מי סופר: עמלה עינת חושפת סיפורי גבורה עלומים
"רוחות רפאים במכבסה", מאת עמלה עינת, ילידת 1939. אם לשלושה בנים, סבתא לחמישה נכדים,מומחית לליקויי למידה – חוקרת בתחום ומטפלת. בין ספריה: "מות הנסיך" - סיפור אגדה על נשמה של נסיך שהתגלגלה בגופו של חתול סיאמי
"הספר נולד בעקבות שתי פגישות מקריות – האחת עם תת-אלוף במילואים איציק שגב - אביו של הזמר גלעד שגב שהיה נספח צה"ל בטהרן עד מהפכת חומייני ונותר בין שלושת הישראלים האחרונים שהיו שם גם לאחר פרוץ המהפכה", מספרת עמלה עינת כיצד נולד הספר. "ממש באותם ימים סוערים ומסוכנים הוא הצליח לארגן העברה-הברחה של יחמורים מטהרן לישראל לידיו של אלוף אברהם יפה, שחלם להחזיר את חיות התנ"ך ארצה לחי-בר בכרמל. היחמורים היו הראשונים בתכנית השחזור שלו, כאשר הזן היחיד שעשוי היה להיקלט ולחיות פה היה הזן הפרסי. סיפור ההרפתקאות ההזוי הזה, על המשכו המיסטי כמעט בזמן השריפות הגדולות בכרמל ועל הטרגדיה האישית שהתלוותה אליו עם נפילת בנו של איציק שגב תוך שרותו הצבאי, היווה את נקודת הפתיחה הפנימית הראשונה שלי לכתיבת הספר".
"המפגש השני היה עם מקום – גבעת הקיבוצים - שנמצאת היום בלב רחובות ובה הוקם ופעל מפעל תת קרקעי ליצירת כדורי רובה בימים שעל סף מלחמת השחרור. המפעל היה סודי גם לגבי תושבי המקום, חברי הכשרה שעמדו לעלות, ואכן עלו לאחר תום מלחמת השחרור לקיבוץ מעגן מיכאל. רק יחידי סגולה ירדו יום יום למחתרת וייצרו שני מיליון כדורים שהצילו את המלחמה. לאחר המפגש עם שני סיפורים אלה התעבתה וזעקה בי ההרגשה שמעבר לגיבורים הידועים והמוכרים הקיימים בתודעה הישראלית, קיימים סיפורים מרתקים של גבורה, מסירות, אהבה עד מוות והרפתקאות שהתחוללו פה באותה תקופה ושאיש אינו יודע עליהם. פניתי למועצה לשימור אתרים לעזרה אינפורמטיבית, הם הוליכו אותי בהתלהבות אל האתרים שבחרתי באופן לגמרי ספונטני וכך התחיל להירקם הספר".
איזה ספר מונח כרגע ליד המיטה שלך?
"שני ספרים מונחים ליד מיטתי כעת – 'שתיים דובים' של מאיר שלו ו"קולות מן ההרים" של חאלד חוסייני. אני קוראת בהם לסירוגין ונהנית הנאה רבה משניהם".
איזה ספר נהנית לקרוא ומעולם לא העזת להודות בכך?
"מעולם לא נהניתי מספר שלא העזתי להודות בהנאה ממנו. מה שכן, לעתים לא העזתי להודות בחוסר ההנאה שלי מספר או מספרים שהביקורות גמרו עליהם את ההלל. לא אזכיר שמות, משום שמדובר ביצירות של סופרים החיים עמנו עדיין שאין לי כל רצון ובוודאי לא צורך לפגוע בהם".
איזה ספר לא קראת ומעולם לא העזת להודות בכך?
"לא הצלחתי לקרוא מעבר לכמה עמודים בספרו של סלמאן רושדי 'פסוקי השטן' ובהחלט לא היה לי נעים להודות בכך".
איזה ספר ילדים הכי נצרב בך?
"ספר הילדים שהשפיע עלי לאורך כל שנות ילדותי ושצרוב בי עד עתה, למרות שרציונאלית, כיום, קיימת בי ביקורת לא מעטה לגביו, הוא 'הלב' של ד'אמיציס".
עם איזו דמות בדיונית היית מתחלפת ל-24 שעות? ולשנה?
"ל-24 שעות הייתי מתחלפת עם עליזה מתוך 'עליזה בארץ הפלאות'. לשנה – יתכן מאוד שעם רובינזון קרוזו".
מי האדם שהכי השפיע על הרגלי קריאה שלך?
"האדם שהשפיע השפעה מכרעת על הרגלי הקריאה שלי היתה אמי שקריאה בספרים ואפילו המגע הפיזי בהם, ואפילו ריחם, היוו עבורה את החווייה העמוקה והמשמעותית ביותר בהווייתה. בתוך חווייה זו גדלתי מאז שאני זוכרת את עצמי".
מה המקום הכי מוזר שקראת בו?
"בית מלון דל, קרוב מאוד לשפת הים, שנותר בדרך נס פחות או יותר בשלמותו אחרי הצונאמי בסרי- לנקה".
כששכבתה השרפה הגדולה השתרכו אנשי שמורת החי-בר האבלים בין שאריות הגזעים המעשנים כשהם מניחים בזהירות את נעליהם הגבוהות במרווחים הצרים שבין הענפים המפוחמים, ועיניהם דומעות מהעשן ומהצער הנורא בכל פעם בה נתקלו בגוויותיהם השחורות של עיזי הבר והצבאים והאיילים שפזורות היו פשוטות גפיים בשבילים החרוכים כמו קפואות בתנועה של בריחה מבוהלת.'הכל הלך. איך הלך הכל', קרע הכאב את חזותיהם ונעצר בשפתיהם הקפוצות שסגרו בכוח על היבבות שביקשו לבקוע מהן. עשר שנות אהבה ומסירות הושמדו ברגעים ספורים. כל מה שנולד ונשם בעולם הירוק שטיפחו, ובתוכו גם עדר היחמורים המופלא.
בראש המתאבלים צלע שפוף ראש סלח, עיניו מלאות עדיין בזכר חומת הלהבות שסערה מולו לפני מספר שעות והוא עם מקל ההליכה שלו רץ לקראתה, לתוכה, חסר כל היגיון – לפתוח את השער, לעקור את הגדרות, ששוכני המכלאות יספיקו לברוח. "אין טעם לחיים שלי בלעדיהם, אתה מבין?" צעק חנוק מהאש והעשן ליעקוב, אחיינו ועוזרו שניסה למשוך אותו בכוח אחורנית למחסה הבטון.
"זה כאילו הבית שלי בוער והילדים בפנים, אתה מבין?" הוא צרח בשארית קולו והתעלף.
רק אז הצליח יעקוב, בשניות האחרונות ממש, לגרור אותו לתוך תא הבטון המציל.
'איך לא הצלחתי לעשות כלום, כלום,' חזרו כעת המלים ונלחשו שוב ושוב בין שפתיו.
'לעולם, לעולם לא אסלח לעצמי'.
לפתע עלתה מתוך רחש נפצי הגחלים שמסביבם נהמה מוזרה של בכי. קבוצת הסורקים נדרכה בבת אחת. 'אולי זה מישהו מהכבאים שנלכד באש ונפגע. שרק לא יהיה זה ילד שטייל במקום ולא הספיק להימלט,' עברה בהם מחשבה מצמררת.
הנהמה חזרה ונשמעה. כעת היתה דומה יותר ליללה. האנשים רצו חסרי נשימה בין ערמות החורבן הלוהטות, עיניהם קרועות מבהלה. כשהתקרבו לאבן הזיכרון העגולה לזכרו של שרון לא האמינו למראה עיניהם. במעגל האדמה החשופה, המבוראת מצמחיה, שהקיף את הסלע המבודד הצטופפו כעשרים יחמורים נואקים מבועתי מבט אבל בריאים ושלמים. בפעם הראשונה מאז שפרץ האסון השתחררו מיתרי הקול של הצועדים בצהלות מלוות שיעולים חנוקים- 'לא הכל הושמד. אלוהים. לא הכל הלך'.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם