מי סופר: עופרה עופר אורן במסע בעקבות הזעם והתיעוב
עופרה עופר אורן, סופרת, מתרגמת ועורכת. בשנת 1995 זכתה בפרס רוה"מ לסופרים עבריים. מספריה: "הפרדת צבעים" (עם עובד) "דיבור עקיף" (זמורה ביתן), "כמו עפיפון מנותק" (דביר), "לשתות תה עם מלכת אנגליה (ספריית מעריב), "בגידות, כל מיני" (ביתן), שירה והירושימה" (ידיעות אחרונות)ספרה "מעקב" ראה אור לאחרונה בהוצאת זמורה ביתן
בספר, לילי ויואל פאר, ניצולי שואה מהונגריה, מנהלים חיי משפחה השזורים בקורות מדינת ישראל. היא חלמה להיות פסנתרנית. הוא נעשה קבלן מצליח. הם נראים כהתגלמות החלום הבורגני הישראלי, אבל סודות ותעלומות רוחשים מתחת לפני השטח. אהבתה של לילי לגיולה, אחיו הבכור של יואל שנעלם במלחמה, מטילה צל על המשפחה ובוגרי קורס סוכנים של הCIA נשלחים במשך שנים לתל אביב ועוקבים גם אחרי בני משפחת פאר. חלקי הפסיפס משתבצים בסיומו של הרומן, ופענוח התעלומה שופך אור על סוגיה מוסרית חשובה. הרומן מתרחש בשלוש זירות: הונגריה וארצות הברית, ובעיקר בתל אביב.
מהו הספר האהוב עלייך?
"ספר אחד? אי אפשר. אבל ספרים, כן: 'אנה קרנינה', טולסטוי, הספרים של גרהם גרין, חניף קוריישי, איאן מק'יואן, אליס מונרו, ג'ומפה להירי, אן טיילר, 'גאווה ודעה קדומה' של ג'יין אוסטין, 'סוויטה צרפתית' של אירן נמירובסקי, 'מעוף העורב' של אן מרי מק'דונלד, הסיפורים של אידה פינק, 'אנשים טובים' של ניר ברעם, 'ספור על אהבה וחושך' של עמוס עוז, 'והיום אינו כלה של צ'ינגיז אייטמטוב'. יש עוד רבים!".
איזה ספר מונח כרגע ליד המיטה שלך?
"קץ השואה, מאת אלווין רוזנפלד, אבל באנגלית, בקינדל".
איזה ספר נהנית לקרוא ומעולם לא העזת להודות בכך?
"ספרים של ג'ואנה טרולופ. היא לא "גדולה", אבל אני נהנית מכתיבתה, אם כי לא מכל ספריה".
איזה ספר לא קראת ומעולם לא העזת להודות בכך?
"אם לא הודיתי עד כה, כנראה שאמשיך לא להודות...".
איזה ספר ילדים הכי נצרב בך?
"אבא ארך רגליים, ג'יין ובסטר. רק בדיעבד הבנתי שנעשתה שם נבזות, במעטה רומנטי...".
עם איזו דמות בדיונית היית מתחלפת ל-24 שעות? ולשנה?
"השעות הראשונות של יוליה ורומיאו, בשלב ההתאהבות. ואז לשוב אל חיי ואל האהבה הממומשת שבהם. ולשנה? במהלך הכתיבה אני אמנם לא מתחלפת עם דמות בדיונית אלא רק חיה את חייה במקביל לאלה שלי, אבל השקיעה הזאת אצל יצירי הדמיון שלי שקולה כמעט למעבר אל מציאות אחרת. לכן אני מבקשת, וגם מאחלת לעצמי, להמשיך לחיות את חייהן של כל הדמויות שרוקמות לעצמן בימים אלה חיים על צג המחשב שלי ובתוך תודעתי".
מי האדם שהכי השפיע על הרגלי קריאה שלך?
"לא זוכרת אדם כזה, ודאי לא הספרנית בספרייה הציבורית שהקשתה עלי, כי לא האמינה שאני באמת קוראת כל כך הרבה... אבל כנראה שזמינות הספרים שהיו סביבי תמיד השפיעה על הקריאה. קראתי תרגומים של משוררים הונגריים, שנדור פטפי, אנדרה אדי, והתרגשתי מהרומנטיות והגבורה. כשהייתי בת פחות מעשר קראתי סיפורים של ביאליק בספרים שניצבו על המדף בבית, ואני זוכרת שכאשר הגעתי לסופו של "מאחורי הגדר" הרגשתי שקורה שם משהו שאני לא מבינה עד הסוף, ושפעם, כשאגדל, עוד יתפענח...".
מה המקום הכי מוזר שקראת בו?
"אין לי שום קושי לקרוא קריאה קטועה, בהפסקות, בתורים, אפילו במכונית, לפני שהאור האדום מתחלף, אבל על כך מוטב אולי לא לספר".
לילי הרגישה שביחד עם השמחה והגאווה שיואל חש כשנולד הנכד הראשון, היתה בו טינה לא מובנת שהסבה לו בדיעבד צער של חרטה, ועם זאת לא הצליח להתגבר עליה.
"מה פתאום גיורא?" הוא זעם כשנודע לו שעמיחי ואורית נעתרו לבקשתה והחליטו לקרוא כך לילד.
היא הסתכלה בו בחשש ובכעס דומה לזה שלו –
"למה לא? מה רע בגיורא? הרי אתה מבין..."
"אם אני מבין?" הוא אמר, "בטח שאני מבין!"
"אז למה אתה לא שמח? בכל זאת, הוא היה גם אחיך, לא?"
"תודה רבה," הוא אמר, "גם. כן, גם."
"יואל, גיולה מת לפני עשרים וחמש שנים. הגיע הזמן שתסלח לו!"
יואל קם בקפיצה מהכיסא שישב עליו, התקרב אליה מאוד ושאל אותה במבט לטוש, בנחיריים נפוחים, באגרופים קפוצים – "לסלוח לו? למה את מתכוונת? על מה אני צריך לסלוח לו?"
"על זה שאהבתי אותו?" היא השיבה לו בלחישה, והוא קרס שוב על הכיסא.
"גם אני," הוא אמר, "גם אני אהבתי אותו." ואז קם, הלך לחדר השינה וסירב להמשיך לדבר אתה.
גיורא היה התינוק היפה ביותר שלילי ראתה מעודה. כבר ברגע הראשון, כשהאחות המשועממת הציגה אותו לראווה מעבר לזכוכית החלון של בית החולים, ראתה שתווי פניו מצוירים בשלמות, מתואמים ומאוזנים. במרוצת הזמן נעשה ורוד ועגלגל, תכול וזהוב, כמו דמות בציור של בוטיצ'לי שמגלמת רעיון של שלמות, כמו אידיאה של תינוק, (כמו הילד שצריך היה להיוולד לגיולה), ועם זאת היה אמיתי לגמרי, חי ומסוים, בן אדם שנולד וכבר עושה: נושם, יונק, ישן.
היא מצאה את עצמה חושבת עליו, מתגעגעת להחזיק אותו, להביט בפניו. היתה קשובה לאינספור גווני קול שלו, בכי, פיהוק, גרגור, להבעות פניו שהשתנו בלי הרף, תמיהה, תשוקה, צללים שחלפו ביעף, חלומות ללא מילים.
ומה הפלא, אמרה לעצמה, הרי הוא נולד מאהבה והצטרף מיד בהגיעו אל פנימו של מעגל האור העוטף את הוריו, מבודד אותם משאר העולם, וגם נוגֵהּ מהם כלפי חוץ; חייו נועדו להיות מובטחים, הוא היה אמור לגדול מבוצר בהשתייכותו, יליד בן ילידים, תינוק חופשי בארצו...
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם