תחנות התרבות של תומר שרון
תומר שרון הוא כבר מזמן לא רק "ההוא מפלטפוס". אחרי שכבש את הטלוויזיה, התיאטרון, הקולנוע והסטנד אפ, היוצר הותיק משיק את אלבומו השני "שירים לבלאנש" ומספר ל-nrg תרבות על התחנות שיצרו והעשירו את עולמו התרבותי: מהבלוז הכואב של רוברט ג'ונסון דרך הקומיקסים של רוברט קראמב; מהקינקס ורותי נבון ועד כוכבי הכדורסל של שנות ה-90
במיסיסיפי בתחילת המאה התפתחה צורת האמנות האמריקאית המקורית והמשפיעה ביותר, הבלוז. ממנו הסתעפו אחר כך הג'אז והרוק, הסול והכל. רוברט ג'ונסון, גיטריסט וירטואוז וזמר קורע לב, הוא המייצג האולטימטיבי של העצב, הייאוש, המצוקה, הנדודים ואמריקה של המשבר הגדול. והוא גם פגש את השטן בצומת הדרכים וחתם איתו עיסקה...והפך ,כמובן, להיות מראשוני המתים הצעירים של המיתולוגיה המוזיקלית.
"הכל אודות חווה"
קומדיה שנונה ואף אכזרית-משהו של ג'וזף מאנקייביץ משנת 1946. בטי דיוויס החד פעמית מגלמת כוכבת תאטרון מזדקנת, אשר מחליפה שאפתנית מאיימת על מעמדה ובסוף גם מפילה אותה אל העפר. שנינות, עומק, משפטים בלתי נשכחים וסוג קומדיה שכבר עבר מן העולם. קשת הרגשות והביטוי של בטי דיוויס יפה, מכוערת, מלכותית, עלובה, מצחיקה, מדמיעה, והכל באשה אחת.
הקינקס
להקת הסיקסטיז האהובה עלי מכולן. הגאון המופרע ריי דייויס, אדם שחי על גבול דק בין יצירתיות שופעת לאגו הרסני, הוא אחד מכותבי הפופ רוק המושלמים. משהו במהלכים ההרמוניים שלו, במלודיות ובטקסטים העוקצניים הוא כל כך ספציפי, עד שאי אפשר להכניס אותו לשום מגירה. זה אפילו לא רוק או פופ או סול לבן, זה פשוט הקינקס. יש להם לפחות שבעה שירים שנכנסים למאה הגדולים שלי, כש-"Sunny Afternoon" בראשם.
רוברט קראמב
הקומיקסאי האפל ופורץ הגבולות שסימן מחדש את הטריטוריה של הקומיקס משנות ה-60 ועד היום. עם הסגנון המוזר והמטריד שנראה כמו תחריט עתיק שפגש גרפיטי, עם הדמויות שתמיד באות משולי השוליים, מהאלכוהול, מהאובססיה המינית או החברתית או הפנימית, עם המראה שהוא הציב מול חצר אחורית גדלה והולכת שאמריקה החלה לראות בתקופתו. וכמובן, פריץ החתול. אחיו מאקסון, אגב, הוא צייר ומאייר מופלא בפני עצמו, שיש לי ספר נדיר שלו של איורים לשירי אדגר אלן פו. מדהים. אבל הוא אושפז רוב חייו בבתי מחסה, מה שעושה את רוברט לאח השפוי במשפחה הזאת. עשו עליהם סרט תיעודי, "קראמב". מומלץ.
NBA של שנות השמונים והתשעים
דוקטור ג'יי, מג'יק ג'ונסון, לארי בירד, ואחריהם מייקל ג'ורדן ובארקלי ואייברסון ואולג'ואן וכל השאר, השפיעו על חיי יותר מהרבה יצירות אמנות. אמנות הכדורסל חדרה לי לנשמה ולגוף, השפיעה על הדרך שבה אני זז ומשחק וכותב ומלחין, ומתנהג. וזה היה דור השואו טיים, הכדורסל המשוחרר והמענג והגרובי. אכן, כמו שאמר מנחם לס האגדי, כדורסל מעולם אחר.
"טירופו של המלך ג'ורג'"
סרטו המרהיב של ניקולס הייטנר מ 1994, לפי מחזה של אלן בנט. סיפור אמיתי על המלך ג'ורג' השלישי, שאיבד את דעתו ככל הנראה מהרעלת מזון. מלך בודד שדעתו נטרפת אט אט, זכרונו וגופו בוגדים בו, והוא נאלץ להתמודד עם הבעתה של הסביבה, עם חוסר האונים של הנתינים ועם צביעות ואינטרסנטיות בלתי נגמרים של משפחתו. נייג'ל הותורן נותן את אחד ממבצעי המשחק הגדולים של כל הזמנים, ולצדו הלן מירן ורופרט אוורט, וכמובן איאן הולם הנפלא בתפקיד הרופא. סרט שנראה כמו מחזה קלאסי שהתחפש לקומדיה מונטי פייטונית אבסורדית והפך למשהו שלישי. מעטות הדמויות שהרטיטו את לבי כמו המלך המסכן הזה.
רותי נבון
דיוות הנשמה הישראלית המקורית והזמרת האהובה עלי ביותר כאן, מאז ומעולם. עשתה כל כך מעט, אבל יצירות מופת אחת אחת. בדור שבו הזמרות התקיימו מהצוואר למעלה, היא הביאה את האגן, את הקישקעס ואת הסקס. "גשם בעיתו", "חשמל זורם" וכל השאר היו סול ישראלי אמיתי בזמן אמת. ארחתי אותה בהופעה שלי בלבונטין לפני כמה שנים, היא היתה דתייה אז ועכשיו קצת פחות, ושרנו יחד את "הללויה" ואת "גשם בעיתו". עפתי לרקיע!
"הסוחר מונציה"
תחנה קצת אישית, בגלל ההפקה שלנו בהבימה בבימויו של אילן רונן, שנסעה לארועי האולימפידה התרבותית בלונדון בשנה שעברה. שיחקנו בתאטרון הגלוב, של שייקספיר, שעומד שם ארבע מאות שנה. באור יום, בלי הגברה או תפאורה או תאורה, מול 1500 איש שחצי מהם עומדים, כמו בימי המלכה אליזבת. הבנתי למה אני אוהב כל כך תאטרון ואיזו עוצמה יש למשחק בתאטרון, לעירום חי וחשוף. היו שם הפגנות של פרו-פלשתינאים לפני ובמשך ההצגה, ושוטרים גררו מפגינים החוצה מפגינים.
אילן הגדיר את זה נפלא: גם הם עשו הצגה, רק ששלנו היתה יותר טובה. העירבוב הזה בין הבמה לחיים, בין ההזדהות שלי עם הרצון לסיים את הכיבוש לעומת הרצון שלי לשחק שייקספיר על הבמה של שייקספיר מול אמא שלי שביציע, המשמעויות של המחזה הזה שקפצו החוצה כל כך בבהירות, יהודים באירופה, אפלייה גזעית, שחור ולבן, עשיר ועני. חוויה חד פעמית. ואפילו כתבו עלי בניו יורק טיימס ובלונדון-משהו. יותר טוב מזה?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם