"צל עולם": ניר ברעם כנביא זעם
ניר ברעם הוא סופר של העולם ופחות של המקום. ספרו החדש "צל עולם" מפגין עד כמה חזק הוא בטוויית סיפורים הנשזרים יחד לארגון תמונת עולם של תאוות בצע חובקת-כול והגלובליזציה המשרתת אותה, וחלש בתיאור הלכי הנפש בשפה המקומית
המהלך העלילתי בספר עשוי משלושה פתילים עיקריים, שבמרוצת העלילה נשזרים זה בזה. ולהלן הזירות השונות: תחילה ישראל. בחקירה פסיכולוגית-כלכלית-פוליטית מתאר ברעם את עלייתו ונפילתו של איש עסקים ועסקן מקומי בשם גבריאל מנצור, החל משנות השמונים ועד העת הזו. מכאן מדלג הספר לחבורת חתרנים בלונדון אשר מנסה לטלטל את הסדר הקיים ולחולל שביתת ענק עולמית של מיליארד פורעים בתאריך ה-11.11. ואחרון, דיוקן קבוצתי-ארגוני המורכב בעיקר מתכתובות דוא"ל של חברת ייעוץ אמריקנית דמיונית בשם ''MSV", המשיקה קמפיינים פוליטיים בזירות שונות ברחבי העולם.
שקר, כוח ונפילה. זו הסכֵמה העיקרית בסיפורים. השקר, התרמית וההונאה – אלה תמיד השלבים ההכרחיים בחניכתו של האיש התם או זה שבא מן השוליים בדרכו אל מוקדי הכוח. הכוח הוא תמיד התכלית הנשגבת. אך ישנה בעיה, שכן כל הדמויות בעלילה שואפות להימצא בתוך הכוח. כולם רוצים בעמדה וביוקרה. כולם משתמשים בשקר. ולכן באותה הסכֵמה תמיד מצויה גם היריבות.
ברעם תמיד במיטבו כאשר הוא כותב על יריבות, בעיקר בין גברים. ומכיוון ששאפתנות וחתירה לכוח הם הנושא, הזירה המתאימה היא עולם העבודה, העולם המקצועי. שם קולע ברעם תמיד בתיאוריו, ועל כן אותו חלק שלישי, הסוקר את חברת הייעוץ לאורך ולרוחב, הוא מבריק לגמרי ועובד בצורה מושלמת. האפיונים האישיותיים הם מינימליסטיים, אך קולה הברור של כל דמות מובחן ומדויק. חלק זה הוא פלא שבספרות ומהווה חידוש לרומן המכתבים הקלאסי שבנוי בדרך כלל משני נמענים עיקריים. כאן אנו פוגשים שלל דמויות המתקשרות כמעט רק בעניינים מקצועיים ועדיין הדרמה העזה והיצרית נצברת מתחת למלל המקיים את משרד הקמפיינים.
שני החלקים האחרים של הספר מופלאים מעט פחות. החלש ביניהם הוא אותו דיבר קולקטיבי שמאפיין את הכרוניקה של חלוצי המרד. חלק זה הינו בעייתי, מכיוון שברעם מתמקד בגרעין של תריסר חלוצים (פחות או יותר), המהווים את החוג המצומצם שמנהיג את המהפכה. ברעם מציג דמויות אלה כמעין אסופה של גיבורי קומיקס, אך הקורא אינו יכול באמת להשתלט על שלל הדמויות ולהשיג אינטימיות כלשהי עם מי מהן.
ייתכן אמנם שלכך גם חותר הסופר, כחלק מן המהלך שתכליתו להלעיג את החבורה המבולבלת. ועדיין, ניתן היה בנקל לצמצם בהרבה את החבורה ולהציג שלוש דמויות בחזית זו ובכך לייתר את הצורך לקבוע אפיונים כה חדים שאינם באמת זכירים או מעניינים. הבחירה באותו מספֵּר קולקטיבי היא דווקא מעניינת והולמת לקבוצה שהותכה יחדיו בכור המצרף של הרעיון המהפכני, אך נדמה כי ניתן היה לקחת דיבור זה צעד אחד קדימה ולהעלים את הדמויות כליל, כאשר רק הקול המאוחה יחדיו מספר את הכרוניקה של המהפכה ותוצאותיה העגומות.
הסיפור הישראלי, סיפורו של גבריאל מנצור, שנקשר מאוחר יותר בסיפורה של חברת הייעוץ האמריקנית, כתוב במתכונת קלאסית יותר - בז'אנר רומן החניכה של המאה ה-19. איש צעיר מגיע לעיר ומתחיל לפלס את דרכו מעלה במחיר השחתת ערכיו ותמימותו הראשונית. אך מצע זה משמש את ברעם להרבה יותר מסיפור חניכה. הוא משמש בעיקר לסקור את התמורות הכלכליות והפוליטיות שחלו בישראל מאמצע שנות השמונים של המאה הקודמת ועד לרגע ההווה. זוהי תמונה מאלפת ומלמדת על מקום שהשתנה במהלך שלושה עשורים מקצה אל קצה, ומסתחרר עתה, כלוויין מרוחק ומעט סורר, סביב המערכת הכלכלית של הקפיטליזם התאגידי באמריקה.
אך "צל עולם" הוא גם הרבה יותר משלושה קווים נרטיביים המבוצעים בצורה מוצלחת יותר או פחות. "צל עולם" הוא יצירה אשר חותרת לארגן תמונת עולם בהירה, ממה שנדמה לעתים למביטים מלמטה (כלומר, לאזרחים משוללי המידע הפנימי) כאוסף לא רציף של מאורעות. ברעם בספרו מצליח לשרטט ביד בוטחת את הקו הקושר בין המאורעות המתרחשים, באופן אקראי רק לכאורה, ברחבי העולם. והקו המקשר הוא תאוות בצע, כאשר האמצעי שמשרת אותה הוא מה שמכונה גלובליזציה. בפועל מראה ברעם כיצד הכלכלה הגלובלית מרוששת תמיד את המוחלשים ומעצימה תמיד את אלה שאוחזים בהגאים לכתחילה.
במובן זה, ברעם מצוי בערך שני ראשים מעל לקומתו של הסופר העברי הממוצע. הבנתו את המקום הקטן (זה שלנו) ואת אופן שיבוצו במערך הגדול היא כמעט שערורייתית ברחבות ובמעוף שבה. ברעם מתגלה בספר זה כלא פחות מהוגה חשוב של העידן הנוכחי (הגם שהוא עורך דרמטיזציה וסינתזה של טקסטים עיוניים מוכרים – והוא הראשון להודות בזה בגוף הספר עצמו, ואף לאזכרם בשמם).
אך נכון גם כי יש לו חולשות אדירות. במובנים מסוימים ברעם אינו סופר עברי כלל. העברית שלו מתהדרת יתר על המידה. וגם זאת, לא פעם, רק על מנת לכסות על כך שהאחיזה בה מעט רפופה. הוא טוב יותר בחיקוי שפתם של אמריקנים המחליפים ביניהם מיילים מאשר בתיאור הלכי הנפש של אדם אחד בישראל. באופן אירוני, "צל עולם" וסופרו עושים בספרות העברית מהלך דומה לזה המתואר בספר, שבו חברות משוכללות וזרות פולשות, בכיסוי פילנתרופי ואדיב, לארצות מוחלשות, רק על מנת לחמוס את אוצרות הטבע שבהן ולהשאירן אחר כך להתבוסס בעוניין שאך הוחרף לאחר הסעדת הדוד היקר שמחוץ לארץ.
דוגמאות לחולשה לשונית זו מרצפות את הטקסט. ושוב, באופן אירוני, ניכרות בעיקר באותו מקטע העוסק בישראל, שכן שם מקפיד ברעם על עיצוב הלשון. ומעשה זה, כאמור, לא תמיד עולה יפה. ברעם מרבה לנקוט פעלים מצועצעים, כגון "נפרע ממנו" כאשר הוא מתכוון לומר נפרד או הסתלק מעליו; "התרושש מתקוות" כאשר בכוונתו לומר שאבדה התקווה או שמא נגוזה. או צירוף מפעים כגון "שאננותם התקלסה בו" (המופיע פעמיים, עמ' 21; עמ' 409), כאשר ברעם מבקש לתאר את חווייתו של עשיר מושחת שהתרושש (מכסף, לא מתקוות) וזחיחותם של העוברים ושבים חורה לו ורק מתסיסה את העלבון העמוק וההשפלה שהוא חש ממילא. צירוף זה הוא גרוע במיוחד, וגם יש בו ללמד לא מעט על חולשה זו של התגנדרות שבלשון. שכן כיצד יכולה "שאננות" "להתקלס" במישהו? יתרה מכך, שתי המילים הללו מרוויחות מאיזה הוד מקראי, אך קשה לחשוב על סופר שמגמותיו מרוחקות יותר מן הצמצום המקראי שבלשון כברעם.
כל עוצמתו של הטקסט המקראי נובעת מחסכנותו, מהיותו קשוח כל כך עם קוראו. בעוד שברעם בספרו עושה את ההיפך המדויק. הוא מפליג בתיאורים, בחזרות ובעודפות, לא פעם אותו הדבר נאמר באותו משפט עצמו, פעמיים או שלוש. כך גם הספר מלא באפוריזמים ואמרות שפר כגון: "הרי בני האדם תמיד...", או "ישנם כאלה ש...", ואין דבר מרוחק יותר מן המקראיות מאשר אמירות אלו. מכאן, שכשאר נוקט ברעם את אותם הפעלים העתיקים אין הם באמת משרתים את מטרותיו, אלא דווקא מתקוממים נגד הפעלתו אותם.
נכון הוא כי גם עיקר כוחו של ברעם כסופר בא דווקא על שום היותו כה מנותק מן המקרא. הוא אינו סובל מאותו סירוס אופייני לסופר העברי אשר אינו יכול אלא להתבטל מול הישגיו של התנ"ך ומדרשיו. הסופר העברי העומד נוכח סיפורי המקרא יודע שיש לו מעט מאוד במה לחדש הן בסגנון, הן בדמויות והן במעללים. ברעם, שאינו סובל מצילו המעיב של המקרא, יכול לברוא עולמות חדשים ועצומים בהיקפם. לכן ברעם הוא כה שונה וחזק מן הסופר העברי, ולכן גם כה תועה ומוטעה בלשונו.
לצד עניין זה של ספרותיות יתר, ישנם גם טעויות לשוניות וסרבולים תחביריים לרוב. בעמ' 246 מבקשת אחת הדמויות "לשקם את אי האמון" – כאשר בכוונתה, כמובן, לשקם את האמון. או, למשל, הנה אוסף קטן של טעויות בשימוש בשורש גד"ל: "אחריותה... גדולה משלו" (עמ' 259) מחליף את אחריותה רבה משלו. באותו עמוד עצמו: "המתח בין שניהם גדל", ועדיף היה לומר שרמת המתיחות עלתה או גבהה. ואולי הגרוע מכול, ושוב בשורש זה: "כגודל הבינוניות - גודל השאפתנות", לועגת דמות אחת לאחרת. מוטב היה לומר "כמידת ה...". ייתכן מאוד כי דווקא השימוש החוזר במילה "גדול" שלא במקומה ובהוראתה התקינה מעיד על ברעם כמעשה-כשל החושף אובססיה לעניין זה. כך, בשני הספרים האחרונים ישנו פרק המתקרא: "הכנות למעשה גדול". ומעשה, כידוע, הוא תמיד גם סיפור.
אם יותר לי, אספר אנקדוטה קטנה בנושא זה של גודל. לפני ארבע שנים יצא לאקרנים סרטו של ג'יימס קמרון, "אווטאר". הסרט היה היקר ביותר בתולדות הקולנוע וגם המכניס ביותר בכל הזמנים. כמו מיליונים רבים אחרים סביב הפלנטה, הלכתי גם אני לצפות בו בקולנוע. עומס היתר ומשקפי התלת-ממד הפילו עלי תחושת שיממון. התעוררתי לשמעם של עצי-ענק קורסים. חזרתי לצפות בסרט מבלי להרגיש שהחמצתי דבר. כשיצאתי מן הסרט פגשתי במקרה סופרת וזו שאלה, באופן טבעי, איך הסרט. אמרתי לה שנדמה לי שזה סרט גדול. ושהוא גדול לא מפני שהוא טוב (כי הוא לא), אלא עצם גודלו הפיזי כובש אותך לחלוטין.
תוך כדי דיבור על זה הבנתי כי מצויה איזו נקודה שבה נחצית המסה הקריטית ובה מתרחשת תמורה פלאית: בנקודה זו מכריעה הכמות את האיכות. אי אפשר לעמוד בגודלו הכמותי של הסרט וזה אכן הופך אותו לגדול. אותו דבר בדיוק היה נכון גם להצלחת הענק הקודמת של הבמאי, בסרט "טיטניק", שגם הוא היה הפקת-ענק, כיאה לשמו. באופן מסוים, גם שני ספריו האחרונים של ברעם נענים למערך זה של כוח כמותי. ברעם מצליח לגייס דמויות, יצרים ומרחבים שממלאים את הספר באיכות כמותית שהופכת לגודל שכן קובע.
מעבר לכל אלה, "צל עולם" הוא הסבר מדויק בזמן אמת של הכוחות הפועלים עלינו כאן, כבשאר העולם. ברעם מצליח בספרו להדגים כיצד כשלה המחאה החברתית בישראל, וגם מדוע צמחה ממנה מפלגה אשר אינה מייצגת כלל את האינטרסים של בוחריה המוחים. איך מגולגל השקר במסדרונות ונמכר בסיסמאות שובות לב ואוזן. וכיצד כל ניסיון להתנגד ולהילחם כנגד הקפיטליזם העולמי נדון מראש לכישלון צורב, כי כך חותם ברעם את מסקנתו העגומה: "בעצם בני אדם בכלל... ראויים לסדר הקיים, הם בראו אותו, אחרי הכול", וחריף עוד יותר בהמשך: "אולי העולם שבו אנחנו חיים הוא תמיד המסקנה המתבקשת מהאופי האנושי".
נחמה גדולה אינה מוצעת אפוא בחזון הכמעט אפוקליפטי והקודר של ספר זה. אבל הבנה עמוקה לשורשיו של הקפיטליזם ובהטייתו הטבעית תמיד לעבר המרמה והחמדנות, בהחלט מצויה כאן. אפשר גם להתנצח עם הספר ולציין שלמרות רוחב יריעתו של הרומן הוא למעשה סוקר חוויה צרה מאוד מספקטרום הקיום האנושי. הרגשות המיוצגים תמיד סבים סביב החיצוניות, ההתחרות וההצלחה.
הקיום הפנימי הוא דל מאוד, וכאשר הוא מופיע הוא חרוך תמיד ברגשי נחיתות ואגרסיה. אלה הם אכן החומרים שמהם אנו, הנתינים הפוליטיים והכלכליים, עשויים, אך אלה אינם ממצים - ישנו גם העולם עצמו, שאינו עומד על צלו בלבד, ובצדו המואר מצויים גם אהבה, רעות וחמלה. אבל זה כבר סיפור אחר.
"צל עולם"
ניר ברעם
עם עובד, 2013, 482
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם