מרלין וניג:"קבוצות קיצוניות רצו להרוג אותי"
חוברת מיוחדת של הביטאון הספרותי "גג", המוקדש לכתיבה אמונית, הוא סיבה טובה לשיחה אישית עם העורכת-אורחת של הגיליון, מרלין וניג, אישה חרדית ממש לא טיפוסית
אחרי נתק ממושך מאז (למעט פגישה חטופה כשהייתה במדים ושירתה ב"במחנה"), אני רואה לפני אישה יפה בשביס, בת 34, בעלת תשובה חרדית (בחסידות בעלזא), נשואה ואם לשבעה ילדים. היא דוקטורנטית בינתחומית באוניברסיטת בר-אילן. מאחוריה עבודת מאסטר באוניברסיטה העברית בנושא הקולנוע החרדי, תחום ששימש גם נושא לספר שכתבה היא מרצה לספרות, תיאטרון וקולנוע במכללות ובסמינרים חרדיים. ובנוסף, היא עמיתה במכון הישראלי לדמוקרטיה, חברה בסל תרבות ארצי ובמועצת הקולנוע הישראלי.
ולמרות השנים הרבות שעברו, ולמרות הסטטוסים השונים (בעיקר שלה) בין מי שהיינו אז ומי שאנחנו היום, מחיצות הזמן נופלות מייד, כימייה בסיסית מתהווה-מתחדשת תוך שניות ואנחנו פוצחים בשיחות נלהבות, אינטנסיביות ואינסופיות, ותוך כדי שוכחים או מדחיקים את הסיבה שלשמה התכנסנו. ואם הייתה לי חרדה לקראת הפגישה, ממי שאגלה בתור "מרלין החדשה", מהר מאוד התברר לי שיש לה בדיוק את אותו ברק בעיניים מאז, את אותו זיק שובב וחתרני. ברוחה, ולא רק, כפי שיתברר בהמשך, היא נשארה אותה מרלין.
שאפו. הצלחת לשמר את זה.
"אני חושבת שהסקרנות שלי רק גדלה עם חזרתי בתשובה. אני גם מומחית בלהביא את עצמי לקצוות קרימינאליים, ואולי בגלל זה אתה אומר את זה. קיימים דורות שונים גם בתוך המעגלים של בעלי התשובה. אני מאוד יוצאת דופן מבני הדור שלי, שבא אחרי שולי רנד, נועה ירון, רמה בורשטיין, אביחי כהן ואחרים. הדור שלי ואלה שבאו אחריו ופעלו בתחומי התרבות השונים, לרבות הקולנוע והתיאטרון, עשו נתק מוחלט מהעולם החילוני וזה כולל אגב את חבר נעוריי, ארז חבר (היום האברך שלום ארז חבר), שברבות הימים הפך לבעלי.
"היחידה שאני יכולה לחשוב עליה שלא חתכה בפתאומיות זו סיוון רהב מאיר. אני אומנם כן לקחתי פסק זמן ללמוד לאיזה עולם אני נכנסת, אבל מהר מאוד הבנתי עד כמה אני אמביוולנטית. בשנה האחרונה, אחרי נתק מסוים שהיה לי עם עצמי, חזרתי לעצמי כאדם בוגר. אני אומנם חרדית, אבל קיים בי גם משהו לגמרי פריקי מפעם ואני כל פעם מודה לאלוהים על התהליכים שעברתי ועל החיבור הזה בין אמונה לקולנוע. תמיד כשאני מגיעה לצפות בסרט אני מגלה כמה התגעגעתי וכמה הזירה הזו גורמת לי להרגיש בנוח. אז אולי בגלל זה אתה מזהה בי את מה שראית פעם".
חרדית בקולנוע?
"זו בדיוק האמביוולנטיות שלי. אלה הם הקצוות. זה אגב לא נורא כל כך כי אני באמת לא שמה פס על כלום. אז אני באה בקוליות לסרט ואני אישה חרדית. וואטס דה ביג פקינג דיל? צאו מהסטיגמות, חרדים הם בני אדם. כשהתחלתי לקרוא למה שקורה בגזרה שלנו קולנוע, היו שהתקוממו. כשהוצאתי את ספרי 'הקולנוע החרדי', בהוצאת רסלינג, בהתבסס על המחקר שעשיתי בתואר השני שלי באוניברסיטה העברית, היו שנחנקו. עד היום קשה להישאר אדישים לחיבור הזה ולפתיחות שלי במגזר החרדי אבל תתפלא לשמוע שגם, ואולי בעיקר, במגזר החילוני".
העניין שלשמו התכנסנו הוא "גג", כתב עת לספרות, ביטאון האיגוד הכללי של סופרים בישראל, בעריכת חיים נגיד (שבין היתר היה עורך תרבות, מבקר ומחברי מערכת "מעריב"), שגיליונו האחרון מוקדש לספרות אמונית בישראל, לכל סוגיה ונישותיה. וניג משמשת בו כעורכת-אורחת, שסיפקה את התכנים והאג'נדה לנושא.
"יש כתבי עת דתיים או יהודיים כאלה ואחרים, וכשאתה מגיע לכתב עת כזה כאילו מצפים ממך להיות משהו מסוים . ודווקא בגלל שדיברנו, חיים נגיד העורך ואני, על כתב עת חילוני כעל במה מתבקשת, פתאום הבנתי שיש לי הזדמנות להשיג במה שאין בה מטען ציפיות", היא אומרת. "חיים באמת היה מאוד גמיש ומאוד הבין את העניין. מתוך הראייה הזאת התלהבתי לבוא ולערוך את זה. הדבר נעשה בדיאלוג איתו. הוא אדם נורא מיוחד, פתוח ומוכן לרעיונות יצירתיים ולא מגיע ממקום מבקר ושופט".
מה הייתה האג'נדה שלך? להביא כתבים של יוצרים שיש להם זיקה מסוימת לדת?
"באתי מגישה אחרת לגמרי. יש הגדרה שבה אני משתמשת בספר שלי. קראתי לה 'גישת הדלתות המסתובבות', והיא אומרת שיהודי, לא משנה באיזה קצה של העולם הוא, נמצא תמיד בחיפוש זהות. גם החילונים כך, מחפשים רוחניות באיזשהו אופן, נמצאים בתנועה מתמדת, יוצאים ונכנסים לדת, לדיאלוג שלהם עם אלוהים. ולכן נתתי מקום בחוברת למי שרצה, לא הגבלתי. יש פה גם כמה שירים של יוצרות, שקשה להגדיר אותן חרדיות, אלא חילוניות בתהליך חיפוש, כמו שלומית אורן או ורדה בן חור".
"לעומת זאת יש כאן יוצאים בשאלה, בהם מנחם רוט ואפרת קוזין. יש פה דתיים לאומיים, כמו אתי בן סעדון ויעל אראלי. ויש פה גם יוצרים חרדים, בהם יעל אבן, הודיה יראי ורענן זיו. ויש גם יוצרים בעלי תשובה, סקטור שאני נמנית עליו. זה נורא מגוון וזה מה שיפה פה. הישראליות האמיתית בעיניי היא זו המבינה שעם ישראל מורכב מקבוצות. כל הדיבורים על אחדות לא יתקיימו כל עוד לא תהייה השלמה וקבלת האחר".
"היום אנחנו חיים בעולם יצירה נורא סגור ומצומצם, שבו אתה נורא מתויג. כל כמה שאנחנו חושבים שיצירה צריכה להיות חופשייה ונועזת, אנחנו לא מסגלים לעצמנו במחשבה שאותן תכונות יכולות להימצא גם ביצירה שמגיעה ממקום מאמין, מקום שנזהר יותר בניואנסים. יש גם משהו נורא שיטתי בחשיבה הפתוחה, חילונית נקרא לה, שאמורה מצד אחד, כמו שאני תופסת אותה, להכיל את הכל, ומצד שני אני מרגישה שכשזה מגיע לנקודות של מה אני שם על הבמה, למה אני נותן קרדיט ועל מה אני שם זרקור, פתאום הפתיחות הזו מתגלה פעמים רבות כמוגבלת".
בטח הפתעת לא מעט אנשים. אפילו את עצמך.
"מאוד שמחתי שבבמה הזו ניתנה לנו יד חופשית ושלא היינו צריכים להתנצל. לא בפני החרדים, לא בפני החילונים, לא בפני אף אחד. פשוט הבאנו את החומרים שלנו. זההגיע ממצב שמאוד הפתיע אותי. אתה בא ממקום שאתה חושב שהוא אולי פחות פתוח לשירים מסוג אחר, למקום לכאורה פתוח שאמור להכיל אותך, אבל אז אתה משתאה לגלות שחושבים שאם אתה חרדי אתה אמור להיות נורא סגור. אתה צריך לחשוב באופן מוגדר למי שאתה. מה זה הדבר הזה? מה זה חרדים? בני אדם הם בני אדם. כולם כואבים את אותו הדבר, כולם מרגישים את אותו הדבר. אמרה לי אחת מחברות מועצת הקולנוע, נציגה של משרד התקשורת, שעד שהיא לא פגשה אותי היא חשבה שחרדיות הן נשים שמשתרכות ברחוב אחרי הבעל. היא דמיינה לעצמה משהו נורא סטיגמתי ונוראי".
"אני מלמדת היום בסמינרים הכי יוקרתיים של המגזר החרדי, וברוך השם אני מאוד ידועה בו בתחום הזה. וזכיתי בשם הזה ביושר. לא התחנפתי לאף אחד, לא לכלכתי על אף אחד, לא קברתי את עצמי בבוידעם של מאה שערים ולא התנצלתי על מי שאני. באתי כמו שאני, כמו שאני יודעת הכי טוב לעשות. יש לי חברות שאחרי שהן התחתנו רצו לגלח את הראש, לקבור את עצמן בדירה במאה שערים, בלי כוונות רעות, אבל הכל כדי להתרחק באופן קיצוני ממה שהן היו. אז הן בהחלט סוג ב', גם אני מסתכלת עליהן קצת ככה, לצערי. כי אני אומרת לכל אחת כזו: 'היית בחורה מדהימה והיו לך המון יכולות. אני לא בטוחה שהקדוש ברוך הוא רצה שתמחקי לגמרי את היכולות האלה. יכול להיות שהוא רצה שתעשי את הדברים בקדושה, שתעשי אותם אחרת, כל אחת והסיפור שלה. אבל לבטח הוא לא רצה שתשכחי מי את'. כל הרעיון הוא שלכל אחד יש את התיקון שלו בעולם ואת הניסיונות שלו. זה כמו שבעלי יודע שהוא לא יכול להפוך אותי למי שאני לא".
את עוד מוצאת נקודות השקה בין מי שהיית לבין מי שאת היום?
"תמיד הייתי בחורה כזו שאין לה גבולות. זה היה סוד הקסם שלי והוא הפיל אנשים סביבי. ואגב, זה קורה עד היום, אפילו בהיותי אישה חרדית. מה שכן, העולם הולך ונעשה יותר שמרני. אני רואה דורות של מתחזקים ונראה לי שיש משהו בעולם שחותר לקיצוניות. בסקטור הדתי רואים את זה במובהק, הוא הולך ומתחרד. אני מאוד רב-מגזרית ומלמדת גם בקבוצות דתיות-לאומיות ומגלה שיש איזה תהליך שבו אנשים הרבה פחות פתוחים. גם בציבור החילוני יש איזה גוש קשיח כזה שקשה לפרוץ אותו, ששומר כאילו את התרבות החילונית מאוד הומוגנית".
עלה בדעתך שאלי הפתיחות שאת מייצגת ונוקטת בה בקולנוע ובכתיבה היא מקום שרוב העדה החרדית, ובטח שהגרעין הקשה בה, לא היו רוצים להיכנס אליו?
"בתחילת הדרך שלי בחברה החרדית אלה היו באמת פני הדברים, אבל בעשור האחרון יש שינוי המגיע ומתחולל דווקא מצד חרדיות מבית ולא מצד בעלות תשובה כרמה בורשטיין (במאית 'למלא את החלל'), שבעיקר מסייעות, תומכות ומתווכות בין העולם החרדי והחילוני אבל הן עצמן לא עשו את המהפכה, כי אילו עשו אותה זה היה נתפס בחשדנות. הסיבה שהחרדיות מבית הן אלה שעשו את המהפכה הוא כי הדבר התאפשר יותר, והאמון בכל זאת נשמר ולא נסדק. היום אף אחד לא יכול להתעסק איתי. כבר אמרו לי, 'את לא פוחדת שיארבו לך בריונים?', כבר כמעט הוציאו עליי פשקווילים. הם כבר היו בדפוס, אבל המון עסקנים נרתמו כדי למנוע מהם לצאת, כי אלה קבוצות קיצוניות".
"אני מקבלת לא מעט מיילים מוזרים. לאחרונה קיבלתי מייל ממישהו שלא הזדהה, וכתב לי שאלות ותשובות אל ומאת הרב מוצפי, בכל הנושא הזה של קולנוע וסרטים. אז כתבתי לו תשובה, שבדרך כלל אני לא עונה למיילים אנונימיים אבל במקרה הזה יש לי מה להגיד. התייחסתי לדברים שנאמרו וציינתי שאולי הרב מוצפי חושב ככה, אבל האדמו"ר מצאנז בירך והאדמו"ר מבעלזא בירך והרבנים האלה והאלה פוסקים אחרת. אני מרגישה שאני יכולה להגיב ולא לחוש מאוימת. בן אדם אחר אולי היה מרגיש מפוחד. אני נחשבת אגוז נורא קשה לפיצוח, ותמיד הייתי כזאת".
הדבר בא לידי ביטוי גם בחברותה במועצת הקולנוע, לאחרונה הצליחה המועצה, בראשות פרופ' דוד אלכסנדר, להעביר קריטריונים חדשים לחלוקת תקציב הקולנוע הישראלי. וניג, נציגת הציבור החרדי במועצה, שהוכנסה אליה כמינוי אישי של שרת התרבות לימור לבנת, יצאה נגד הקריטריונים. "הגעתי למועצה על תקן חרדית ולכן גם ציפו שאהיה צייתנית בתודעה המסורתית, זה כנראה הולך ביחד", היא אומרת. "אולי ציפו שאהיה אסירת תודה על המינוי הציבורי ואיישר קו. אני אכן אסירת תודה לקדוש ברוך הוא על המינוי ולשרה לבנת שהייתה שליחה טובה, אבל למי בדיוק אני אמורה להשתחוות? סעיפים מסוימים קוממו והפתיע אותי שאנשים מעלימים עין או לא רואים בזה חשיבות. הרי זהו עתידו של הקולנוע הישראלי ובשביל זה אנחנו, חברי המועצה, מכהנים שם".
אבל הקריטריונים נועדו להיטיב עם הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית שאת נמנית עליה.
"כדי להיטיב עם הפריפריה צריך להפסיק להסתכל עליה כאל חינוך מיוחד. להפסיק להנציח סטיגמות, ומהלך כמו מידור לקטגוריה נפרדת בחלוקת התקציב עושה בעיניי בדיוק את ההפך. עובדה שאיגודי היוצרים, שרבים מהם מהפריפריות, התנגדו לקריטריון הייעודי. בתחום הקולנוע החרדי למשל, פתחו חממה לחרדיות, שבה נבחרת נשים חרדיות מקבלת הדרכה וליווי בכתיבת תסריט ובהמשך אחדות מתוכן יקבלו מענק כספי להפקת סרט. החממה זה רעיון נחמד שנותן כלים מצוינים, אבל מה שהיה הכי עוזר לקולנוע החרדי זו פתיחת מסלול הגשה במקביל לתיעודי, עלילתי, שיווקי וכו', מסלול שיוצרות חרדיות ותיקות, שעשו כבר יותר מעשרה סרטים ולא צריכות את החממה, היו יכולות לגשת אליו ובמקביל יוצרים נוספים שרוצים לעסוק בקולנוע חרדי, שהשפה הקולנועית שלו שונה, ולהיכנס לתעשייה הזו".
"זה היה נותן סיכוי למינוף רציני יותר. כרגע הקולנוע החרדי הוא עצמאי ונאבק על קיומו. היוצרות צריכות כסף למימון הפקות ולביטוי על המסך ולא לשבת בחממות. פרט לכך, נראה לי לא הגון לתפור את הקריטריון שנקרא 'ייעודי' על פי מידות מסוימות ולא לפתוח אותו לתחרות שווה, שתשמר את האינטרס הציבורי. במובנים מסוימים יצא שדווקא הנציגה החרדית מתנגדת לקריטריון הזה כפי שהוא והאדמה רעדה. ושלא יובן לא נכון, כוונת השרה הייתי נכונה וישרה בעיניי ותקציב הקולנוע גדל השנה באופן משמעותי תחת כהונתה, אבל משהו בדרך שבה נעשו הדברים יצא משליטה באופן שלא יכולתי להישאר פסיבית ולא להביע נחרצות את עמדותיי בו".
לאחרונה הציעה ללוניג "תנועת "התעוררות" הירושלמית, המתמודדת בבחירות הקרובות על מקומה בעיריית ירושלים, להצטרף לשורותיה. "התעוררות" החזיקה בארבע השנים האחרונות את תיק הקולנוע בעיר וקשורה למיזם הירושלמי לקולנוע. "השתכנעתי שהתנועה עושה עבודה טובה" היא אומרת. "ומה שהבטחתי כרגע זה את הגיבוי החרדי מצד איגוד היוצרים החרדיים,אותו הקמתי בשיתוף הרב ישראל גליס ויעל סילמן לפני שלוש שנים ובעבר אף הייתי חברה בהנהלתו. זאת בתנאי שאם תיק הקולנוע יישאר שלהם גם בקדנציה הקרבה תהיה לי מעורבות בו. כי תכל'ס, קולנוע זה מה שמעניין אותי".
איך כל זה קשור ל"גג"?
"במקור אני חוקרת בינתחומית. גם של תיאטרון וספרות, לא רק קולנוע. המפגש עם 'גג' היה מאוד טבעי. דיאלוג עם העורך, שהוא איש מרתק, בישל את הרעיון הזה וכך הוא נולד. הרגשתי סוג של מתווכת בין היוצרים החרדים והאנונימים שמפתיעים בספרות נועזת, לבין איש הספרות והתיאטרון חיים, שעורך את אחד מכתבי העת שהכי במיינסטרים הספרותי-כללי. זו באמת הייתה בעיני סוג של שליחות וחוויה מרתקת. וגם שם, למרבה הפלא ועל אף הפתיחות היוצאת דופן של חיים, נתקלתי מיוצרים ותיקים בדעות קדומות".
למשל?
"לערב ההשקה בבית ביאליק הגיעו אנשים שונים ולא האמינו לפריחה החרדית שהם רואים מול עיניהם. קשה היה להם לראות אנשים חרדים אורתודוקסים שהם שוחרי אמנות ויש להם סטייל ומשהו תרבתי אחר. חלק מהמכובדים שהוזמנו פשוט היו בשוק. אחד מהם גם קרא לי מעל הבמה לשנות את השם ללאה. 'מה זה מרלין?' הוא שאל. 'אם את חרדית צריך שייקראו לך רחל או לאה'".
ומה ענית?
"קודם חיים נגיד ענה שלפני היה הוגה יהודי דגול שקראו לו מרטין בובר. אחר כך ורדה בן חור המנחה אמרה שדווקא בגלל שקוראים לי מרלין היא מרגישה איתי בנוח. התגובה הראשונית שלי הייתה שאין הרבה הבדל בין הקריאה של אותו משורר לבין הקיצונים במאה שערים. אמרתי חד משמעית שעם לאדמו"ר שלנו זה לא מפריע אז שיישתו מים קרים. אני מרלין. נעים מאוד. ובכלל האינדבדואליסטיות הזו מול הדימוי החברתי עומד בלב החוברת. יותר מאוחר קיבלתי הודעה מידיד מתעשיית הקולנוע שכתב לי שכשכותבים מרלין בגוגל קופצת יהודייה כשרה אחרת. היא בחברה טובה, הוא כתב, ואני העליתי את זה לסטטוס וכתבתי שהגיע הזמן שתהיה גם מרלין אחת עברייה בקולנוע הישראלי".
מרלין וניג נולדה באוסטרליה, שם חי אביה במשך 16 שנה, לאחר שעזב את הארץ בגיל צעיר, טייל הרבה בחו"ל ובסוף השתקע שם. באחד מביקוריו בארץ, בהיותו כבר בגיל מבוגר, פגש בחורה שהייתה צעירה ממנו בשנים רבות, הם התאהבו, נישאו והיא נסעה איתו לאוסטרליה לעוד שש שנים, אלא שלאמה של מרלין. שמשפחתה מהרצלייה במקור, המעבר היה קשה והזוג חזר לארץ.
"אבא שלי היה דמות והשראה בשבילי", היא אומרת. "הוא תמיד היה חוזר הביתה עם ספר יד שנייה שקנה לי. הוא היה יושב ומספר לי לא רק את סיפורי התנ"ך אלא גם את המיתולוגיה היוונית, וגם סיפורים מתוך האיסלאם וגם סיפורים על ישו. זה היה מן בית כזה שנותן מהכל. הוא גם צייר מוכשר ומשורר מדהים. הוא לא אמן אבל יש לו נפש של אמן והוא היה אבא שנורא השקיע בשלושת ילדיו. אחי הצעיר גם חזר בתשובה ואחותי הגדולה. ירושלים היא ממש בדי.אן.איי שלי, כי אני מגיל מאוד צעיר חווה אותה. גדלנו בבית שהוא ממש בקו התפר עם מאה שערים והעולם החרדי היה נוף ילדותי".
בזכות אופייה, חוצפתה וגישתה הפתוחה, חסרת הבושה והלא מתחשבנת, זכתה וניג הילדה להתקבל לאותן תוכניות טלוויזיה לילדים, ומאוחר יותר, כשהתגייסה לצה"ל, להיות כתבת ב"במחנה" - מקומות שלא פתחו את שעריהם בפניה באופן אוטומטי. הם הצריכו כידוע קשרים מיוחדים שלא היו לה, אבל היא הסתדרה לבסוף בלעדיהם. בעלה הוא מי שהיה החבר הראשון שלה בתיכון, אבל היחסים ביניהם ידעו פרדות וחזרות, והתנסויות אחרות בין לבין. היא מספרת שכאשר סיים את התיכון, טס החבר לארצות הברית והשניים נפרדו. לאחר מכן חוותה עוד מערכות יחסים והתבייתה על חבר אחר
כעבור שלוש שנים הגיע החבר הראשון לביקור בארץ והם התחברו מחדש כמו באיזה כוונון אטמוספרי פטאלי, בדיוק יום לאחר שהיא נפרדה מהחבר שהיה לה אז. הם נישאו כשהיא בת 21 והוא בן 23, ותוך כדי חיפוש רוחניות, ביוזמתה תחילה, החלו בתהליך של חזרה בתשובה ובחרו בחסידות בעלזא, שלבעלה, שהיה פריק אפילו הרבה יותר ממנה, היו שורשים משפחתיים בה. היום כאמור הם מגדלים שבעה ילדים.
הגיע הזמן למרלין עבריה בקולנוע. וניג בראיון בנושא קולנוע בעולם החרדי
"בעלי גדל בבית עוד יותר פתוח משלי, בלי מזוזות אפילו", משחזרת וניג. "בית שלא שומר על שום סממן יהודי. אמא שלו לקחה מאוד קשה את החזרה שלו בתשובה, אם כי היום היא מאוד משלימה עם זה. בבית שלה היו מסיבות שפסטיבל וודסטוק היה קטן לידן. מטורף מה שהלך שם, סמים וכל היתר. לא היה עלינו פיקוח, יכולנו לעשות בבית שלו מה שאנחנו רוצים. בעוד שאצלי בבית עוד היה את הפיקוח של ההורים, זו הייתה הטריטוריה שלהם.
בעלי ואני דיברנו על זה שלא שמו לנו גבולות, אז אנחנו שמנו לעצמו גבולות. ככה זה כשאתה גדל בלי גבולות בכלל. אתה מרגיש שאם אתה לא תשים אותם לעצמך, משהו יתערער. אם אתה לא רוצה להיות שרוט אלא נורמטיבי. תמיד הרגשתי שהקדוש ברוך הוא שם, שהוא נותן משק כנפיים, שיש בורא לעולם, וזה נורא חיזק אותי. והיום אני יודעת שהכל קיבלתי ממנו והכל הולך אליו. זו הפילוסופיה האמונית שלי על רגל אחת".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם