"יבגני אונייגין" של הבולשוי: תענוג נדיר
גם אם ההפקה החדשה של "יבגני אונייגין" שונה משמעותית מהמקור ומעוררת לעיתים גיחוך, ביקור של בית האופרה בולשוי בישראל הוא ללא ספק אירוע נדיר וחשוב. שינויי גרסאות או לא, הביצוע של החברים ממוסקבה בתל אביב היה לא פחות ממופתי
להפתעת הנוכחים וברוח השבוע האחרון, לקראת הביצוע של הבולשוי אמש (יום ב') עלה נשיא המדינה שמעון פרס לשאת נאום קצר על "יבגני אונייגין'" של פושקין ועל האופרה של צ'ייקובסקי, ואין מנוס מלראות בכך התייחסות חשובה וראויה, המכבדת את חיי התרבות בארץ.
האופרה מגוללת את סיפורה של טטיאנה, צעירה מופנמת המתאהבת ביבגני אונייגין, צעיר יהיר ומלוקק. היא מתוודה על אהבתה לפניו אך הוא דוחה אותה. חסרת נסיון, עולמה של טטיאנה הנאיבית מתרסק סביבה.חורף לאחר מכן ידידו של אונייגין, המשורר לנסקי, מזמינו לנשף ושם נתקל אונייגין בטטיאנה ובלשונות הרכילות. הוא זועם על לנסקי ומחליט לפלרטט עם בת זוגתו, אולגה. זעם ניצת בין השניים ולנסקי מזמין את אונייגין לדו קרב בו נהרג לנסקי.שנים לאחר מכן, נתקל אונייגין בטטיאנה בנשף ומתאהב בה. אך כעת טטיאנה נשואה, ועל אף אהבתה המתמשכת אליו, אין לה אלא לדחות את אונייגין המתרפס. וכך שתי הדמויות חוזרות כל אחת לעולמם האומלל.
הביצוע של הבולשוי בבית האופרה בתל אביב היה לא פחות ממופתי – כאילו נלקח מהקלטה. ואכן, מבחינה מוזיקלית, התזמורת והזמרים תחת שרביטו של וסילי סינאיסקי, הינם יוצאים מן הכלל.
ובכל זאת, יקטרינה שצ'רבצ'נקו כטטיאנה היא אמנם זמרת נהדרת, אך באופן מעניין נוכחותה אינה מורגשת על הבמה. סביר להניח כי מדובר בגחמה של ההפקה, שכן דמותה של טטיאנה היא ביישנית ונחבאת אל הכלים. אך אף על פי כן, כיוון שהיא הגיבורה, היה צורך להעניק לה מקום מרכזי יותר באופרה. אודון איברסון (כאיבגני אונייגין) ואלכסיי דוגלוב (לנסקי המשורר) קיבעו מקומם היטב, זמרים ושחקנים נפלאים, וכמוהם גם מרגריטה ממסירובה (אולגה, אחותה של טטיאנה) שהייתה דומיננטית למדי.
אך ההפקה הנוכחית של דמיטרי צ'ירניאקוב, מרשימה ומדויקת ככל שהייתה, עוררה גם מחלוקת לא קטנה: האופרה כולה מתרחשת סביב שולחן אליפטי רחב, מסביבו ישובים הסולנים והמקהלה. ברור כי כוונתו של צ'ירניאקוב הייתה לצמצמם את האופרה לד' אמות, על מנת לצור יצירה אינטימית יותר, השואבת השראה מרומן של דוסטוייבסקי או סרט של ברגמן.
אולי רצה להראות כיצד ואיפה התרחשו רוב המאבקים הבין-אישיים והפסיכולוגיים ברוסיה של המאה ה19, ואולי במידה גם בימינו. אך יש כאן בעיה: צ'ייקובסקי פירט תפאורה אחרת, והלחין את המוזיקהלאופרה בהתאם לכך. כך למשל ריקוד הפולונז, שאמור להופיע על רקע של נשף מפואר, מתרחש כעת כאשר כל הניצבים והזמרים ישובים במקומותיהם סביב השולחן הסטטי (וזו, אגב, אחת התכונות העיקריות של השולחנות ושל ההפקה הנוכחית יחדיו). כך המוזיקה וההפקה נעות בשני מישורים שונים, כמעט שתי מציאויות ליניאריות. הן לעיתים נפגשות ולעיתים לא.
גם סצינת המכתב של טטיאנה, בביצועה המופתי של שצ'רבצ'נקו, התרחשה באופרה זו ליד השולחן בחדר המגורים הנטוש במקום בחדר השינה, אך למרות זאת מדובר היה ללא ספק בביצוע מרגש: בחורה צעירה וגלמודה המדברת\שרה לעצמה במחוות מטורפות, ומדמה לעצמה שיחה דמיונית עם אהוב דמיוני.
סטייה יותר מהותית מהמקור היא סצינת הדו קרב בין אונייגין לבין לנסקי, האמורה להתרחש ליד טחנת מים ותחת כיפת השמיים, אך כעת מתקיימת גם היא באותו חדר מגורים מדובר. סצנת המאבק כולה מתרחשת בזמן שהמשרתות בהצגה מפנות את שולחן האוכל, ואלו הרגעים בהם העיבוד המחודש הופך מעט מגוחך.
יותר מכך: בהפקה הנוכחית של שצ'ירניאקוב, אונייגין הורג את לנסקי בשגגה ולא כפי שמופיע במקורות – אם של פושקין או של צ'ייקובסקי, כאשר לנסקי נהרג בדו קרב. והרי גם פושקין עצמו נהרג בדו קרב והאמנות מדמה את המציאות. אינטרפטציה על סצנוגרפיה היא דבר אחד, אך שינוי הטקסט הוא דבר אחר. ואם בשינויים עסקינן, למה לא לשנות מעט גם את המוזיקה של צ'ייקובסקי? ולמה מעט?
על אף כל אלו, הבולשוי סיפק ביצוע מהפנט ומופתי, גם אם הוא מלווה בהפקה מעט מאתגרת. יש שיאהבו זאת יותר ויש שפחות, אך רבים רואים בהפקה הנוכחית כקלאסיקה של ממש, ביצוע בעל חשיבות היסטורית. ייתכן כי בראייה היסטורית, בהחלט מדובר בכזה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם