נועם שריף: "הבינוניות בישראל היא מחלה מדבקת"
מאוכזב ממצב המוזיקה בישראל, מזועזע מחגיגות ה-90 לנשיא פרס ולא מתעלם מהצביעות בנוגע ליצירותיו של ואגנר. נועם שריף, מנצח התזמורת הסימפונית של חיפה, תולה את השרביט ופותח את הלב. ואת הפה
לשריף קריירה מוזיקלית מפוארת. כבר בשנות העשרים המוקדמות לחייו התבלט כשרונו כמלחין, כשבמהלך הקריירה שלו הוא ניצח על תזמורות בארץ וברחבי העולם וגרף לא מעט פרסי הוקרה והערכה, ביניהם לא פחות מאשר פרס ישראל לשנת 2011. אבל אדם כמו שריף לא באמת מתרשם מפרסים.
הוא ורעייתו, אלה מילך שריף (גם היא מלחינה בזכות עצמה), דרים בבית מרווח באבן יהודה. כשאנחנו נפגשים יושבת אלה שריף בגינה הקטנה, משתעשעת עם הרכישה החדשה לבית שריף - כלב לברדור צעיר אך אפקטיבי, שכן שריף נראה בהחלט מוטרד מהחבר החדש שהצטרף לחייהם. בסלון ביתם סדורים לא מעט דיסקים, שני רמקולים ענקיים בקומת אדם, פסנתר כנף וספרייה סמוכה לו. הוא מציין כי לרוב הוא מלחין בסטודיו בקומה השנייה, שם פסנתר כנף נוסף, וספרייה מוזיקלית עמוסה.
על אף שנות הניסיון הרבות, הוא טוען להתמתנות בעבודתו, אך לא במחיר התפשרות. "אני היום משתדל לא לפגוע, לא להעליב אבל אני חייב להגיד את האמת מהמקום שלי", הוא אומר, ומסביר: "אתה יכול להגיד את האמת בכל מיני צורות. זה פשע לא להגיד את האמת. זה רק מנמיך ומקצץ את הכנפיים לעשייה".
זו הצהרה שדורשת את דעתך למצב המוזיקה הקלאסית בארץ.
"אם הייתי בוטה הייתי אומר שהוא נחרב ואני מקווה שעל ההריסות האלה יקום עולם יותר טוב. תראה, לאחרונה הייתי בביצוע של 'יבגני אונייגין' של צ'ייקובסקי בתל אביב. זו הייתה חוויה בלתי רגילה. קדמה לנגינה פתיחה של הנשיא פרס והוא נשא נאום מדהים, מבלי להגרר לקלישאות. אבל הנה חגיגות יום הולדתו ה-90 של הנשיא ומה אני רואה? לא את אותה חוויה תרבותית שאני מצפה לה; איפה אנשי הרוח שעליהם הוא מדבר? איפה המוזיקאים הגדולים?".
"עם הרבה כאב אני אומר לך, אם קורט וויל היה בא לגור עם הוריו בנהריה, הוא היה הופך למלחין פזמונים מדרגה ד'. אף אחד לא היה מסתכל. כי זאת ארצנו. לא נושאים על כפיים. הבינוני רוצה לגמד את היוצא מן הכלל ועל ידי כך מרגיש פתאום שהוא גבוה. הבינוניות היא מחלה מידבקת. מה אתה מוצא בחברה היום? קהות חושים, גסות הגובלת בסוג של מצ'ואיזם, דברים שאני לא אוהב. וזה בא לביטוי גם בחוסר רגישות מוזיקלית".
איך אתה מסכם את שנות פעילותך עם הסימפונית של חיפה?
אחרי תשע שנים של עבדות בעיר חיפה, שאומרים שהיא נמצאת בארצנו, אני מרגיש שהבאתי את התזמורת הזאת למצב שהיא ידועה יותר בציבור כגוף איכותי שמנגן רפרטואר מגוון, בעיקר של מוזיקה רצינית. בתשע שנותי כמנצח, התזמורת הזאת נגנה חמש סימפוניות שונות של מאהלר – משהו שלפני כן היא לא עשתה. ניגנו גם הרבה מוזיקה ישראלית של מלחינים ישראלים. דאגתי גם לביצוע של יצירות נדירות יותר מאת מלחינים ידועים - הרבה יצירתו שמעולם לא נוגנו".
"אני חושב שהתזמורת גיבשה סגנון והיא מלוכדת יותר. זו תזמורת שמנגנת כבר 60 שנה ולא כל ההרגלים שהם רכשו במהלך השנים היו רצויים. חשוב להזכיר שהתחלתנו בעשייה של אופרות בחיפה, ואני מבין את החשיבות של זה. כל חובבי האופרה נוסעים לתל אביב, ולכן אפשרו לי להעלות אופרה חצי מבויימת. אנחנו עושים זאת בהצלחה".
את הקונצרט האחרון שלך עם סימפונית חיפה בחרת לחתום עם "חליל הקסם" של מוצרט. זו בחירה מעניינת.
"החלטתי שכעת, בקונצרט האחרון שלי עם התזמורת, אני רוצה לחזור לאהבת ילדות שלי. זו האופרה הראשונה שלמדתי בבית הספר הגבוה בברלין. שתי אופרות גדולות של מוצרט אני מעריץ: אמנם, קל מאוד לדבר על 'דון ג'ובאני', אבל אני מדבר על 'חליל הקסם' כהישג מוזיקלי בלתי נורמלי. אני לא מכיר מלחין שכתב הומאג' למי שהוא למד והעריץ אותו כל כך כמו מה שעשה כאן מוצרט לבאך. בכלל, כאשר אני לוקח בחשבון מה מוצרט הכניס ל'חליל הקסם' - אני לא יכול לחשוב על אף מקום אחר בו הוא עשה את משהו דומה לכך".
כמוזיקאי אתה חובש שני כובעים – כמלחין וכמנצח.
"אני בא ממסורת שאומרת שאתה חייב תחילה להיות מלחין ורק אז מנצח. ריקרדו מוטי אמר לי פעם שהוא כתב מאות פוגות לפני שהתחיל לנצח. גם מי שלימד אותי ניצוח, איגור מרקביץ' חשב כך. הוא היה מלחין נהדר, אבל הוא אמר אני לא רוצה להיות איגור השני. בולז, מאהלר ורבים אחרים – כולם, מלחינים ומנצחים. אתה לא יכול לנצח רק כי אתה חושב לעצמך 'יש לי את התנועות המתאימות'. אתה צריך את האישיות הנכונה. אני מסתכל בחשדנות על אלה שאין להם ידיעה עמוקה ביותר בהלחנה – אני קורא להם 'נפנפים'".
"כבר בצעירותי הפנמתי את כל כלי התזמורת, תזמור היה פעולה מכנית בשבילי. ועדיין אני לומד המון על תיזמור - אני קורא כמעט מידי יום ספר תזמור אחד, ויש לי כמעט את כולם בבית. ספר התזמור של ברליוז בעריכתו של שטראוס, למשל - אין דומה לזה".
מה עמדתך בסוגיית המוסיקה של ואגנר וההחלטה לא לנגנה בארץ בשל הקשריו לתנועה הנאצית?
אני חושב שיש לכך שתי תשובות: כמוזיקאי, אני חושב שיש צורך לנגן את ואגנר. הוא הפך בצורה משונה לסמל וזה מעניין, כי אפילו קרל אורף לא הפך לסמל הוא היה חבר במפלגה הנאצית. דווקא את אולף מנגנים כאן. גם שופן היה אנטישמי וגם אותו מנגנים. לעם היושב בציון יש מידה של צביעות - כל מה שחומרי מקבלים – מרצדס כן. אלה שמחרימים את ואגנר - אין להם מושג מה הם מחרימים".
"אני דווקא מסוגל להבין את את אלה ששמעו שם את ואגנר ולא רוצים לשמוע אותו היום. אם הגענו למצב שוואגנר הפך לסמל והוא בלתי הפיך, אז צריך לדחות את השמעת היצירה כרגע, אבל עוד יגיע הזמן שלו. אין את האקלים המתאים לכך עכשיו".
ומבחינת האקלים האישי של - כבר חשבת מה אתה הולך לעשות עכשיו?
יש לי בית ספר חדש בקריית אונו ו ואמביציה אדירה לעשות דברים. יש לי רצון אדיר להתחיל להלחין שוב".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם