"Blurred Lines": רובין ת'יק מחזיר את הדיסקו
אלבומו החדש של רובין ת'יק אולי לא לוקח אותו לפסגות היצירתיות בהן פרץ, אך לעומת נסיונותיו האחרונים מדובר בהצלחה מרעננת, מהסוג שיכול להרים כל מסיבת קיץ. ג'סטין טימברלייק, מאחורייך
כבר באלבומו הראשון הוא סימפל בלהיט שלו "When I Get you Alone" את וולטר מרפי, שב-1976 סימפל בעצמו את החמישית של בטהובן ונתן לה פרשנות דיסקו כיאה לסבנטיז מפוצצות הקוק. הציפיות מת'יק היו מאד גבוהות והן התבדו לחלוטין באלבום השני ובארבעת האלבומים שהגיעו אחריו, בהם שקע בשעממת קשה והעדיף לחשושי חדרי מיטות על להיטי ענק, תחת איצטלה של ורסיה דה לה שמאטה של בארי וויט.
עשור חלף מאז והאלבום השישי של ת'יק נוחת עלינו כעת ללא ציפיות גבוהות, ומשחרר סינגל ראשון
"Blurred lines" (כשמו של האלבום עצמו), שמצליח לסחוף את כל העולם עם הדיסקו פאנק הקליל שלו. אז נכון אין כאן איזו בשורה חדשה, לא משהו שקיי סי והסאנשיין בנד לא עשו לפני כן. אבל היי, גם בשביל לעשות רטרו כמו שצריך דרושים לא מעט מרכיבים שיתגבשו להם יחדיו בסינרגיה בדיוק בטיימינג הנכון. אחד המרכיבים החשובים אשר תרמו לקסם הוא שיתוף הפעולה של ת'יק עם מפיק העל והראפר פארל וויליאמס, משהו שגם דאפט פאנק השכילו לעשות באלבום הדיסקו האחרון שלהם.
אז נכון ווילאמס לא הפיק את האלבום כולו, ורובין ת'יק עשה עבודה מצויינת בעצמו על כמה שירים באלבום. אבל רוח הדיסקו שורה על מרבית שירי האסופה, החל מ"Ooo La La" שגורם לך לדמיין כבר את הכראוגרפיה שהרקדנים של סוליד גולד היו עושים לו, ועד "4 The Rest of my Life", שמוריד את הקצב לבלדת אר אנ' בי מחרמנת. לעומת זאת "Aint no Hat For That" כבר מנהל דיאלוג עם הימים הטובים של חמישיית ג'קסון, אי אז כשמייקל עוד היה שחור.
באופן מעניין, דווקא כאשר הוא מנסה לצאת מאיזור הנוחות שלו לכיוונים יותר אלקטרוניים, העסק נשמע קצת צולע ומזכיר יותר מדי את הגיבובים הקלישאתיים של איש הבלאק אייד פיז, וויל איי אם. "Take it easy on me" ו"Give it to you" (אותו גם הפיק וויל איי אם בעצמו) מנסים להיות סוג של אר אנ' בי אלקטרוני, אך נסיון זה אינו נצלח והתוצאה נוטה להשמע בעיקר כמו יום רע במיוחד של דייויד גואטה.
אז נראה שטרנד הדיסקו (שוב) כאן כדי להשאר. פארל וויליאמס מוביל אותו עם האלבומים החדשים של דאפט פאנק ורובין ט'יק. עכשיו רק חסרה לנו איזו מלכת דיסקו גדולה מהחיים, סטייל דונה סאמר זכרונה לברכה, שתכניס קצת דיווה לכל הסיפור. בינתיים אתם מוזמנים לגדל אפרו ולהתענג על מה שהוא אולי לא האלבום הכי טוב של השנה, אבל ללא ספק אלבום הפופ הכיפי ביותר של קיץ 2013. לפחות עד שמיילי סיירוס תחזור.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם