השירה כסקופ: מי המאהב שהתנכר לרחל המשוררת הפלאית?
רחל חשפה את נפשה למען כולנו, וגם משום כך "ערוגות שירתה עם פרחיה הלבנים ילבינו לנצח", כפי שניבא ביאליק
אֶת כֻּלִּי סִפַּרְתִּי עַד תֹּם.
בְּחַדְרֵי חֲדָרַי
הוֹלַכְתִּי זָרִים וְהִצְבַּעְתִּי:
כָּאן –
גַּאֲוָה רְמוּסָה, כָּאן – צִפִּיַּת שָׁוְא,
וְשַׁלְוָה לְאַחַר יֵאוּשׁ –
לְהַלָּן.
גַּם אַתָּה בֵּינֵיהֶם,
גַּם אַתָּה, הַקָּרוֹב-הַזָּר,
עֲבַרְתַּנִי עָבוֹר וְהַבֵּט וַתֵּצֵא עִם כֻּלָּם,
וַאֲנִי
בַּפִּנָּה אֶשְׁקֹט.
וַאֲנִי – – הַאֻמְנָם, הַאֻמְנָם
לֹא הָיָה דָבָר?!
בניגוד למה שסבורים כמה מבקרים שהקלו בערכה, רחל היא משוררת נפלאה ונדירה ביותר, שאמירתה הענווה "רק על עצמי לספר ידעתי" גררה כלפיה זילזול לא-אינטילגנטי, כאילו עולמה נשי ומוגבל. שהרי מה שאמרה על עצמה אמרה בעצם על כולנו. כלומר, סיפרה הרבה יותר מאשר על עצמה. ובין השאר, כמובן, סיפרה על פי דרכה את סיפור הציונות הגדול. סיפרה על הכינרת. סיפרה על החלוציות. סיפרה על האהבה ועל הגעגוע לאהבה. ותמיד בהזדמרות נפלאה.
לגמרי לא פשוט, לגמרי נדיר, להיות ככה, פשוטה ומקסימה, נדירה בכוח האהבה שלה, נדירה בכוח הווידוי, בעומק הרוחני המשכיל, בנועם המוזיקלי, בענוות הרקפת, בעברית המושלמת, הרעננה והשקופה תמיד (כי מבעדה רואים את המשמעות), נטולת העובש הניבי והליטראטי, ברהיטות השירית. לא זו בלבד שרחל לא התחבאה במלים, אלא להיפך, ראתה באמירת כל נפשה, בהתפשטות מן המסכות הליטראטיות (ומכאן פשטותה, כי פשטות היא התפשטות) את עצם השירה. נכון, רחל היתה ההיפך מן הסנוביות התת-אינטלקטואלית, הריקנית, המתהדרת. רחל היתה מלאות נפשית גדולה וחשופה, ונכון אמר עליה ביאליק ש"ערוגות שירתה ילבינו לנצח".
וכאן, בשיר הזה, באכזריות עצמית נטולת רחם, היא קורעת את כל המסכות, מלמדת את כולנו להתוודות על כשלונותינו ואכזבותינו, מוליכה את הקוראים הזרים אל מגירות הנפש הכי כמוסות שלה : "את כולי סיפרתי עד תום/ בחדרֵי חדרַי/ הולכתי זרים והצבעתי:/ כאן - /גאווה רמוסה, כאן - ציפיית-שווא,/ ושלווה לאחר ייאוש – להלן".
ומעניין מי זה אותו מאהב שעשה את עצמו כאילו אינו מכיר אותה: " גַּם אַתָּה בֵּינֵיהֶם,/גַּם אַתָּה, הַקָּרוֹב-הַזָּר,/ עֲבַרְתַּנִי עָבוֹר וְהַבֵּט וַתֵּצֵא עִם כֻּלָּם". בשירים אחרים שלה היא הרי מספרת בין השאר על אהבה לאיש נשוי (כמו בשיר "אשתו": "היא עוברת ברחוב לצידו/ קבל עם, קבל אור;/ ואני בחשכת ערבים/ במסתור"). כלומר, היתה לו סיבה להסתיר את הקשר האינטימי ביניהם. מאוד לא נעים לי לחשוב כי אחד המאהבים האפשריים האלה (כפי שמציינים כותבי רשומותיה) היה מי שהפך אחר כך לנשיא המדינה, זלמן שז"ר ז"ל, שאני עוד זוכר את ימי נשיאותו ומעולם לא מצאתי בו שום קסם, יסלח לי אלוהים. אבל אולי זה בכלל לא הוא.
רחל , מכל מקום, לא מסתירה מהקורא דבר. והתכונה הזאת של לגלות הכל ולהתוודות על הכל עברה בגן הנשי-המשוררי שלה אל המשוררות העבריות שאחריה. וברור ,למשל, שאילמלי היתה רחל, לא היתה גם לאה גולדברג, שלמדה ממנה להוליך זרים אל כל אכזבותיה וייאושיה ואהבותיה.
מתוך "השירים הכי יפים בעברית/ מאה שנות שירה ישראלית"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם