפשית בתנאים חדשים". מיותר לציין שארץ ישראל היתה אז רחוקה מתחומי העניין של קורצ'אק ומבית היתומים שלו.
הספר כולל תמונות רבות שטרם פורסמו, מסמכים מרתקים וציטוטים של קורצ'אק בנושאים מגוונים. בין השאר מופיע בו תיאור של חיי הגטו ובעיקר של הניסיון להציל ילדים. המחברת מתארת גם את הרגעים הדרמטיים האחרונים ומביאה עדויות רבות כלשונן, ביניהן של ולדיסלב שפילמן, "הפסנתרן" המפורסם מגטו ורשה, ששרד. המחברת תוהה מדוע לא יעץ קורצ'אק לתלמידיו לנסות לברוח. היא טוענת - וזהו טיעון קלוש ולא סביר שאינו מבוסס על כלום - כי לא האמין שאפשר לרצוח ילדים בהמוניהם וכי אם היה מבין במה מדובר כשעלו לקרון הרכבת, אולי היה פועל אחרת. בכל מקרה, היא טוענת, ובצדק, שסירובו להציל את עצמו, כפי שהציעו לו הגרמנים רגע לפי העלייה לרכבת, הוא ביטוי הגבורה האולטימטיבי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם