גם כשעיניו סגורות: פרידה מגבריאל בלחסן
גבריאל בלחסן לא היה קלישאת רוק. הוא היה מוזיקאי ומשורר; בולמוס של יצירה והשראה מלופפים בכבלי מחלה והתמודדות אין-קץ; פרץ גאונות ששורשיה אולי ברע, בייסורים, אבל מפרותיה המתוקים-מרירים טעמנו בתאווה
אלו היו ההופעות שליוו את "מנועים קדימה", אלבומה השני של "אלג'יר", שגם קידם את הלהקה לחזית הסצנה האלטרנטיבית. אביב גדג', סולן, כותב ומלחין, סחב אז את הלהקה על הכתפיים. בלחסן, שותף ליצירה, לא יכול היה להתמסר לקהל האוהב, מחבק, מריע. הנפש המסוכסכת - זו שמשכה את בלחסן לתהומות של חולי ומשם גם הזניקה אותו לפסגות יצירה וכתיבה – הותירה אותו בצד.
באותו ערב נדיר, בפאב הקיבוצי, הוא עלה לבמה. "אם היה לי כוח הייתי קם וצועק", ניגנה הלהקה את "בתוך הצינורות" המופתי, "בורח, מתפרק, אף פעם לא חוזר יותר. מיליון כדורים הם נותנים לי הרופאים שלא אצעק, שלא אצחק, שלא אתעורר יותר".
ואז הגיע הסולו. אי אפשר היה לטעות. כמו המילים, כמו המוזיקה, גם סולו הגיטרה של בלחסן היה כמן יללה עמוקה, מחושמלת, מאיצה וכמעט מתנתקת מהקרקע. המוזיקה המריאה, בלחסן נשאר כבול לקרקע.
באחד הראיונות סיפר אביב גדג' על העדפתו את חולות הנגב, שם גדל עם בלחסן, על פני מדרכות הכרך. "בתל אביב", סיפר, "מאות אנשים מוחקים את העקבות שלך כל הזמן. פה, במושב, במדבר, העקבות נשארות". ואיזה עקבות השאיר אחריו גבריאל בלחסן? את "אלג'יר" המופלאה, את אלבומי הסולו, את הכתיבה, את הלפיתה החונקת שהעניק לרוק הישראלי, נחבא בין יוצרים מוכרים ומתוקשרים יותר, אבל משאיר אחריו חלל שלא יתמלא.
בין סחרוף, אמדורסקי וחנוך הגדולים, השם גבריאל בלחסן לא תפס מקום קדמי בתודעה הישראלית. אבל את מקומו בספר היצירה המקומית, משבצת ייחודית אליה טיפס והגיע לבד, איש לא יתפוס. אולי עכשיו, כשבא הקץ הכואב על שנים של סבל ויצירה מעורבבים זה בזה, תזכה היצירה לעדנה נוספת. טראגית.
גבריאל בלחסן לא היה קלישאת רוק. הוא היה מוזיקאי ומשורר; בולמוס של יצירה והשראה מלופפים בכבלי מחלה והתמודדות אין-קץ; פרץ גאונות ששורשיה אולי ברע, בייסורים, אבל מפרותיה המתוקים-מרירים טעמנו בתאווה. קולות הגיטרה המייללת בעדינות של גבריאל בלחסן נדמו אתמול, אבל עקבותיו, עקבות נצחיות על חולות המדבר, יישארו איתנו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם