"אני לא רוצה למות"
הוא יושב על כיסא גלגלים בביתו שבקצה רמת גן, נעזר במטפל נפאלי ובעיקר שותק, בגלל המחלה הקשה שנטלה את קולו. בגיל 85, דידי מנוסי, פזמונאי מחונן ששיריו הפכו להמנונים, עיתונאי וסאטיריקן שטוריו המושחזים ירו לכל עבר, סופר ו"מלך בדיחות הקרש" - מביט על העולם מהצד, חלש וללא תקווה
בסוף. זה שאני לא יכול לדבר, למשל, זה מראה שאני בסוף. הרגשה כזאת ש'גומרים משהו'. הלשון הייתה פעם החרב שלי. עכשיו אני לא יכול לדבר, לא יכול לכתוב ולא להתנועע. אלה שלושת הדברים שהיו הכי חשובים לי. רק הראש נשאר לגמרי צלול", מודה דידי מנוסי. בתחילת השבוע אושפז בבית חולים אחרי שחלה בדלקת ריאות. "אני מרגיש שאני כמעט בסוף", הוא אומר. בחודשים האחרונים הוא כבר לא יכול לדבר. אין לו קול. הוא רק לוחש. מנוסי, פזמונאי, עיתונאי, וסאטיריקן, חולה במחלת הפרקינסון ומרותק לכיסא גלגלים. מצבו קשה מאוד. "זאת מחלה בלי תרופה, אז אין לי הרבה תקוות".
מה אתה חושב על המצב שלך?
"שזה עונש. זאת ההרגשה שלי, באופן טבעי. אני נענש".
מנוסי , האיש מ"בדיחמין לשבת" ומ"זה הסוד שלי", הפזמונאי שכתב שירים שהפכו להמנונים, ובהם "מי שחלם", בת שישים", "קול אורלוגין", "שיר הוא לא רק מילים, ו"לי ולך", שחיבר חמשירים ושירי זימה, שפרסם כמעט ארבעים שנה טורים סאטיריים, שהמציא מילים כמו "חמשיר", מחזמר", "פזנון" ו
"רכבל". שהוציא שלושים ספרים וזכה בתואר "מלך בדיחות הקרש" ובעט בכל דבר וירד כמעט על כל דבר - יושב עכשיו בביתו בשכונה שקטה בקצה רמת גן, נעזר במטפל נפאלי, ובעיקר שותק.
את כובע הקסקט, הסמל המסחרי שלו, הוא עדיין חובש. גם הזקן המוכר מעטר את פניו, אבל על הסיגריה הוא ויתר מזמן. מנוסי כבר פחות נוקשה. מביט על העולם מהצד. צילה, אשתו כבר יותר מחמישים שנה, חושבת שהתרכך. "פעם הוא לא הוציא מהפה שום דבר של רכות, רק בשירים", היא מגלה. "כשהיה צעיר הוא היה מלא ביטחון עצמי, חזק. עכשיו מגלים את החולשות, את הסדקים".
"אני מרגיש עצוב, מתוסכל, מאוכזב ואשם", חושף מנוסי. "אני קורא עיתונים, אני רואה חדשות, ואני בייאוש גמור. אני מאוכזב מאוד. עצוב מאוד. מבפנים אני כועס. כועס מאוד. אני כבר לא יכול להוציא את זה, כי אין לי קול. אני גם לא יכול לכתוב, אז זה נשאר ביני לביני. כעס גדול. לא חשבתי שככה המדינה תיראה אחרי שישים וחמש שנה".
"יש אכזבה" הוא ממשיך. "האכזבה היא מדור הפלמ"ח, הדור שלי, שלא גידל מנהיגות. בזה אני מאשים את עצמי. אני מאשים אותנו. עם הקמת המדינה היה צריך להקים גם פוליטיקה, אבל הרגשנו שסיימנו את העבודה במלחמת השחרור. לא עשינו שום דבר. גמרנו-הלכנו. אני קצת אשם בזה".
"אנחנו", הוא טוען, "היינו דור אחר. היינו טיפשים, מטומטמים לגמרי. חשבנו שאנחנו יודעים מה אנחנו רוצים. האמת היא שלא ידענו. נלחמנו על המדינה, היינו מוכנים לעשות הכל בשביל המדינה, ולא ידענו בכלל מה זאת 'מדינה'. אני לא יודע מה רצינו, אבל את זה בטח לא רצינו".
מה קרה ל'מי שחלם'?
"האיש הזה שחלם? הוא גילה שזה לא זה. האיש שחלם, לא התגשם לו כלום. החלום שלו נמוג באוויר. אני מרגיש שהחלום שלי נמוג באוויר. הוא איננו".
בחודש שעבר חגג יום הולדת 85. חברים, בני משפחה ומוקיריו, התכנסו ב"צוותא" וחגגו לכבודו במופע מחווה. בין השאר היו שם הגבעטרון, חיים טופול וקובי אושרת. "אנחנו בני דור אחד" הקריאו שם מתוך איגרת שהקדיש חיים גורי לחתן השמחה, "וידענו לפניי ולפנים את שמחת ההשתייכות הזאת ואת תוגתה". מנוסי וגורי מכירים עוד מהפלמ"ח. "אני אוהב רבים משיריך", כתב לו גורי. "כמה מהם מרעידים את לבי גם היום. תמיד היית איש התשוקות העזות, אהבת החיים וההנאות", חתם גורי "כמו לוויה בחיים", מחייך מנוסי בקושי רב.
מאז ששרירי הפנים שלו נחלשו, קשה לו לחייך. "אני לא מאמין בצרמוניות", הוא מודה, למרות שהתרגש. אלמלא המחווה הזאת לא היה חוגג לעצמו יום הולדת. "עומדים ומקשקשים, מנסים למצוא חן בעיניי", הוא מתאר את האירוע בטון ה"מנוסי" הציני של פעם. "מכניסים את החיים שלך לתוך קופסה. מסדרים כל מה שעשית בסדר מסוים. אבל החיים שלי אף פעם לא היו בתוך קופסה. לא עשיתי שום דבר מסודר. עשיתי תמיד מה שבא לי. לא היה אכפת לי. לא שמתי זין על אף אחד".
"לפני שנתיים-שלוש עשיתי חשבון, מה אני משאיר אחרי. חבילת ספרים וחבילת פזמונים ועוד כמה דברים כאלה. אמרתי 'דידי, בשביל זה לא שווה למות'".
הראיון מתנהל בלחישה במשך שעות וימים. אנחנו יושבים סמוכים, פה לאוזן, ומנוסי לוחש. השיחה מסתיימת בכל פעם שהוא מתעייף. בטלפון הזהירה אותי צילה ש"דידי חולה מאוד", וכשביקשתי לראיין אותו אמר לה: "אפשר לנסות".
לפרקינסון אין התנהלות קבועה. זו מחלה ניוונית של מערכת העצבים: מתקדמת לאט, משתנה מחולה לחולה. אצל מנוסי המחלה פגעה קודם בגפיים, אחר כך בדיבור. מנוסי סבור שזה אולי סמלי. הוא איבד את היכולת לדבר, אבל לא את ההומור העצמי. ההפרעות בדיבור נחשבות לשלב מתקדם של המחלה. ההסבר המדעי אומר שהחולה מתקשה לדחוס את האוויר דרך קנה הנשימה כדי להרים את הקול. הדיבור לא ברור, איטי, חלש.
בחודשים האחרונים דידי מנוסי רזה מאוד. הקול שלו הלך ודעך עד שכמעט נעלם. האיש שכתב כל כך הרבה מילים הוא עכשיו בן ערובה של קולו, שבוי בתוך גוף דואב וחולה, נלחם על הזכות לדבר ולהתבטא.
הוא נעזר במיקרופון שמוצמד לו לפה. לפעמים קשה לו להגות את המילים. כשאני לא מבינה מה הוא אומר הוא מתעקש לאיית, אות אחרי אות. מבקש שאחזור אחריו, לוודא שהבנתי. מתקן ומדייק. לא מרפה. עוצר ושותה מים. הפנים שלו נוטפים זיעה מגודל המאמץ, אבל הוא לא מוותר. "תוציא קול", מעודדת אותו צילה. דידי מזדקף בכיסא הגלגלים, משתעל, שותה ומנסה שוב. "חשבתי שאני תואם", אני חוזרת על משפט שאמר, והוא יגיד שוב ושוב, לא יניח. בסוף יאיית לצילה וגם לי "ת-ו-ר-ם. חשבתי שאני תורם לתרבות הישראלית. גם לשפה".
"מתסכל" הוא אומר בעיניים פעורות. המחלה פגעה גם ביכולת לעפעף. "אני יכול רק לשבת ולקרוא וזהו. כי אני לא מדבר, אני רק שומע. אז אני גם מקשיב. אני רואה כמה אנשים מדברים שטויות. כשדיברתי לא שמתי לב לזה".
"החיים שלי לא טובים" הוא מודה בלחש. "לא הייתי רוצה לגמור ככה. אפשר לחיות ככה הרבה שנים, אבל החיים לא טובים. אני לא אוהב את החיים, אבל אני אוהב לחיות. יש הבדל. יש טעם לחיים שלי. אני רוצה לחיות. אני רוצה להאריך ימים. אני לא רוצה למות".
מנוסי, גם היום, בקיא במה שקורה, עוקב אחר ההתרחשויות בארץ ואחרי הדמויות. כשהוא נשאל השבוע מה הוא חושב על הפוליטיקאים הישראלים, הוא מצטט חמשיר שכתב פעם. "בעברית שהיא שפת עבר / תרנגול נקרא גם גבר / וכנפיים אבר. / אבל אפילו בשפת עבר / לא כל בעל אבר / הוא גם גבר".
"יש רשימה ארוכה של פוליטיקאים שהיו יכולים לקבל את השיר הזה", הוא אומר, ומסרב לתת שמות. "כל מי שחושבים שהם 'גברים' אבל בעצם הם לא. גברים ונשים. כל מיני 'חשובים'. הפוליטיקה במדינת ישראל לא השתנתה. הכל רקוב. הבסיס רקוב. לא חשוב אם אנשים טובים או רעים מגיעים לכנסת, הבסיס רקוב. אנשים טובים כבר לא מוכנים להילחם. זה ריקבון, וזה המצב".
אתה מדבר על מקרה ספציפי?
"השחיתות נופלת בכל השטחים. שום דבר לא חף מזה. אפילו השחיתות פה לא רצינית. היא בעצמה מעידה על חוסר רצינות. יש חוסר רצינות בכל. תפתחי עיתון, תראי כותרות, הכל, הכל, הכל מושחת, לא מקצועי, לא רציני. אין ערכים. הכל רק אגו ואגואיזם. גם העיתונות כבר לא עיתונות. שום דבר הוא לא הדבר עצמו. הדבר האמיתי נעלם".
מה לגבי המנהיגים?
"אין מנהיגות. לא נולדה בישראל מנהיגות. אין מנהיגות צעירה. זאת בעיה ואני מרגיש במידה מסוימת אשם בה. צריך להבין, הדור שלנו זלזל במנהיגות. זלזלנו במנהיגות כערך. זה לא היה קיים אצלנו. לא היה במחשבה, לא נתפס כמשהו חשוב. חשבנו שאם נבנה את הדבר האמיתי המנהיגות כבר תקום מעצמה, מאליה. לא נתנו אלטרנטיבות. המקסימום מנהיגות שישראל ייצרה זה נפתלי בנט. ולו אני לא מאמין".
ולנתניהו?
"נתניהו פאסה. הוא פאסה, אבל הוא לא אשם. מפני שהוא לא יודע מה הוא רוצה. הוא הישרדותי. הוא לא רוצה להיכנס להיסטוריה, נתניהו, הוא רק רוצה לשרוד. לעבור קדנציה בשקט. הוא לא יעשה שום דבר משמעותי".
ויאיר לפיד?
"כל העסקונה הציבורית היא אותו שטאנץ. הם לא רוצים להיכנס להיסטוריה. גם לפיד. הם רוצים לשרוד, וזה דבר נורא. מי שרוצה רק לשרוד, לא משאיר אחריו משהו. מה זה, לשרוד בלי לעשות משהו? זה בעצם לא לעשות כלום. אני הצבעתי ללפיד. קיוויתי שהוא יביא איתו משהו חדש. זאת הפעם הראשונה שלא הצבעתי מרצ, אחרי הרבה שנים. הם לא עשו הרבה, מרצ. יאיר? נתתי לו הזדמנות. למרות שהוא טעה כשלקח את תיק האוצר. אפילו שלא הייתה לו ברירה".
מה אתה חושב על שערוריות שנקשרו בשמם של מנהיגים, כמו למשל פרשת קצב?
"קטסטרופה".
והדור הישן, למשל שמעון פרס?
"הייתה לו ביוגרפיה יפה. הכרתי אותו עוד כשהיה צעיר. הוא עבד בגבע (קיבוץ גבע, חק"ב), עם אמא שלי ברפת. פרס הוא הטוב שבחבורה".
אריה דרעי?
"אדם שלא נאמן לעצמו".
יש רגעים שאתה מופתע לטובה ממה שקורה במדינה?
"בקושי. מעט מאוד".
מה למשל?
"המדע. המדענים בארץ מפתיעים לטובה".
מה לגבי המחאה החברתית? נראה שהעם דווקא כן רציני לגבי הצורך בשינוי.
"לא. התייחסתי לזה בזלזול מהתחלה. לא האמנתי בזה. לא התרגשתי. ידעתי שזה קשקוש. עובדה, מה יצא מזה? כלום. שום דבר. שטויות".
עיתונאים בפוליטיקה?
"עיתונאי הוא פוליטיקאי מטבעו. אם הוא כותב על פוליטיקה אז הוא פוליטיקאי. הוא לא יכול להגיד שהוא 'אובייקטיבי', אין דבר כזה. אלא אם כן הוא כל כך רקוב, שהוא רקוב גם בזה. גם כאלה יש".
דידי מנוסי, בריא וצעיר, היה רץ לכנסת?
"לא. היו בוחרים בי, אבל לא הייתי הולך. מפני שאני אגואיסט. אם אני לא נהנה ממשהו, אני לא עושה אותו. כנסת ישראל? השתגעתי? מה יש לי לחפש שם".
חייו של האיש שהיה אולי המוצ'ילר הישראלי הראשון, שטייל בעולם כשעל גבו תרמיל כבר בתחילת שנות ה-50 ואחר כך גם כתב על זה, מתנהלים היום בעיקר ליד שולחן המטבח. מנוסי ממעט לצאת מן הבית. בשמונה וחצי בבוקר הוא כבר מתיישב ליד השולחן עם כיסא הגלגלים שלו וקורא את כל העיתונים עד שעות אחר הצהריים. אז הוא צופה בטלוויזיה, בעיקר בחדשות.
"רוב הזמן אני נזכר",הוא מודה. "יש לי הרבה דברים להיזכר בהם. אני נזכר במסעות שלי בעולם. לפעמים אני מעביר בראש מסע שלם. מה היה, איפה הייתי, מה ראיתי. אני לא מתחרט על שום דבר. כלום. יש דברים שאני מצטער שלא עשיתי, אבל אני לא מתחרט".
סוג של חשבון נפש?
"אני לא עושה חשבון נפש. לא הייתי קורא לזה ככה. זה לא עוזר, חשבון נפש. אני גם לא מאמין בזה. מה הטעם לעשות חשבון נפש במצבי? זה לא שאני יכול לעשות משהו עם הדברים, או לתקן. אז זה לא יעיל בעיניי".
אתה לא כותב, מדבר בקושי. מתגעגע למה שהיה פעם?
"אני לא מתגעגע ואין לי געגוע למה שהיה. מה זה געגוע? אני ריאליסט. החלק הרגשי והחלק המתגעגע אצלי נעולים. זה שאין לי געגועים, זה סימן רע לבן אדם. מפני שמי שאין לו געגועים, אין לו תקווה. לי אין תקווה היום".
ואתה עוד מצחיק?
"לפעמים. את עצמי".
כשדידי מנוסי של פעם רואה את דידי של היום, חולה כל כך, מה הוא אומר לו?
"מגיע לך".
אתה מרגיש אשם?
"לא".
כמעט שבע שנים עברו מאז אבחנו הרופאים שדידי מנוסי חולה בפרקינסון. "היו לי כל מיני הפרעות", הוא משחזר. "רעדתי בידיים והכתב שלי נעשה קטן, אז הלכתי לבדוק. רופא אמר לי 'דידי, זה פרקינסון'".
למחלה התייחס כמו לעוד הרפתקה. "לא נבהלתי, לא פחדתי, חשבתי שזה מסקרן", הוא מגלה. "אמרתי 'פרקינסון, משהו שאני לא מכיר'. לא ידעתי מה זה אומר אז הלכתי לקרוא. מהר מאוד הבנתי שאין פתרון, שזאת מחלה בלי תרופה. קיוויתי שימצאו פתרון. במובן מסוים אני עדיין מקווה".
בהמשך עבר שני ניתוחים ברגליים. הניתוחים לא היו קשורים למחלה. אחרי הניתוח השני כבר לא קם מכיסא הגלגלים. "זה נורא, אבל אני לא מתלונן", הוא מודה. "חבל שהמחלה תפסה אותי בכיוונים לא צודקים. אני לא יכול לדבר וגם לא לכתוב. כשהקול נעלם, זאת הייתה מכה קשה. הדיבור היה חשוב לי כמעט כמו הכתיבה".
כשגילה שהוא חולה כבר לא היה לו טור בעיתון (שכתב מתחילת שנות ה-60 ועד שנת 2000) אך הוא עדיין כתב ויצר. היום הוא כלל לא כותב. "לכתיבה אני קצת מתגעגע", הוא מודה. "כי יש לי הרבה רעיונות ואין לי איך לבטא אותם" הוא מסביר. "לא 'מה לבטא' אלא 'איך'. למשל , אני קורא ביקורות של חברים שלי. הם כותבים על המצב, ואני מיד חושב: הייתי עושה את זה טוב יותר. הייתה תקופה שקיוויתי שאוכל להכתיב לאחרים, אבל זה לא קרה. היום הכל נמצא בראש שלי".
מה שכתבת פעם?
"לא, דברים חדשים. חמשירים. אני יושב וכותב בראש, אני זוכר בעל פה".
דידי מנוסי נולד בקיבוץ גבע. שנים אחר כך כתב את השיר "בת שישים" לקבוצת גבע. חברים שלמדו איתו מספרים שכבר כשהיה ילד כינו אותו "חיים נחמן דידי", בגלל השירים והחרוזים שכתב. ב-1947 התגייס לפלמ"ח ולא חזר יותר לגור בקיבוץ. הוא עדיין נוסע לבקר שם, לפעמים. "הקיבוץ הוא כבר לא קיבוץ. אין באמת קיבוצים היום. למרות שאני משוחד. הקיבוץ נשאר אצלי בזיכרון. הקיבוצים כשלו. עובדה קיימת היא שהם לא חשבו קדימה".
הוא השתתף בכיבוש צפת במלחמת השחרור, שירת בנגב ולאחר מכן השתתף בהגנה על נגבה ולחם על כיבוש אשקלון. "עשו מאיתנו גיבורים, אבל זה היה גדול עלינו", הוא מגלה. "אני לא מאמין בהרבה דברים. למשל, עכשיו יורם קניוק מת ואני קורא הרבה דברים שכתב ואמר, מה הוא חשב על החיים. הכרתי אותו טוב, את קניוק. היינו פעם חברים, כשהיינו צעירים, בניו יורק, אבל הוא היה מזייף. היו לו טונים מזויפים, בשנים האחרונות. אני הרגשתי שהוא זייף קצת".
"הוא אמר 'אנחנו הקמנו את המדינה ולא עשינו מה שרצינו'. מה רצינו? אמרתי לו את זה פעם-פעמיים. אני כבר לא זוכר מה הוא ענה לי. אנחנו לא ידענו מה אנחנו רוצים, זה לא שלא עשינו מה שרצינו. אותנו, למשל, לא חינכו ליהדות. גדלתי בקיבוץ, לא היה שם דבר כזה. זה משהו שאני כועס בגללו על ההורים שלי. זאת הייתה שגיאה גדולה. זה משהו שאני יודע, רטרואקטיבית".
"אתה לא יכול לגדול בלי מורשת", הוא ממשיך. "הייתה לנו מחשבה חד-דורית. לא חשבנו מה אנחנו נותנים לדורות הבאים, לא רק בנושא מנהיגות. אני מכה על חטא בעניין הזה. המצפון מציק לי. נקרעו שורשים. הפסוק שאומרים שמי שאין לו עבר אין לו עתיד? לא הבנו את זה אז. אני נוטה להרגיש ככה".
לו היית כותב על זה טור, מה היית אומר?
הייתי כותב על כל ה'יורם קניוקים'. מתים כל כך הרבה אנשים, שאפשר היה לכתוב בהכללה על כולם. כמה הם לא היו חשובים, לא עשו שום דבר. גם קניוק, גם אחרים, גם אני".
קניוק היה סופר חשוב.
"זה משמעותי, ספרים. אבל זה לא העיקר".
מה כן?
"מעשים, מעשים. המילים הן לא העיקר. היום אני מבין את זה. העיקר המעשים, ואנחנו, הדור שלי, לא עשינו מספיק".
הקמתם מדינה.
"הקמנו מדינה במקרה. לא ידענו שאנחנו מקימים את המדינה. לא באמת הבנו את זה. אילו היינו יודעים, לא היו לנו כל כך הרבה שגיאות".
עם חברו הטוב חיים גורי, בעצמו איש פלמ"ח, הוא מתראה לעתים רחוקות. כשהם מתראים, הוא אומר, הם לא מדברים על המצב. "כל אחד יודע מה האחר חושב", מבהיר מנוסי.
אז גם גורי מאוכזב?
"אבל בצורה אחרת. חיים גורי חולמני יותר. אני ריאליסט. כשאבא שלי נפטר, חיים גורי פגש אותי ואמר לי שמה שכתבתי על אבא שלי יפה מאוד. מצא חן בעיניו. ואז הוא אמר לי משפט כזה: 'למה אתה לא כותב ככה תמיד?'. אמרתי 'מפני שאבא שלי מת רק פעם אחת', וצחקנו נורא. אני כתבתי תמיד איך שיצא לי. אין בי חולמנות של משורר".
לפני חמש עשרה שנה כמעט חזר ניר מנוסי, בנם הצעיר של צילה ודידי, בתשובה. "הסיפור האישי שלי, מגדיר מנוסי האב בכל פעם שהוא מדבר על יהדות ודת. ניר, היום חסיד חב"ד, מורה ועורך את ספריו של הרב יצחק גינזבורג. החזרה בתשובה של ניר, הצעיר משלושת ילדיהם של הזוג מנוסי (אחרי קרן ודנה), השפיעה מאד על האב. "הבן שלי הביא לי דבר חדש, את האמונה", הוא מסביר. "האמונה לא הייתה לי קודם, והוא הביא לי אותה. גיליתי את היהדות שוב, בזכות ניר".
דידי מנוסי חוזר בתשובה?
"לא במובן היהודי. אבל ניר קרב אותי לאמונה. לתפיסה של האמונה".
היום אתה מאמין באלוהים?
"לא. אבל אני מאמין בזכות הקיום. זכות קיום היא דבר מעניין. להרבה אנשים אין את זה. אני מסכם את החיים שלי, ואני מרגיש שיש לי קצת זכות קיום".
מה ההבדל בין "תפיסה של אמונה? לבין "אמונה באלוהים?
"ניר קירב אותי לתפיסה שהעולם לא בנוי רק מריאליזם. כל החיים שלי הייתי ריאליסט. חשבתי אחרת. היום אני לא מאמין באלוהים, אבל אני יכול להבין אנשים שכן מאמינים. זה השתנה אצלי".
ביום ההולדת בצוותא לפני כחודש היה גם ניר. על הבמה קרא קטע שכתב לאביו. "לא אשכח את היום שסיפרתי לך בטלפון שאני מצדי מרגיש שאני מוכן לקפוץ על העגלה של התורה", פתח הבן, "שאין דבר שאני רוצה יותר, אבל אני מפחד ממה יגידו. מפחד לצאת מארון הקודש. ואתה אמרת לי: זה מה שאתה רוצה? אז מה השאלה, תעשה את זה, ושכולם יקפצו לך. באותו רגע הרגשתי שנתת לי את הברכה שלך - הברכה שלך, במילים שלך ובסגנון שלך. ובאורח נס, זה שחרר אותי - וקשר אותי אליך - בו זמנית".
"יותר מכל" הוסיף הבן, "אני מרגיש שקיבלתי ממך את ההרפתקנות שלך. את הסקרנות והאומץ ללכת למקומות חדשים ולבדוק דברים חדשים, בלי לפחד מה יגידו. לא נסעתי לחצות יבשות, אך כאן יצאתי לגלות עולמות חדשים, וזה היה במידה רבה בהשראתך. במסע שלי המשכתי את המסעות שלך".
"עם הבן שלי, יותר מכל אחד אחר, אני יכול לדבר על כל נושא שבעולם", מגלה מנוסי. "הרבה על אמונה".
כשאורי זוהר חזר בתשובה כינית אותו "בוגד".
"אורי זוהר היה בוגד. גם היום אני חושב ככה. מפני שהוא לא חזר בתשובה כמו שהבן שלי חזר. הבן שלי חזר בתשובה מבפנים. אורי זוהר חזר בתשובה מבחוץ. לא האמנתי לו אז, לאורי זוהר. לבן שלי אני מאמין".
לניר קראת "עריק".
"אולי. הוא לא ציוני. הוא לא מכיר בציונות שלי. זה הוויכוח הגדול בינינו, ביני ובין ניר. היו לנו הרבה ויכוחים. היינו מתווכחים על האידאולוגיה. היום אנחנו כבר לא מתווכחים. אני לא יכול לדבר, אז אין כאלה שיחות. ברור שביני ובין ניר, בנושא הציונות המעשית, יש ויכוח גדול. אני נשארתי ציוני. זאת המדינה שלי. הוא, ניר, לא מרגיש שזאת המדינה שלו. כל הדתיים לא מרגישים. כל הדתיים רואים במדינה נחלת אבות, ואני מרגיש את הארץ הזאת כנחלה שלי. אני לא מתווכח עם ניר, אני לא אשכנע אותו".
כתבת הרבה נגד חרדים.
"והייתי ממשיך לכתוב נגדם גם היום, אם הייתי כותב. החרדים, ככלל, הם גוף זר פה. גוף זר שמתנכל לחיי, במהות שלו".
הבן שלך, עצמך ובשרך, חרדי.
"אני מפריד בין הבן שלי ובין הקבוצה שהוא משתייך אליה. כשאני רואה את ההפגנות של היהודים בברוקלין אני שואל 'באיזו זכות הם מתערבים בחיים שלי?'. את הבן שלי אני לא שואל את זה. אני חושב שאם הייתי שואל אותו, התשובות שלו היו קרובות לשלי. הוא היה אומר שהדתיים בחו"ל, אין להם זכות להתערב בחיים שלנו".
מה עם גיוס חרדים?
"צריך לגייס את כולם, ללא משוא פנים".
בכל יום שישי נפגש מנוסי עם החבר'ה מהפרלמנט הקבוע שלו בבית סוקולוב. הוא מקפיד להגיע גם לאירועים אחרים שהוא מוזמן אליהם. הפרלמנט של יום שישי הוא של "אנשים שכתבו וכותבים", הוא מסביר. חלקם פליטי קפה "כסית", "מי ששרד", מדגיש דידי. הם מתווכחים על ענייני השעה. פעם גם דידי היה מתווכח. עכשיו הוא יושב ושותק. "יש לי היום יותר חברים מתחת לאדמה מאשר מעל לאדמה", הוא צוחק בלי קול. "מעט מאוד נשארו. בכל יום אני רואה בעיתון מודעת אבל על מישהו חדש שאני מכיר, והוא הלך".
מה אתה מרגיש כשאתה רואה את המודעות?
"אני מציין שהוא 'נפל', וזהו . מוחקים אותו".
בעצב , בפחד?
"שום יחס אישי. שום מת לא מעציב אותי. נדיר מאוד שאני מתגעגע למישהו שמת בגילי. אם הוא היה צעיר ממני, חבל שהוא מת. אם הוא היה מבוגר, אולי טוב שהוא מת. בשבילו".
לפני זמן מה בדק עם צילה את האפשרות שיעברו לדיור מוגן. בסופו של דבר החליטו שלא. בגינה שבחוץ הם כבר לא מטפלים. צילה אומרת שאין לה כוח, וגם טעם אין. היא גרפיקאית מוכשרת, בוגרת בצלאל. שנים רבות איירה את הטור של דידי. "אנחנו זקנים", היא מבהירה למי שמתקשר בטלפון כדי להציע לה משהו לקנות. על הבית היא אומרת: "כבר נמות פה, נגמור כאן את החיים".
"הזקנה היא מכה שלא כתובה בתורה", אומר דידי. "כשהיא באה, זה רע מאוד. קשה. לא נעים".
לאחרונה היו מקרים רבים של התעללות בזקנים. מה דעתך על היחס לקשישים בארץ?
"אני לא מצפה לכלום. כל הקשישים האלה הם אנשים שבנו את המדינה. אני, אין לי הרבה עניין. אני גם לא שם את עצמי בקטגוריה הזאת. אני רואה את עצמי בתור קשיש נפרד".
תסביר.
"אני לא כמו כולם. אני מרגיש נפרד. אין לי קהילה, אין לי מפלגה, אין לי שום דבר. קשיש נפרד זה מי שלא שם זין על אף אחד".
גם כשאתה מסתכל בראי ורואה את דידי מנוסי היום?
"שום הבדל. אמרתי, אני לא שם זין".
מה זה אומר?
"זה אומר שאני לא נותן לאף אחד את הפריווילגיה להחליט בשבילי, בין שהוא חי ובין שהוא מת".
אתה תלוי פיזית באנשים. איך זה יכול להיות?
"זה קל מאוד. אני פשוט מתעלם מזה".
בזכות המחלה, הוא אומר, גילה את המשפחה מחדש. צילה, גם הילדים, קרובים אליו מאוד. על הנכדים הוא מודה ש'אני מחבב אותם, אבל לא יוצא מגדרי מהתרגשות'".
אתה עוקב אחרי מה שאחרים עושים?
"כן".
מה אתה רואה בטלוויזיה?
"בעיקר חדשות".
מכיר את "האח הגדול"?
"אף פעם לא ראיתי".
"ארץ נהדרת"?
"אני רואה. הם טובים. היו טובים. היום פחות".
למה?
"דלות החומר".
"מצב האומה?"
"ראיתי פעם אחת".
אוהב?
"לא במיוחד. לא מדבר אליי".
הומור?
"בארץ? נשאר מעט מאוד".
מי מצחיק אותך?
"לא יודע".
"זקן משקיף אל עברו", כתב פעם דידי מנוסי לאבא שלו, "סופר את תמרוריו / אחד אחד, לפי התור / בטרם יום ערב". הוא לא חוזר אל השיר הזה היום. "אני לא פוחד מהמוות" הוא אומר. "אין לי גם מחשבות פילוסופיות, לא על המוות ולא על הזקנה".
אתה מתכנן את הלוויה שלך?
"מוות הוא סוף. למוות אין המשך. הוא הסוף. סוף לכולם. אני אתפגר ודי".
לא מעניין אותך מה יהיה אחר כך?
"מעניין אותי מטעמי סקרנות. אני סקרן מה יגידו עליי. מסקרן אותי אם יגידו, ואם יגידו - מי יגיד".
מי היית רוצה שיגיד?
"לא אכפת לי".
משהו ממלכתי?
"לא".
שישירו את השירים שלך בלוויה?
"אני אשמח"
איזה שיר?
"'מי שחלם'. אני חושב שהוא כתוב יפה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם