"כביום היוולדי": יהורם גאון עדיין כאן
יהורם גאון אמור היה להיות מאותם אמנים שתחלופת הדורות משליכה על הקריירה שלהם ולא לטובה. בפועל, הוא מצליח לשחזר את עצמו בכל פעם מחדש
כחלק מפער הדורות, לא מעט שחקנים או זמרים שבשנים מסוימות נכנסו למילון ההגדרות של התרבות הישראלית תחת רובריקה מסוימת, ימצאו את עצמם עשר או עשרים שנה אחר כך על מדף אחר לגמרי, עם תיוג אחר לגמרי, גם אם לא באמת שינו דבר מדרכם האמנותית. לא שיהורם גאון יכול להתלונן על קיפוח: הוא הוציא עד כה כ–40 אלבומים ובתוכם כמה מהשירים הפופולריים ביותר מבחינת השמעות בתחנות הרדיו כמו "אלף נשיקות", "בלדה לחובש", "השר מונטיפיורי" ואחרים.
אך אמן כמו יהורם גאון, ששחרר זה עתה את האלבום "כביום היוולדי", הוא מועמד מצוין להיות מאלו שתחלופת הדורות אמורה להשליך על הקריירה שלהם. בפועל, הוא מצליח לשחזר כמעט כל פעם מחדש את עצמו במגרשים השונים ולמרות מערכונים (נפלאים) אצל טייכר וזרחוביץ מצליח לשמור על עצמו עסוק מקצועית.
עד ל"כביום היוולדי", גאון לא הוציא אלבום חדש כבר קרוב ל–17 שנה. אך בזכות יכולת ורסטילית מרשימה, הקריירה שלו אף פעם לא נתקעה אי שם במנהרת הזמן, אלא מצאה את עצמה כשהיא ממשיכה לנוע בין תוכניות ילדים, הגשת תוכניות רדיו ושאר עיסוקים, ובכך גם לשמר את הפאסון המוזיקלי שלא הלך לאיבוד.
בגלל דברים שאמר גאון בגנות המוזיקה המזרחית בראיון לעיתון אגודת הסטודנטים באריאל לפני כשנתיים וחצי, הבחירה בעמיר בניון כפרטנר שיפיק את האלבום הרימה לא מעט גבות בקרב אנשי התעשייה. למי שקצת מבין ב"עמיר בניונית" — אין כאן הפתעה ממש גדולה, בטח לא במישור הזה. מעבר להאשמות המופרכות כלפי גאון בגזענות שבניון לא נפל אליהן, האחרון גם לא באמת מוצא חיבור בין הפופ הים תיכוני לבין המוזיקה שלו עצמו, ולכן עם פאתוס השירה שבנה לעצמו יהיה יותר הגיוני שיגיד כן לגאון מאשר, נניח, לדודו אהרון.
מעבר לקונסטרוקציה שבניון בנה לגאון, מה שמרשים באלבום הוא מפלס הרגש שיש לגאון כמבצע. בשירים כמו "לא אני ולא אתה", "כביום היוולדי", ו"תודה" המרגש, הוא מצליח לדבר בשתי שפות מקבילות בו זמנית, אחת שמתאימה לזו של ההורים שלכם שיתרפקו עליו עוד מהימים ההם, ואחת שתתאים למי שברירת המחדל שלו היא הופעות זריחה עם החבר'ה של עמיר בניון בים המלח. בגיל 72 ואחרי למעלה מחמישים שנות קריירה, בהחלט מדובר בהישג אדיר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם