מארז תרבות 23: אלבומי השנה תשע"ג
מארינה מקסימיליאן בלומין סופסוף הוכיחה שהיא יכולה, אסתר רדא באה משומקום, אביב גדג' עמד בציפיות ואבי עדאקי הצליח לרגש. שנת תשע"ג הייתה עמוסה בכל טוב מוזיקלי מתוצרת מקומית, יש שיגידו אף מוצלח יותר מאחיו הלועזי. סוף שנת המוזיקה הנפלאה שעברה עלינו מביאה את המארז לדרג את עשרת האלבומים שעשו לו את השנה, פלוס אחד שיעשה את הבאה. נינט? מי זו בכלל?
הבחירה באלבומי השנה של מארז תרבות היתה קשה מאין כמותה. איך, לעזאזל, אפשר להשוות את מפלצת הנשמה והגרוב של אסתר רדא עם ההפקה המדהימה של סאבו וקוטי, להפקה האדירה של עופר מאירי באלבום החדש והמשובח של מארינה מקסימיליאן? איך מתייחסים לאינדי המקורי והחצוף של שי נובלמן ולרוק המתקדם של טייני פינגרז באותה מסגרת? איפה מכניסים את הפופ הפרימיטיבי של יוני ליבנה ומה לגבי מאשאפ הסגנונות העתידני של עדי אולמנסקי?
התמונה ברורה ובכל זאת מבולגנת. גם אם נפציץ בניימדרופינג (הבילויים, רוקפור, אהובה עוזרי, חווה אלברשטיין, ארז לב ארי ופטריק סבג, אביב גדג', עמוס פאנק, סיסטם עאלי, ועדת חריגים, אלקטרה...), זה עדיין לא יפצה על העובדה שאי אפשר להכניס יותר מארבעים אלבומים נהדרים במצעד של עשרה.
מה כן אפשר לעשות? איסוף כל אלבומי השנה לרשימה אחת גילה נוכחות מרשימה ובולטת מאוד של אלבומי בכורה, של אלבומים שרק יצאו מרחם בית הספר למוזיקה ושל אלבומים מפתיעים בהוצאה עצמית. חלקם סומנו כדבר הבא בטרם ראו אור, חלקם הוקלטו בתקציב מזערי, אחד מהם לא ראה אור פלסטיקי וניתן לרכוש אותו רק במהדורה דיגיטלית. התמונה התבהרה לכדי רשימה צעירה, רעננה, בועטת. וישקוט המארז, וירגע, ויבושם לו.
משפט אחרון לפני הטיפוס מעלה, ברוח ראש השנה העברי, ברוח חגיגות המוזיקה הישראלית הנהדרת שנוצרת במאמצים כבירים ובצמצום עילאי ובנחישות רבה. זאת על אף קשיים רבים, ועבודות שניות ושלישיות, והופעות במקומות קטנטנים אל מול כל קהל שרק יבוא ויהנה, כי לשם כך המוזיקה מתקיימת ובהוצאה עצמית - כי לחברות המוזיקה אין כסף אם אתה לא פלס ואם יש אז תחת חוזה שווה ערך לשרשרת וכדור ברזל: רכשו את המוזיקה הישראלית שלכם.
אל תראו זאת כמצווה, כי זהו סחר חליפין הוגן, פשוט מאוד ומתבקש. אלבום ישראלי עולה פחות מארוחה במקדונלדס אבל נשאר בתוך הגוף לנצח. כמעט לכל אחד מהאלבומים המומלצים להלן מצורף לינק לרכישתו הדיגיטלית או הפיזית בבנדקאמפ, לשיקולכם ולשימושכם היאה. וזה היה קצת יותר ממשפט אחד, הגיע זמן החגיגות.
נ.ב. אחרון – סדר האלבומים ובחירתם מעיד בעיקר על האובססיה של המארז לדירוגים ולתשומת לב אמפתית לשוליים. כולם נהדרים, כולם ראויים.
ציון לשבח: אבי עדאקי – אסיר תודה
אלבום של שירי אהבה הוא קונספט לעוס? לא במקרה של אבי עדאקי, אשר כנותו הכובשת, המטאפורות המרירות שלו, כמיהתו לאהבה פשוטה אך בלתי נתפסת ולחניו שלקוחים מעולם בו שנות התשעים נמשכים לנצח, יצרו אלבום עם לב ענק, גופיית סבא וזיפים דוקרניים.
ראויה לציון: אסתר רדא – "Life Happens"
מיני האלבום הקצרצר של אסתר רדא מפוצץ תופינים גרוביים מלהיבים. רק ארבעה שירים הוא מכיל, אבל כולם מפגינים כישרון נדיר ומתהדרים בהפקת על. אם פחות מעשרים דקות של מוזיקה מצליחות להוציא את הרקדן מכל ציניקן, אלוהים יודע מה יעשה לגוף אלבום באורך מלא של אחת התגליות הגדולות של השנה.
מקום 10: אביב גדג' – "ילדים של מהגרים"
הייצוג המובהק ביותר במצעד לרוק. רוק כמו שרוק צריך להיות, רוק להתגעגע אליו ולהתרפק על עומקו, אבל בעצם מדובר באלבום שהוא הרבה מעבר לזה. אביב גדג' מעביר סיוטים של מדינה שלמה בעוד אלבום יוצא דופן בנוף הישראלי, אלבום מרתקמבית יוצר שלא מתפשר לרגע על אף צליל או מילה, שיוצר מתוך כעס, עלבון ועצב, ועדיין יפהפה במובן הכי פשוט של המילה.
מקום 9: אביב נוימן – "דוד"
אלבום הבכורה של אביב נוימן מושלם מבלי להתכוון. אבני הדרך המאובקות וחולות המדבר שנכנסו לעיניים נאספו ליצירה מגובשת אחת מבלי לדעת שזהו יעודם. הדמות הספונה במרכז האלבום לא הבחינה שהיא מפוסלת בכלוב מזהב.
מקום 8: CRuNCH 22 – Crunch 22
נדיר בסגנונו בארץ, ייחודי בהרכבו בעולם, מגניב במקוריותו בשביל החלב. בהתאמה, הטריו קראנץ' 22 ראוי להחתמה בחברת תקליטים בינלאומית מפונפנת ומיוחדג'ת שרק תגלה כבר את הפסיכו-ג'אז-לאונג' הגרובי עד שיגעון ועמוס בכישרון הזה. גאווה ישראלית.
מקום 7: מארינה מקסימיליאן –"Step Into My World"
יותר משש שנים עברו מאז השתתפותה של מארינה בעונה החמישית של התוכנית שמסרבת למות בכבוד (נו, זו שגייסה כעת את גדול המוזיקאים הישראלים רני רהב כדי לנגן לנו על העצבים). אבל לא לשם כך נתכנסנו, כי בשביל לרדת על כוכב-נולד-הבא-שקר-כלשהו-אחר יש לנו כל מארז אחר בשנה.
מה שחשוב כעת הוא, שעם יציאתו המצופה כל כך של אלבום הבכורה שלה, הובהר מעבר לכל ספק שמקסימיליאן היא הדבש הכי מתוק שיצא מהעז הפועה של שידורי קשת. השידוך שלה עם עופר מאירי הוא זיווג מושלם של מפיק ויוצרת, "Tango" ו-"Two Pigs" הם סינגלים ברמה עולמית.
מקום 6: טליה אליאב –"6:28"
השיר "גלי גלים" שפותח את האלבום השלישי של טליה אליאב מעביר בגוף תחושות נעימות ודוקרניות כאחת, אוסף בתוכו ניצוצות של שיגעון סכיזופרני ורכות מלטפת, כמו נכתב בחדר מרופד בבית משוגעים. הוא מייבש את הגוף ממחשבות מרוב שהוא מרתק.
כל הצלילים החותכים שבאים אחריו, עומס הקלידים וכובד ההקשות על רקע הקול היפהפה של אליאב, מרגיעים אט אט, במתינות ובבטיחון מלא, את התיאבון שעורר השיר הראשון. ניסיוניות, קריצה נוסטלגית, מערבולות של מילים וסאונד, הכל הולך באלבום מרתק באומץ וישירות ויפה לכל אורכו.
מקום 5:"Snow Clerks – "Bugs on a Windshield
אחת ההפתעות הגדולות של השנה מגיעה בדמות שלישיית יוצרים, שהחיבור ביניהם הוליד פנטזיית אינדי-פופ קסומה. כל שיר הוא חלום, כל חלום הוא חיבוק. שלושת הקולות המתוקים הכירו בבית הספר למוזיקה וחברו יחד לפרויקט גמר שהתחיל, כך יש לקוות, קריירה פנטסטית, תרתי משמע.
מקום 4: כלבי רוח – "כלבי רוח"
ארבעה נגנים מוכשרים שיחד מהווים חטיבת רוק דורסני בגוף הרמוני אחד. הפקה קפדנית ואוהבת של יהוא ירון ואחת הילה רוח, אחד הקולות המעניינים והעמוקים בשטח שעוד נשמע עליה רבות, מרכיבים את אלבום הבכורה המעולה של כלבי רוח. אגב, הם גם עושים את זה בעברית פנטסטית לטקסטים מבושלים היטב של רוח. בכלל לא דבר של מה בכך.
מקום 3: צביקה פורס - "Petite Nature"
צביקה לורבר, הכוח מאחורי צביקה פורס, הוא The whole package, מה שנקרא. יש לו הפאסון, התאטרליות, הלוק והביצים של כוכב רוק. הוא התברך בקול נדיר באיכותו והוא לא חושש לרגע למתוח את הגבולות. יש לו את הכישרון ללהטט בלחנים עוצמתיים לכל אורכם ואת השכל לכתוב טקסטים חכמים שחורגים מתבניות שירי האהבה הקלאסיים ועדיין לגעת בקלות.
מיני-אלבום הבכורה שלו, רווי בקלידים כבדים וכעוסים ועטוף בהפקה אלקטרונית מהפנטת של בן ספקטור, מציג בגאון אמן בשל, חריף ומלא תשוקה.
מקום 2: לונא אבו נסאר – "אספר לך" / أحكيلك
לונא אבו נסאר היא פרח נדיר ביופיו. היא מסוג האמנים שצניעותם הולכים לפניהם, שהם עצמם לעולם יבינו עד כמה הם מוכשרים, עד כמה הם יפים, עד כמה הכנות שנמסרת מהם כאמת מובנת מאליה חודרת ללב, נוגעת, פוצעת. ללא שמץ יומרה, יצרה אבו נסאר הצעירה את אלבום הסולו הראשון שלה בעודה רק מסיימת את הלימודים, חמושה בדרור רותם שעיבד את האלבום בעדינות מירבית וברגישות אין קץ.
אבו נסאר מופלאה מכל בחינה שהיא, וזו איננה מחמאה ריקה. הטקסטים שלה כואבים ורגישים, הקול שלה מדויק ויפהפה, הלחנים שלה יוצאים מתוך הבטן, לאצבעות, לגיטרה. העובדה הכי מרשימה, אולי, שאת כל זה היא גם מצליחה ליצור בגבולות המיינסטרים הנגיש לכל אחד, וזו באמת מעלה עצומה.
מקום 1: יהוא ירון – אמן השכנוע העצמי
יהוא ירון הוא משורר צללים, "אמן השכנוע העצמי" הוא מחזה תעתועים. אין כאן ניסיון למצוא חן או להתאים משהו לאיזושהי מסגרת, אבל יש הרבה דם, אדמת טרשים ספוגה בדם, מילים נוטפות דם. יהוא ירון לא עושה הנחות - לא רק למאזינים שלו, אלא גם לעצמו. הוא פותח את הבטן בחרקירי מילולי ומנתח זיכרונות, לוחץ על רגשות כדי לראות אם יכול לצאת מהם עוד משהו.
הליריקה האסוציאטיבית של ירון היא שירה צרופה, ההפקה של ירון משובצת יהלומים לא מלוטשים, האמנות של ירון נמצאת בשיניים, יוצאת מהציפורניים, אמת מוחלטת שמשתלטת על הגוף. ירון הוכיח את עצמו לא פעם כאחד היוצרים/מפיקים/אומנים החשובים ביותר שפועלים בשטח כיום, ואלבום הסולו השני שלו רק מחזק את הידוע זה מכבר.
ואחד לשנה הבאה: דורין לוי – "Underwater"
אלבום הבכורה היפהפה של דורין לוי כבר מוכן לכבוש את הפסגות להן הוא ראוי, אבל עדיין לא יצא באופן רשמי. בינתיים אפשר ורצוי ליהנות מהמעט ששוחרר מתוכו, להמתין לו בציפייה דרוכה ולקוות שהשנה הבאה עלינו לטובה ספוגה תהיה בהמון מוזיקה נהדרת, לפחות כמו השנה שעברה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם