פו הדוב: הסיפור האמיתי
בעזרת פו הדוב וחבריו מהיער הירוק יצר א"א מילן עולם אוטופי. הדוב חסר המוח שהפך למשל עבור פילוסופים ומיסטיקנים נקרא בכלל על שם דובה חביבה מגן החיות של לונדון
במסגרת הסיפור מתואר הילד כריסטופר רובין כמי שמקשיב לסיפורי פו וחבורתו המסופרים לו מפי אביו. סיפורי ההרפתקאות עצמם מתרחשים ביער, שבו מתגוררת קבוצה של בעלי-חיים שהיחסים ביניהם עומדים במרכז התעניינות של המספר: חוץ מכריסטופר רובין עצמו מתגוררים ביער גם פו הדב, חזרזיר, ארנב, איה, קֶנגה, רוּ וינשוף. חשוב להדגיש שגם אם כל הרפתקה גוררת עִמה לסיפור אלמנטים של מתח ולעתים חודרים לספר גם יסודות מאיימים של סכנה ואיתם סכסוכים המאיימים על הקשרים שבין הדמויות – בסופו של דבר אלמנט מרכזי אחד נעדר מהספר: כל החיות הנחשפות לקורא ביער הן "צמחוניות", והקורא-הילד לא נחשף כלל לקיומה של שרשרת המזון של טורף-נטרף הקיימת בטבע - וממילא ברור שגם המוות נעדר לגמרי מהספר.
את הספר "פו הדוב" פִרסם מילן ב-1926 והוא הפך כמעט בין-לילה לרב-מכר שנמכר במאות אלפי עותקים באנגליה ובארצות הברית, ומאז תורגם כמעט לכל שפה אפשרית. בעברית ראה לראשונה הספר אור, כאמור, בשנת תש"ג, כאשר את השירים הפזורים בספר תרגם במהדורה זו נתן אלתרמן. מאז תורגם שוב על ידי דן מישר במהדורה מחודשת שראתה אור ב-2003, ושנה לאחר מכן יצא הספר שוב במהדורה חדשה, בתרגומה של אבירמה גולן (כל המהדורות הללו נדפסו על ידי "מחברות לספרות" - ההוצאה שבידיה הזכויות למהדורה העברית של הספר).
גיבור תרבות
הפרסום אף הפך במשך הזמן את ויני הפו לגיבור תרבות פופולרי, במיוחד לאחר שאולפני דיסני רכשו ב-1961 את הזכויות על השימוש בדמותו ובדמות חבריו מהיער - והפיקו בעקבות זאת שישה סרטים מצוירים וסדרות טלוויזיה אחדות על הדוב החביב, ואף הוציאו לשוק אלפי מוצרים המתבססים על דמותו ודמויות חבריו.
גל נוסף של ספרים שהפך אותו לגיבור תרבות – אם כי מסוג אחר לגמרי - התעורר ובא לעולם עם עליית קרנה של ספרות העידן החדש. פו הדוב מצא את עצמו מככב לפתע בספרים הללו כמעין מיסטיקן טאואיסטי, כאשר תובנות לחיים משתקפות דרך אמרות הכנף "מפיו" הפזורות בספר. דוגמה לכך היא הספר הידוע של בנג'ימין הוף, אשר תורגם גם לעברית, "הטאו של פו" (ובעקבותיו ספרו "הטה של חזרזיר") - שבזכותו משפטים כמו "כדי לדעת את הדרך- אנחנו הולכים את הדרך" הפכו לאבני-דרך בכל כתיבה ניו-אייג'ית מצויה. בידי נמצא גם ספר אחר (באנגלית) של מחברת בשם אנה לודלוו, הדומה מאוד בגישתו לזו של הוף, ואשר כותרתו בתרגום לעברית היא "ויני הפו: ספר זעיר של פֶנג שואי". ברוח זאת ראו לאחרונה אור עוד ספרים רבים.
ולבסוף, כדאי להזכיר גם את ויני הפו של האקדמיה. הדוב "חסר-המוח" בספרו של מילן גירה את דמיונם של אנשי האקדמיה וספרי פילוסופיה רבים ומתוחכמים נכתבו על הפילוסופיה המסתתרת מאחורי התנהגותו התמימה והבלתי-מתוחכמת בעליל. בעברית כדאי לציין את ספרו המתורגם של ג"ט ויליאמס "פו והפילוסופים" (מודן, 1977), ואת ספרה של אביבה קרינסקי, "פו הדב והפילוסופיה של האחר" שראה אור בהוצאת אור-עם בתשס"א.
מהי הסיבה שבשלה ויני הפו וחבריו מהיער כבשו באופן כה סוחף – ועדיין כובשים – לבבות כה רבים? קרינסקי מעלה בפתח ספרה כמה הצעות. החוקרת ורה אוהניאן למשל, טענה שהקסם בסיפורו של ויני הפו נובע מהעובדה שמילן הצליח ליצור בו מעין עולם דמיוני שממנו סולקו (עבור הילד המאזין לסיפור) כל הבעיות שמציב עולם המבוגרים. נעדרים ממנו דמויות ההורים – ועִמם גם המתחים שבין הילד למבוגר; נעדרות ממנו דמויות הנשים - ולכן נמנע כל המתח שביחסי שני המינים, אך לא נרמז בספר דבר על פער הגילים שבין הילד למבוגר ועקב כך נעדרת מהספר גם בעיית החלופיות של החיים (אין נזכרים בו זקנים למשל) – וכתוצאה מזה ברור שגם מסולק מהספר כל איזכור של המוות והרוע הממשי.
האמת היא שכבר בזמן פרסום הספר הותקף מילן קשות על כך שהספר מרחיק את הילד מהמציאות הריאלית ובונה עבורו מגדלי-שן דמיוניים. מילן ענה למבקריו על כך באחת ממסותיו בהתקפה-כנגד-התקפה. מילן טען שמבקריו מזהים את "המציאות" עם החיים בכרכי לונדון הסואנים - בשעה שהחיים האמיתיים קיימים לא רק בעיר המפויחת אלא גם ביער הירוק שבו הוא ממקם את גיבוריו.
יתר על כן, מילן ראה ב"מגדל השן" הדמיוני מקום שממנו דווקא נראית המציאות הרגילה של היומיום באופן הריאליסטי ביותר שניתן להעלות על הדעת. בכך התכוון להביע עומק זה: הואיל ותפיסת האובייקטים שלנו בעולם נעשית קהה וחסרת חיות במשך הזמן עקב ההרגל המותנה שלנו, הרי שההתחדשות, היכולת לראות את הדברים בבחינת "בכל יום יהיו בעיניך חדשים", נקנית דווקא בעזרת טכניקה של "הזרה", כלומר ההתרחקות ממה שמכונה בפינו "מציאות". רק בעקבות הזרה זאת יכולה להתעורר אצלנו התבוננות רעננה וחדשה על מה שכבר נעשה שחוק ו"מובן-מאליו" (ראו קרינסקי שם, עמ' 26).
דוגמה פשוטה לטכניקה זו מצויה בפרק האחרון בסיפורו של ויני הפו, שבאופן מפתיע תופס בו מקום חשוב איזשהו קלמר פשוט (על אביזרי הכתיבה הכלולים בו). את הקלמר הזה מעניק כריסטופר רובין לוויני הפו במתנה במסיבה שהוא עורך לכבודו. העניין הגדול שנוצר סביב הקלמר הזעיר הזה - אשר גורם לפו התרגשות כה גדולה עד שהוא כמעט נופל מהכיסא מרוב שמחה - מאפשר לנו נקודת-תצפית חדשה על דברים שבחיי היומיום לבנו גס בהם, וכמעט איננו מעניקים להם תשומת-לב.
הפתעה אחרת הקשורה למסעותיי עם ויני הדוב נכונה לי כשמצאתי במקרה בבית מסחר לספרים משומשים את ספרו של וואל שושקביץ' "ויני האמיתי, דובה יחידה-במינה" (אנגלית, 2003). מספר זה למדתי שהשם ויני מקורו בקיצור השם ויניפג, שהיא עיר בצפון קנדה. התברר לי אז בעקבות הקריאה בספר של שושקביץ' שהיה קיים בעבר דוב אמיתי אשר העניק את ההשראה לכתיבת ספרו של מילן, ושדוב זה היה בעצם דובה-נקבה, אשר נלכדה על ידי צייד באזור קוויבק לאחר שאותו צייד ירה למוות באמהּ.
והנה קרה המקרה וחובב חיות אנגלי מושבע שהיה וטרינר מקצועי שנשלח לשירות צבאי באזור העיר וויניפֶּג – ושמו ד"ר קולבורן - עצר בדרכו לשֵם החלפת רכבת בתחנה קטנה בוָוייט ריבֶר שבקנדה; הלה, כשראה מולו את גורת-הדובים הזאת הצמודה לצייד, "התאהב" בה מיידית, ולאחר התמקחות קצרה ותשלום של עשרים דולר עבורה - סכום נכבד באותם ימים - המשיך בדרכו עם אותה גורה שמעתה הוענק לה השם ויני, על שם העיר בה שהה קולברון באותם ימים.
קולברון החזיק בה וגידלה כחיית מחמד גם בעת שירותו הצבאי במקומות השונים שאליהם נדד וגם בחזרתו לביתו שבאנגליה – אך משנקרא להתייצב בשדה הקרב במלחמת העולם הראשונה העביר אותה לגן החיות של לונדון. כאן הכיר כריסטופר - בנו הקטן של הסופר מילן - את ויני, ונקשר אליה בעבותות אהבה. מילן עצמו מספר על כך – או יותר נכון רומז לכך - בקיצור נמרץ בלבד בהקדמה לספר (אני מעתיק כאן את הנוסח העברי המעודכן של אבירמה גולן, אך יש להעיר שגולן מתייחסת לוויני האמיתי כדוב, ויש לתקן זאת, שכן ויני הייתה דובה).
"כשכריסטופר רובין הולך לגן החיות, הוא ניגש ישר למקום של דובי הקוטב, ולוחש משהו לשומר השלישי מצד שמאל, ודלתות נעולות נפתחות, ואנחנו משוטטים לאורך מסדרונות אפלים ועולים במדרגות תלולות, עד שלבסוף אנחנו מגיעים אל הכלוב המיוחד, והכלוב נפתח, ומתוכו מדלג לעברנו משהו חום ומלא פרווה, ובקריאת 'אוי, דוב' רוויית אושר כריסטופר רובין רץ אליו ומחבק אותו. זהו, אז לדוב הזה קוראים ויני".
לפי מה שמספר שושקביץ' ויני הייתה באמת דובה מיוחדת במינה. היא לא גילתה מעולם כל מידה של תוקפנות ולא נשקפה ממנה כל סכנה. עקב כך מובן מדוע שומרי הגן בלונדון פתחו לעתים קרובות לפני ילדי לונדון את שערי כלובהּ והילדים הורשו לשחק איתה ולחבק אותה כאוות נפשם.
שושקביץ' מוסיף גם שוויני אהבה מאוד ילדים ושהיא זכרה אותם היטב גם לאחר תקופה ארוכה של היעדרות (הייתה לה דרך מיוחדת לברך לשלום ילדים שהיא כבר הכירה). העובדה היא שכאשר קולבורן שב משדה הקרב הוא תכנן לכתחילה לשוב ולקחתה איתו מגן החיות הלונדוני בחזרה לביתו – אך משנוכח לדעת במו עיניו עד כמה אהבו ילדי לונדון את המפגשים עם ויני ליבו לא מלאו לעשות כן והיא נותרה בגן החיות. לפי עדותו של שושקביץ' ויני מתה בגן החיות של לונדון בהגיעה לשיבה טובה (במונחי הדובים) כשהייתה בת עשרים.
מתוך מוסף "ערב שבת".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם