בחזרה לפינגווין
כשהצלם אריאל סמל, הברמן לשעבר של "הפינגווין", עבר דירה, הוא גילה בין הארגזים אלפי תמונות שצילם במועדון המיתולוגי. הוא החליט להעלות חלק מהן לפייסבוק, ומהר מאוד נולדה יוזמה להוצאת ספר צילומים. "'הפינגווין' הקפיץ את תל אביב דור קדימה. היא נעשתה נורמלית. בלי לבנון, בלי המציאות העדתית-משיחית-מיליטריסטית שאנחנו חיים בתוכה עד היום"
אל "הפינגווין" זורמים נחילים נחילים של בליינים מזן חדש: מצד אחד - "הגזורים", תואמי ברלין בתלבושות היפסטריות מחויטות, עגילים ואיפור, נשים עם קומבניזונים ותסרוקות מוקפדות עד לרמת השערה,ומצד שני - "תואמי לונדון" עם הלוק האגרסיבי, מאובזרים במעילי עור, רצועת ניטים על היד, נעלי ד"ר מרטנס וג'ינס שחור.
בין הבליינים הקבועים נמצא גם אריאל סמל, המתמקם תוך זמן קצר בעמדת הברמן. את מצלמת הפנטקס החדשנית של אביו המנוח הוא לוקח איתו לכל מקום. סמל, היום בן 48 ואז תלמיד בתלמה ילין, עוזב את הלימודים ומתחיל לצלם. קודם את החברות, אחר כך את חיי הלילה עם מוקדים כמו אזור בן יהודה ומועדון הלילה של רפי שאולי, ואז את באי "הפינגווין". המצלמה והפלאש היו מוכנים וטעונים. משם המשיך לקולנוע דן. הוא צילם את כולם: את יוסי אליפנט, שולץ האיום, הדר גולדמן ולהקות מהגל של הפוסטפאנק כמו טוקסידומון, שלעתים הופיעו מול 20 איש.
בתחילת שנות ה-90 נסגר "הפינגווין". על חורבותיו קמו מועדונים שונים, עד לפתיחה המחודשת לפי כשלוש שנים. שלושה עשורים לאחר ימי הזוהר של "הפינגווין" יוצא סמל, שהספיק לעשות קריירה מפוארת בחו"ל, ביוזמה הקוראת ליושבי המקום להפוך את אוסף הצילומים העצום שברשותו לספר באמצעות אתר "START HEAD",המסייע ליוצרים לגייס מימון לספרים שהם מועניינים להוציא.
"היוזמה נולדה בטעות, כמו כל דבר טוב", הוא אומר. "כשעברתי דירה עם ארוסתי הייתי צריך לרכז את כל הקרטונים שלי ונתקלתי בכל הנגטיבים שאספתי. את חלקם סרקתי בסורק ביתי שיש לי והעליתי לפייסבוק". את הצילום הראשון העלה בתחילת חודש יולי. מספר המגיבים, שהגיעו אל סמל בעיקר אל המייל, הלך והאמיר. "זו הפכה למסיבת מחזור של כל הפינגווין", הוא אומר.
בדף הפייסבוק שלו מופיעה הקריאה: "זהו, הגיע רגע האמת. המון מיילים ותגובות נרגשות ופרויקט מימון הספר יוצא לדרך! מעכשיו זה בידיים שלכם. יש תמורה לכל סוג השקעה, תקנו גלויות, ספר או צילום ממוסגר אבל תיכנסו ותבחרו תמורה כלשהי. זה מה שיגרום לספר לצאת לאור. מה שאני מריץ פה הוא חלק קטנטן מכל הנגטיבים שיש לי. הם צריכים לעבור סריקה איכותית, עימוד, עיצוב והדפסה. כן, אני אשלח עותק לכל אחד שיכנס לפרויקט. אחרי הספר אני מתכנן תערוכה שלדעתי תהיה פגישת המחזור הגדולה ביותר של אנשי הפינגווין. צ'ירס!".
מה בעצם המוטיבציה שלך להפוך את הצילומים לספר?
"פתאום ראיתי שיש לתמונות, מעבר לעניין הרגשי, גם ערך צילומי. לא ידעתי לצפות את התגובות, אבל כבר בצילום החמישי שהעליתי לדף הפייסבוק ראיתי שהן חזקות מאוד. אמרתי לעצמי שיש פה משהו, וצריך להוציא מזה ספר".
למה אתה מייחס את התגובות הרבות?
"לעובדה שאת הדור שלי ואת מה שהוא עבר שם, אף אחד לא הנציח. הנציחו את כל המיתוסים הצה"ליים והביטחוניים, אבל לנו אין הנצחה או תיעוד, אין שום דבר אמיתי שלנו, כמו שהיינו אז".
כבר בגיל 18 הספיק סמל לשמש כצלם בעיתון "חדשות" המנוח. בשנות ה-80' צילם חיי לילה ואופנה. בשנות ה-90' צילם פיצ'רים ("אדי קינג", " מקס ומוריס") וביים פרסומות (אגד, דיסקונט, טוטו). הוא ביים קליפים למשינה, ערן צור ואביב גפן, ואז עבר לניו יורק, שם ביים סרטים בפריים-טיים עבור הערוצים שואו-טיים ונשיונל ג'אוגרפיק. Outsmarting Terror, הסרט האחרון שביים ב-2006, שודר בפריים-טיים בפני 59 מיליון צופים.
כיום הוא יזם היי-טק ומתגורר בתל אביב עם ארוסתו ענת ושני ילדיהם. שני ילדים מנישואיו הראשונים חיים בארה"ב. כמתבקש, תערוכת הצילומים הראשונה שלו הוצגה ב"פינגווין" של שנות ה-80' , המקום שהפך לבית השני שלו. "בחורה יפה, מכות, הופעות, צילמתי הכל. יצאתי מהבר וצילמתי", הוא משחזר.
"היה שם חופש. הייתה תחושה של המון מיניות, אם כי שמרנו מאוד על הבנות. מי שהיה מתקרב בצורה לא נכונה לבחורה היינו מעיפים אותו. הנשים היו משוחררות, הבנים היו בסולידריות ובתחושה ייחודית של ביחד. גם אם זה היה אגרסיבי לפעמים, זה נראה מאוד תמים במושגים של היום. בסופו של דבר זה היה מאוד תמים. לא היה לנו שום קשר לפאבים עם הנסורת, הבירה מכבי והזיתים בקערות השקופות. נחשפתי למוזיקה שמעולם לא שמעתי כמו טוקסידו מון, פיטר מרפי, יומן ליג, ג'וי דויז'ן, ועוד דברים שאי אפשר היה לשמוע ברדיו".
"תל אביב קפצה דור קדימה מבחינת ההתנהגות שלה. היא נעשתה נורמלית: בלי לבנון, בלי המציאות העדתית משיחית-מליטריסטית שאנחנו חיים לצערי בתוכה עד היום. פתאום תל אביב הייתה מקום מקסים בעיני. ממקום שנוא שרק רציתי לברוח ממנו, היא הפכה לבית שלי. העניין הזה של הבית שלי משקף המון אנשים שהיו ב'פינגווין'. כל מי שהיה תחת המשבצת של 'האחר', כלומר כל מה לא היה 'ארץ ישראל היפה', מצא שם בית".
"אני חושב שזה היה המקום היחידי באותם ימים שהיה אפשר לראות בו לסביות וגייז מתחבקים ומתנשקים בצורה חופשית לגמרי, מבלי שמישהו יניד עפעף. לי זה מאוד התאים, כי הייתי אאוטסיידר. צילמתי לפחות סרט ביום, כלומר 36 תמונות. המצלמה הייתה בעיני כלי לאינטימיות במקום שנתן תוקף למופרעות קלאברית, וזו תחושה שאני לא מזהה יותר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם