עיניים עצומות לרווחה: ארז ביטון מספר על החושך
ממרומי גיל 71 המשורר ארז ביטון כותב לראשונה על עיוורונו. בספר שירה חדש הוא מספר על הילדות באלג'יריה, על הפציעה שגרמה לו לאבד את מאור עיניו ועל החיים כעיוור בישראל. "אם שירה מתקנת משהו בעולם אפילו בזעיר אנפין, זה מעשה חשוב"
אנחנו נפגשים בבית קפה רועש במיוחד. רעייתו רחל, האישה שאיתו ואם שני ילדיו, מוציאה מצלמת וידאו ומתעדת את המפגש. "זה בשבילנו. אני מצלמת הרבה, שיהיה לנו", היא מסבירה. הרעש אינו מסיח את דעתו לרגע. "יכול להיות שהשקט הזה נובע מהעובדה שהשירים שלי נכתבים בעל-פה, כהבזק אחד או כמשפט שנעשה בשורה ועוד שורה", הוא מסביר ומדגים: "זה קרה עם השורה 'גברת אלישבע קפלן המירה קלידים עדינים של פסנתר בקלידים נוקשים של אצבעות מסוקסות על מכונת ברייל'. השורה הזאת, שהפכה לשיר' אלישבע קפלן', היא סוג של התרחשות של מה שקרה בשנות ה-60 בירושלים כשהיא החליטה להפסיק ללמד ילדים קטנים פסנתר והתחילה לכתוב במסירות אין קץ בימים ובלילות ספרי ברייל".
"זו חוויה מפליאה. ברמה הרגשית התחברתי לפלא הזה, החד-פעמי. זה סוג של חסד. אלישבע קפלן בעיניי נעשתה מיוחדת וחד-פעמית במעשה החסד שהיא עשתה, ואז חיפשתי בשר ועצמות, שלד ומבנה שיעזרו לי להסביר למה היה חשוב מה שהיא עשתה".
כשלמעשה , מה שעשתה אלישבע קפלן היה צריך להיעשות בצורה מסודרת על ידי הרשויות, שנוהגות כעיוורות בעיוורים.
"אנחנו נכנסים כאן לשאלות סוציאליות חינוכיות. זה לא הנושא שעומד בפניי כאדם יוצר או כמשורר. מה שעומד בפניי זה המצב לאשורו".
זהו ביטון בגרסת שנות ה-70 לחייו . בשיר שכתב מיד לאחר פרסום ספרו, אשר תורגם לערבית והתפרסם בבמות שונות בעולם הערבי, הוא פונה אל נשיא סוריה בשאר אסד. "הוא מועל בחסד ובהזדמנות העצומה שניתנה לו. כתבתי: 'אתה שנועדת לשקוד ימים ולשקוד לילות לתקן קרניות מוכות. . . אתה שהבטחת לילדים הנעולים לחושך להיפגש יום אחד עם הצבע הנהדר של הכחול והאדום. . . מה אתה עושה היום? אתה מכה בכל הקרניות, אתה מפורר את כל הרשתיות'".
"השיר הזה בא מתוך מפגש עם מציאות", מסביר ביטון. "גם במקרה של אלישבע קפלן אני לא דן בשאלה החברתית אם נעשה עוול או לא. הדחף שלי בכתיבת השיר על אסד הוא הדחף כאדם עיוור שמגיב בשאט נפש להפקרות ערכית מצד אדם שחינכו אותו לשבועת היפוקרטס, שצריך להיות אדם רגיש ואוהב אנשים, כזה שמוות של אנשים ממנו והלאה".
בוא נחזור לגב הספר החדש. האם השירה שלך בהכרח נובעת מהעיוורון? לי נדמה שלא הוגן להתייחס אליך כאל משורר עיוור. הרי יש הרבה מעבר לזה ואתה לא מייצג סקטור מסוים.
"עובדה שרוב המשוררים הם אנשים רואים, אף שבמיתולוגיה היוונית החוזה הרבה פעמים היה עיוור. יכול להיות שמהעובדה שעד גיל עשר וחצי הייתי ילד שרואה ופתאום נתקעה הראייה, נוצר געגוע אבסולוטי לפגוש מחדש את עולם הראייה, את הצבע, את התנועה, את ההרפתקה. הגעגוע הזה מצטרף לרגישות אישית שקיימת בי בלי קשר לעיוורון. אולי אם לא הייתי עיוור והייתי עובר תהליך של צמיחה ראויה, יכול להיות שגם אז הייתי נעשה משורר אחר".
"יש פה צירוף של נסיבות החיים שלי יחד עם הרגישות והשמחה ליצירה - כי הרי אין שירה בלי תשוקה עצומה להתבטא בניסוחים לשוניים מדויקים, כשכל ניסוח הוא סוג של הרפתקה לעצמה וחגיגה לעצמה, בלי החג הזה שנקרא'יצירת פתאום'. אני יכול להיות עיוור לאורך ולרוחב ויצירה שירית לא תצא ממני, אבל אין ספק שהעיוורון יוצר ברמה התחושתית סוג של הרהור עמוק וסוג של שיח של אדם עם עצמו".
יעיש ביטון, לימים ארז ביטון, נולד ב-1942 באלג'יריה. כשהיה בן שש עלה ארצה עם משפחתו ושנים ספורות לאחר מכן, בגיל עשר וחצי, נפצע מפיצוץ של רימון יד. ביטון התעוור וידו השמאלית נקטעה. את שנות ילדותו ונעוריו העביר בבית חינוך עיוורים בירושלים ומשם המשיך ללימודי עבודה סוציאלית ותואר שני בפסיכולוגיה שיקומית. הוא שימש כעובד סוציאלי באשקלון, באור יהודה וברמת גן. והשירה? תמיד היתה שם.
לא בטוח שידע לאן ואיך יתפתחו הדברים כשפרסם שירה בסוף שנות ה-70. הוא ידע שאינו יכול לכתוב שירה חסרת זהות ומיקם את שירתו בתוך "עלי הנענע" ו"מנחה מרוקאית", אבל לא ידע שיוביל מהפכה. שירתו האקטיבסטית היא שלקחה אותו כמה צעדים קדימה בתוך השירה העברית. הוא הכניס את הנושא של הזהות למרכז, חטף בשל כך וקוטלג כמשורר מחאה ולא כמשורר אוניברסלי. אבל דורות של יוצרים שבאו אחריו לקחו משירתו את הכוח והעוצמה בדיבור מלא חמלה על הזהות.
הוא לקח על עצמו את התפקיד של אקטיביסט כשייסד את כתב העת "אפיריון" לתרבות ים-תיכונית והוציא למעלה מ-100 גיליונות שעוסקים כל פעם בנושאים שונים של זהות. הוא כתב טורים ב"מעריב" וביטא את הצורך בסגירת פערים, הכרה בשונה ובאחר. שיריו הגיעו לתוכנית הלימודים של משרד החינוך ("שיר קניות בדיזנגוף" ו"שיר זוהרה אלפסיה"), ובשנים האחרונות האקטיביזם שלו קיבל הכרה מלאה כשכתבי עת, ספרי מחקר ודוקטורטים עסקו ביצירתו, במלחמתו לרב-תרבותיות ובשינוי שהוא הביא לשירה הישראלית.
ספר מחקר על יצירתו נערך בימים אלו בידי החוקרים קציעה עלון ויוחאי אופנהיימר, והוקדש לו כנס באוניברסיטת תל אביב כדרישה מרכזית לתת פרס ישראל לפעילותו וליצירתו - גם אם ביטון הודף היום, ממרומי 71 שנותיו, את ההגדרה שלפיה הלהט החברתי זורם בדמו. "השנים שהייתי יותר פובליציסט היו דלות ביצירה שירית", הוא אומר. "היום לא הייתי רוצה להשקיע את עצמי בזה".
זה לא חשוב?
"זה חשוב אבל אני באמת מרגיש שחבל על הזמן. הזמן הוא ערך מאוד חשוב. הוא מוקצב והוא לא מעיין אינסופי. פובליציסטיקה היא משהו יותר חיצוני, שבא מהראש בעיקר".
עד כמה מעסיק אותך מה שקורה סביבנו במזרח התיכון, באביב הכי לא אביבי בהיסטוריה?
"יש שני מעגלים שמעסיקים אותי. מצד אחד יש לי עמדה ציונית ברורה. למרות כל המכשולים והביקורת שיש לי על יחסים בין אדם לרעהו, ובין השלטונות והביורוקרטיה לאזרח, אני מאמין אמונה מוחלטת שכאן המקום להמשך קיומו של העם היהודי ושזה מקום מקלט ליהודים בעולם. יחד עם זאת, אני חדור ערכים הומניים שרואים מעבר לעניין הלאומי את המשמעות של אדם בכלל".
"בעניין הזה ברור לי שכל הרג שנעשה גם בסוריה וגם במצרים בהחלט מפחיד ומרעיש. אני חייב להודות בכנות שככל שאני מתנתק מעיסוק מעשי יומיומי משטף המאורעות, אני קשוב יותר לתהודות שבאות ממני"
.
בשירה של ביטון מסתתרים החיים: ילדות שמורכבת משמחה שעוברת בילד בריא ורואה, אירוע הפציעה שחקוק בתוכו, בית חינוך עיוורים, חוויית הגדילה - על הבדידות מצד אחד בהיעדר הורים בסביבה, ועל החברים שהופכים להיות לאחים מצד שני. ויש כמובן את השנים שאחרי בית חינוך עיוורים והתפרקות המשפחה שנבנתה מילדי המוסד, כשכל אחד הלך לדרכו בחיפוש עבודה ומימוש עצמי.
לכך הוא נותן ביטוי בשיר "אנחנו הילדים של בית חינוך עיוורים בירושלים": מצד אחד ביטון, שהפך למשורר ולעובד סוציאלי. מצד שני אפרים מנופלה, שחזו לו עתיד גדול כנגן נבל ופורט היום על שלושה מיתרים של מנדולינה שבורה בתחנה המרכזית בתל אביב. "לי נתנו לארוג", אומר ביטון. "צפו לי עתיד של אורג בבית חינוך עיוורים ומזה נוצר השיר שאומר 'הילד הזה שיגדל, נעשה אותו אורג שטיחים למלכים ולנסיכים'. אורג לא נעשיתי, אבל אני אורג מילים לשירים. השיר הוא סוג של שטיח לכל אורח ולכל דכפין".
מתוך שמונה תלמידים שלמדו איתו בבית חינוך עיוורים, ארבעה כבר מתו. ביטון היה בטוח שהזיכרונות והמוות ימצאו את מקומם בשירים. במקום זה יצאו שירי חסד לאלישבע קפלן, שיר חסד לכלבו של אדם עיוור ושירי אהבה. "חשבתי שאכתוב שירים על החברים שמתו מבית חינוך עיוורים, כי הם חלק מחיי. הם חלק מהאורגניזם הנפשי שלי ומההוכחה של הקיום. היה לי חבר קרוב שמת לפני שנתיים, בן 60 ומשהו. הקטיעה הזו ממני של חבר קרוב כואבת. ואז הגיעו שירים שדילגו על שלב המוות. דילגו על הכאב האינסופי של הכרה במותי שלי דרך מותם של האנשים האלה, שנעלמו לי".
השירה שלך באה לתקן או לשקף מציאות?
"אם שירה מגיעה למצב שהיא מדברת אל לב אחר והיא מתקנת משהו בעולם אפילו בזעיר אנפין, היא עושה משהו חשוב. אני כותב בשיר 'הסדר עם הבן הבכור': 'כשתלמד/ לשחק על שפת עיני/ כמו במגרשים מוכרים/ בלי הפחד של מערות אפלות/ אלמד אותך בתמורה/ להתהלך עם חושך כמו עם ידידים/ ולא תצטער, /בני". קודם כל אני צריך להתיידד עם העיוורון שלי, עם החסר שבתוכי, שאני יודע שככל הנראה לעולם לא אגמל ממנו. אני רוצה להפוך את הנידח ואת המוכה למשהו שאפשר לשאת אותו ולחיות איתו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם