מי סופר: עדנה שמש מגלה את פריז האמיתית
ב"דיונות החול של פריז" מגלה לנו עדנה שמש את המראות היומיומיים, הלא תיירותיים, של עיר האורות. אלה המתקיימים בין אכזבות לאהבות, בין מהגרים עניים לרוכלים קשיי יום, ובין געגוע לתקווה
אלבר נוסע לפריז. בהתחלה הוא חש מרומה בידי אמו ובידי דודו מדרוך, חש שנקרע מאהובתו מריז, מאחיותיו הצחקניות ומאָחיו, מכל עולמו המוכר. אבל אף על פי שהוא עובד קשה מדי יום בחנות הירקות, הוא מתאהב במהרה בחייו החדשים בעיר היפה והמרתקת, פוגש באנשים קשי יום כמוהו, קשי יום ממנו, ובאנשים מסקרנים כמו רחל, המבקשת לעצמה עתיד חדש בארץ אחרת, בעיר לחוף ים - בנתניה או באשדוד. אלבר חוסך כסף ככל יכולתו וחולם את חלומותיו, עד שמתרחש בחנות רצח חסר פשר והוא מהפֵּך עליו את עולמו ומערער אותו לבלי הכר.
"'דיונות החול של פריז' נולד משהייה ארוכה שלי ברובע המארה בפריז במשך ארבעה קיצים רצופים, חודשיים-שלושה בכל קיץ", מספרת שמש. "כבר בקיץ השני לשהותי בפריז התחלתי לכתוב את הספר, בדירתו הקטנה והמעוצבת של ד"ר ז'אן-פייר לֶשוֹ, רופא גמלאי שמרבה להתנדב במדינות אפריקה כמומחה לניתוחי בטן. חלון הדירה הקטנה, בקומה הרביעית בבניין הסמוך לפלאס דה ווז', היתה לנקודת התצפית של אלבר על החיים החולפים על פניו".
"שהייה ארוכה בְּעיר – יפה ככל שתהיה – מגלה בסופו של דבר את פניה האמיתיים, הנסתרים מעיניו של תייר מאוהב. כך נולדו אל תוך הספר חסר הבית ז'אן-לוק, רחל בעלת חנות הבגדים, טטו המוסלמי המקועקע ואוהב הקפוארה, שחאדֶה, הירקן המתחרה מעבר לרחוב, עולמם של אפריקאים בני המגרב ובני אפריקה השחורה".
מה הספר האהוב עלייך?
"הספרים האהובים עלי הם אלה שאפשר לחזור ולקרוא בהם ולו קטע אקראי, רק כדי להיטען בהם, כדי להריץ שורות שכל כך קל להתמכר אליהן: למשל 'הנשיקה' של קתרין הריסון; 'דבלינאים' של ג'יימס ג'ויס; 'המאהב' של מרגריט דיראס; סונטות של שייקספיר".
איזה ספר מונח כרגע ליד המיטה שלך?
"לשאלה הזאת יש יותר מתשובה אחת כי תמיד יש כמה וכמה ספרים על השידה שליד המיטה שלי או למרגלותיה. עכשיו, למשל: 'שתיים דובים' של מאיר שלו, 'אישה מרוקאית אחת' של ימית ארמבריסטר ו'רומניה', כרך ראשון, מאת ז'אן אנצ'ל בהוצאת יד ושם. אמי הלכה לעולמה באחרונה ונוצר בי צורך גדול להבין את מה שלא היה באפשרותי להבין כל השנים, בחייה, על מוראות מלחמת העולם השנייה שהִפְּכו את חיי הורי ואת חיי בני משפחתם".
"מדובר בשני כרכים עבי כרס שעתידים לספר לי את ההיסטוריה המשפחתית הפרטית שלי מנקודת מבט היסטורית. קריאת הספר הזה היא אשנב הצצה אל העבר של הורי והתחלה של שיעורי בית לקראת הספר שאכתוב בוודאי על חייהם, חיי".
איזה ספר נהנית לקרוא ומעולם לא העזת להודות בכך?
"לא קיים ספר כזה, לפחות לא כיום. אני מוכנה להודות בכל... לא בושה לקרוא זבל טוב אם מכירים בכך שקוראים זבל. אבל כשהייתי קטנה קראתי סטלאגים שנתן לי בן-השכנים בעיניים נוצצות לפני שנתן לי גם את 'פאני היל', ואני קראתי את כולם במסתור חדרי בפה יבש ובלחיים בוערות. לפני כן אף פעם לא קראתי ספר שעורר בי כל כך הרבה תחושות גופניות נעימות ואני לא ידעתי אז אם הן מותרות או אסורות".
איזה ספר לא קראת ומעולם לא העזת להודות בכך?
"הנה אני מעזה: יוליסס. וליתר דיוק: מעולם לא הצלחתי לסיים את קריאתו".
איזה ספר ילדים הכי נצרב בך?
"אי אפשר רק אחד: 'אליס בארץ הפלאות', 'בילבי', 'מסע הפלאים של נילס הולגרסן', 'פינוקיו', מבחר אגדות סיניות".
עם איזו דמות בדיונית היית מתחלפת ל-24 שעות?
"עם פיליאס פוג בטוח, עם שחרזאדה אולי".
מי האדם שהכי השפיע על הרגלי הקריאה שלך?
"ללא ספק הספרן הגיבן ולבן-השיער מן הספרייה הציבורית בקרית גת, בתקופה שלא היה לנו, הילדים, החופש לבחור את הספרים בעצמנו. חיכינו מעבר לדלפק והספרן היה מגיש לנו ספר. 'את זה קראת, גברת לב?' היה שואל אותי, 'לא? אז תקראי, זה ספר טוב מאוד'. כך התוודעתי אל ספרי הקלאסיקה של הספרות העולמית והעברית ועד היום אני אסירת תודה לו על כך".
מה המקום הכי מוזר שקראת בו?
"הכי מוזר אני לא יודעת, אבל אולי הכי מיוחד: בשהותנו באוסטרליה הפלגנו לשבוע לאי שמור אקולוגית בשם הנפלא אורפיאוס, שם נערכים מחקרים מדעיים (בן זוגי הוא מדען) ותיירים לא מגיעים אליו. באי אורפיאוס הרגשתי הכי קרוב לגן עדן. בערב, עם אור אחרון, קראתי ספר והרגשתי שָלווה שאפילו הנחש השחור המבריק שנתגלה קודם לכן מחוץ לחדר לא הצליח להפר".
"בכפר שבו נולד וגדל, בלילות הלוהטים, כשקירות הבית התחילו לפלוט את החום שאגרו כל היום והוא שוב לא יכול היה לסבול את הזיעה הניגרת מרקותיו ונוטפת אל עיניו, מלוחה וצורבת, היה לוקח את אחיו הקטן, את טאהר, ושניהם נשאו על ראשיהם את מזרני הקש שלהם – המזרן הכבד שלו, והמזרן הקטן והצר של טאהר שריח דק של שתן עלה ממנו תמיד – ועלו לגג השטוח המרוצף באריחים, ושכבו, כל אחד על מזרנו, מכוסים רק בשמיכה דקה.
גם על הגג העיק החום, אבל פחות מאשר למטה, בתוך הבית, ויתושים מזמזמים עקצו אותם בפנים ובזרועות וברגליים וטרדו את שנתם. אבל לפעמים נשבה שם, למעלה, רוח שכמו ננשפה משפופרת דקה: מרוכזת, תזזיתית, דומה לזאת שיש כאן בחדרו, בלילות הקרירים, וציננה את הגופים והוקל להם קצת מהחום. במקום להירדם מיד היו שני האחים מדגדגים זה את זה וצוחקים, שותים מים מהקנקן שאסתר, אחותם, העלתה בשבילם, מפריחה לעברם שתי נשיקות ולוחשת להם לילה טוב בקול מלא קנאה ומיד יורדת למטה בטפיפות רגליים יחפות. הם שכבו על גבם וכיפת הכוכבים שמעליהם נצצה כל כך שטאהר והוא הפסיקו את צחוקיהם ונאלמו, והביטו ונשמו אל תוכם את אבק האין-סוף.
כבר אז נמשך טאהר אל המרחקים הבלתי אפשריים, גופו דרוך ועיניו הנוקבות טובלות בנצנוץ כוכבים. באצבע זקורה הראה אלבר לאחיו הקטן מערכות כוכבים רחוקות והמציא להן שמות, והצביע גם על לוויינים ממהרים, ועל כוכבים נופלים, ומטוסים רחוקים, עד שטאהר המתפעל בכל פעם מחדש, התעייף מרוב רִגשה והתהפך על צדו ונפח נפיחה קצרה ונבוך, וקירב את רגליו אל חזהו, ונרדם. בשעה מאוחרת אלבר עוד שכב על גבו בלי לזוז, גולגולתו הקשה של טאהר הנשענת על עצם-הבריח שלו, עולה ויורדת עם נשימתו; ללא ניע שכב, עד שזרועו נרדמה ועקצוצים כואבים החלו להשתלח לאורכה. בכל זאת לא זז זמן רב כי נעמה לו נשימתו השקטה והסדירה של אחיו הישן.
לבסוף הסתובב טאהר בשנתו, שטח את גבו אל אחיו, ואלבר הניע את כתפו המאובנת שהשתחררה מן הכובד והושיט את ידו ושתה עוד מים מהקנקן. אחר כך קלע את אצבעותיו אלה באלה והניח את כפות ידיו תחת ראשו וסקר את השמים האפלים, סָפר כוכבים אקראיים, עשה בהם סדר, קרא בצורותיהם עלילות שרקם בלבו, מבטיח שיזכור כל פרט ופרט, שיוכל לחזור עליהן בפני טאהר בלילה החם הבא, אולי פעם גם בפני מָריז, כשיספר לה על המקום הזה, הלא מוגדר בינתיים, שהוא חולם עליו ומתעתד לנסוע אליו, מקום שיש בו יופי. לילה אחד עלה מולו ירח חלבי ענק שהטיל זוהר מפוקפק על סביבותיו. האור הלך והתעצם עד שנדמה היה לאלבר שהאור סוגר עליו מכל עבריו. הוא הידק את עפעפיו ונרדם. בבוקר התעורר אחוז צינה, ואף שניסה, לא זכר דבר מן העלילות היפות שעלו במוחו לפני שפרחו מולו פתאום פני הירח.
ימים על ימים, עד שעות הלילה המאוחרות, עטף החום את הבית בלי רחמים, ואף שכולם נטפו מים ופצעוני זיעה זעירים פשו בעורם וגירדו, אסרה אמם על אחיותיו לעלות אל הגג, איתו ועם טאהר, לישון לצדם תחת שמי החושך הנצבעים בכל לילה בגוון אחר של שחור.
"מה יאמרו השכנים?" ספקה את כפות ידיה, "אתה יודע כמה מהר הלשונות הרעות מתחילות לקשקש, כמה מהר הדברים מגיעים למי שמגיעים, ואז רק אלוהים יודע מה עלול לקרות!" ואמו הביטה בו במבט רב-משמעי שעורר בו אשם, אף שלא הבין את טיבו.
"אבל אימא," שוחזר בו עכשיו קולו הדק, המתמרד, של טאהר, "אנחנו האחים שלהן, לא זרים!"
"לא משנה," פסקה אמם, "אסור!" אחר כך סטרה על ראשו הגזוז, "לך, תכין שיעורים לפני ארוחת הערב."
טאהר לא התווכח איתה עוד. בכל הנוגע ללימודים בבית-הספר, התאמץ לרצות את אביו ואת אמו ככל שיכול – הכין בשקדנות את כל השיעורים שקיבל, למד בעל-פה שירים בלי להחסיר שורה, ופסוקים ארוכים, ונוסחאות. פניו שפעו תבונה ושמחה, והיו לו חושים מחודדים שאין ללמוד את דקויותיהם מאיש. הוא הבין דברים לעומקם כאילו הוא מבוגר קְטן קומה (אלבר נזכר להרף עין בסיפור ההוא, בַּדיוּנות), תמיד מעיר את הערותיו במילים כבדות משקל, בחוכמה מפתיעה, כמבוגר מפוכח, ולא כילד קטן. פעם אמרה לו אמם בייאוש מעושה, "אתה נולדת זקן בעור של ילד, יא טאהר, איך אתה שם לב לכל הדברים האלה?"
את טאהר, חשב אלבר ומחשבתו התרככה, הוא אוהב יותר מכולם, למרות הבדלי הגיל והמרחק
שנקרע ביניהם, מאז הסתלק מארצו. אולי הוא מרגיש כך כי אחיו הקטן דומה לו, ושניהם יחד דומים לאביהם כמו שני מטבעות של דינר, ואולי כי טאהר תמיד היה מְלֵא חיים ממנו, ותקוות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם