מורשת קרב: הספרים שחושפים את סודות מלחמת יום הכיפורים
המערכה האכזרית בתעלת סואץ, כיבוש החרמון, השיחות בין גולדה מאיר, משה דיין ודדו והצד הרך של גורודיש. לקראת ציון 40 שנה למלחמת יום הכיפורים מתמלא השוק עשרות ספרים חדשים על המלחמה הכואבת ההיא, לצד מהדורות מחודשות לספרים הוותיקים ההיסטוריון פרופ' מיכאל בר זוהר: "בשנים האחרונות נחשפו פרטים חדשים על המלחמה, ואנשים עדיין חותרים לחקר האמת"
ככל שנוקפות השנים, הקרקע תחת הדברים הכואבים של בגין המנוח הולכת ונשמטת. פיסות המידע הנחשפות בזו אחר זו נאספות לתמונה אחת קשה ובלתי ניתנת לעיכול, ועל הרקע הזה עולים שלל קולות שמבקשים לא רק לא לשכוח, אלא גם להזכיר באופן פעיל שלא כך היה צריך להיות; שניצחון כביר זה לא היה; שתפיסת האדם היחיד כעולם ומלואו התפוצצה בפרצוף.
רגע לפני ציון 40 שנה למלחמת יום הכיפורים, מפשילות הוצאות הספרים שרוולים ותורמות את חלקן. מהדורות מחודשות יוצאות לספרים ותיקים שאזלו מן המדפים לצד ספרי פרוזה חדשים, ספרי עיון, ספרי זיכרונות ועוד. אי אפשר לפתוח את הסקירה בלי להזכיר את "תיאום כוונות" שכתב חיים סבתו, שראה אור לראשונה לפני 15 שנה (הוצאת עליית הגג - ידיעות ספרים) וחולל מהפכה. בשונה מספרי המלחמה שקדמו לו והיו מלאי פרטים ודיווחים על המלחמה, סבתו כתב רומן על מלחמת יום הכיפורים בשפה המזוהה לכאורה עם עולם אחר, עולם הספרות היפה, ועכשיו הוא חוזר במהדורה חדשה עם סיפור חדש.
ספרו של סבתו חובר אל המהדורה המחודשת של הרומן "ההר", מאת אבנר גליקליך (עליית הגג - ידיעות ספרים) המבוסס על סיפורה של חבורה מלוחמי גולני, שהוטלה לקרב על כיבושו של מוצב החרמון ביום השלישי של מלחמת יום הכיפורים. לצדו "לא ראיתי חיילים שמחים" של מישקה בן דוד שיוצא 31 שנה לאחר שראה אור לראשונה, ובו תהליך ההתבגרות המואץ שעוברים חיילי פלוגת מודיעין במלחמה עם כניסת המוות לחייהם כשחקן קבוע. למהדורה החדשה נוספה שורת הפתיחה: "בגלל מלחמת יום כיפור מרמלשטיין הפסיד זיון".
בן דוד מצטרף אל ספרו של חיים הרצוג "מלחמת יום הדין" (ידיעות ספרים) המביא חשיפת חומר תיעודי שהיה חסוי עד עתה וכולל הקדמה של תא"ל מיכאל הרצוג. מהדורה מחודשת נוספת באותה הוצאה היא של "אלה האחים שלי" המגוללת את סיפורם המרגש של ישראלים רגילים שהמלחמה הפכה אותם לגיבורים.
בין ספרי העיון החדשים ניתן למצוא את "מלחמה - לקסיקון מלחמת יום כיפור" בעריכת הכתבים הצבאיים והפרשנים איתן הבר, זאב שיף ודני אשר, ואת הספר עב הכרס (1,400 עמודים) "מלחמה ביום הכיפורים" מאת סא"ל במיל' ד"ר שמעון גולן, העוסק בהחלטותיו של הפיקוד העליון בצה"ל ובמרכזו הרמטכ"ל, רא"ל דוד אלעזר, הדיונים עם שר הביטחון משה דיין במטבחון של גולדה ועוד.
אבירם ברקאי, מחבר "בשם שמים" (זמורה ביתן), חוקר צבאי ומ"פ שריון במיל', בחר לספר בספרו על אודות חיל האוויר הישראלי במלחמת יום הכיפורים מבעד לעיני המפקדים והלוחמים של טייסת "האחת" - חלוצת טייסות הפנטומים. ספר נוסף, "עדות מן הבור - יומן מלחמת יום כיפור" מאת עוזי עילם (ידיעות ספרים), הוא יומן חושפני של חבר המטה הכללי במלחמת יום הכיפורים שהותר זה עתה לפרסום, והוא חושף את המלחמה כפי שנוהלה שעה אחר שעה ויום אחר יום מתוך ה"בור". הספר "הקרב על החרמון" (דביר) מאת אילן כפיר מביא לראשונה את סיפורו של ההר שהפך לאחד מסמלי המלחמה, והספר "לא נחדל" (דביר) מאת אלוף במיל' אמנון רשף שרואה אור מתאר את קרבות השריון האכזריים ביותר בהיסטוריה שניהלה חטיבה 14 בחזית תעלת סואץ.
ב"הן אפשר" (עליית הגג - ידיעות ספרים) מגלה אהוד דיסקין, בין היתר, את הצד החמים של גורודיש. צד נוסף של החמימות האנושית נגלה גם ב"למראית אין" מאת פרופ' מאירה וייס (רימונים), שבו מספרת הכותבת על ליווי שהעניקה לעשרות הורים שכולים בהתנדבות מטעם משרד הביטחון.
ומה בחזית ספרי היד השנייה? מי נחשבים עדיין מבוקשים? גדעון גלעדי מ"בוקספר" מונה את המבוקשים הקבועים: "לא ביצעתי את המשימה" מאת אריה שגב, "דוח אגרנט" שאף שאינו שלם, נמנה עם המבוקשים ביותר, "מלחמת יום הכיפורים" מאת אלי זעירא, "עוז 77" של אביגדור קהלני, "אש" מאת יובל נריה, "רשימות ורישומים פלוגה גימל מחלקה שלוש" מאת עלי מוהר ודוד טרטקובר, "המחדל" של ישעיהו בן פורת ומולו "לא מחדל" של אמנון קפליוק. באותה רשימה מצוי גם "לא ראיתי חיילים שמחים" של מישקה בן דוד.
מה עומד מאחורי ריבוי הספרים החדשים הרואים אור? האם רק העובדה שאנו מציינים בדיוק 40 שנה, או שאולי יש דברים נוספים? שמואל רוזנר, מנהל מחלקת ספרי העיון בזמורה ביתן, טוען: "כמובן שה-40 שנה משחק תפקיד, אבל יש שני פקטורים הרבה יותר חשובים שבגללם אנחנו רואים ריבוי ספרים כאלה בשנים האחרונות. הראשון - בוגרי המלחמה מגיעים לגיל שבו הם מרגישים צורך לסכם. הזיכרון עדיין חד, אבל הם רוצים לוודא שלא יחכו יותר מדי זמן עד שיהיה פחות חד. חלק גדול מהם גם עברו כבר את השנים המכריעות והקשות של גידול ילדים וקריירה ומתפנים עכשיו למשימה הזאת. כמו כן, הארכיונים, בישראל ובחו"ל, הגיעו לבשלות ונפתחים לעיונם של חוקרים מקצועיים וחובבים".
ההיסטוריון פרופ' מיכאל בר זוהר תולה את ריבוי הספרים בכך שמלחמת יום הכיפורים היא אירוע טראומטי מאוד שבמהלך השנים התגלו לגביו הרבה מאוד דברים חדשים שהציבור החדש לא ידע. "אנחנו סוחבים על גבנו כבר שנים את הכאב ואת המחשבה שאם היו נוהגים אחרת, המלחמה הזו היתה יכולה להימנע". המילה "אם" משחקת על פי בר זוהר תפקיד משמעותי מאוד. "אם היו מקשיבים יותר לאזהרות המוקדמות, לדוגמה של המלך חוסיין, ואם היו מסכימים להצעה של דיין וסיסקו לפתוח את התעלה ואם היו מקשיבים לאזהרות ראש המוסד ביום פתיחת המלחמה, ואם היו מקשיבים לדבריו של דדו ואחרים שאמרו: 'בואו נכה מכה מקדימה'. כל אלו ועוד שאלות שאינן מרפות".
פרופ' בר זוהר סבור כי אין בתולדותינו מקבילה למלחמה הזו. "במלחמת השחרור נפלו יותר חיילים, אבל היא מצטיירת כמלחמה הרואית. יש אמרה שטוענת 'את המנצחים אין שופטים'. מלחמת סיני היתה מבצע מפתיע בהצלחתו, ששת הימים היתה הצלחה כבירה, ואחרי שאנחנו עומדים ממש בשיא, היתה נפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא כשחשבנו ששום דבר לא יקרה". בר זוהר מוסיף: "היתה מלחמה נוספת שגרמה לעוד ויכוחים - מלחמת לבנון הראשונה. מלחמה יזומה על ידינו, שקיבלנו בה מכה כואבת, אבל לא כמו במלחמת יום הכיפורים".
על פי בר זוהר, מלחמת יום הכיפורים היתה נגועה בפוליטיקה פנימית מכלה. "היתה פה מערבולת של ויכוחים פוליטיים, צבאיים ומדיניים ותסכולים בכל התחומים הללו. אנשים חשו צורך להתבטא ולשים דברים על דיוקם. כל אחד ניסה להגן על אלה שהוא היה מקורב אליהם. משום כך, הנושא הזה נשאר שאלה פתוחה. במלחמת יום הכיפורים יש המון דברים לא פתורים, ולכן אנשים עדיין חותרים לחקר האמת".
"לפני חמש ועשר שנים לא היו ידועים הרבה פרטים, בעיקר על הדרג המדיני", אומר בר זוהר. "יש המון שאלות שמכאיבות לנו עד היום. הלכו לנו 2,700 חבר'ה. הדברים הללו לא חדלים להציק. בכל שנה, כשמציינים את מלחמת יום הכיפורים, הכל עולה מחדש. משום כך, מדרך הטבע יש גל של קולות שרוצים להביע את דעתם ולשים דברים על דיוקם בדרך זו או אחרת".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם