הדיבור של דור הכותבים הצעירים
מה מעסיק כותבים צעירים? ב"דיבור", אסופת פרוזה ושירה של בוגרי מגמת הכתיבה של בית הספר "מנשר", מסתתרות חלק מהתשובות: חוויית הגירה וגלות בתוך השפה, חוויות חניכה, קינה ואבל, נונסנס, ההוויה הצבאית הישראלית, פוליטיקה וחברה, חריגים בחברה, יחסי הורים וילדים, תל-אביב והפריפריה, וכמובן סקס וחיפוש אחר הגדרה עצמית. בפינה לשיפוטכם: עינת שחק
אני יושבת אצל חנה בסלון. איך היא יודעת לטפל, כאילו כולנו מינימום מלכות תאילנד. עוברת שם ילדונת עם בז'ז'ים ענבים מוזגת לכולן קאוות קטנות כאלה חמודות. כולן טועמות בנימוס ואני מעמיסה, מה 'כפת לי. כולן גבוהות וחלקות ועוד מעט גם אני אהיה. חנה מנהלת את כל מה שקורה בחדר, מחלקת לכולן עקצוצים: "את קוף על כל הפנים, דחוף וואקס," "זאת, המילה הכי גסה אצלה זה לייזר." לירדנה היא עשתה שעווה ברזילאית במתנה אחרי שהיא התעלפה מבעלה החתיך. חנה היא הקוסמטיקאית הכי עסוקה בסביבה. כל הנשים הכי יפות וגם המקרים הכי קשים, עולים אליה לרגל לקבל חותמת.
אני יושבת עם כל הדבות, מחכה לתורי, מרגישה את הגבות שלי צומחות בינתיים כמו אשת זאב. כל המבטים ננעצים בי, אבל אני מתעלמת. אולי הגזמתי עם הרוז' בלחיים. בא לי לצעוק לכל המנושיות האלה שזה לא קל להסתיר זיפים ושילכו לאונן בחשכת יגונן על מר בעלן לפני שהן טורפות אותי, קנאיות. הדבר הכי מעניין שקרה להן מאז הבת מצווה זו אני.
אז אני קוברת את העיניים בז'ורנל לשחרר את המורעבות ממני. איך שאני בוחנת את עצמי האם אני משקיענית במיטה אני שומעת צרחה, מה צרחה, כמעט השארתי את הנשמה שלי בחדר ההמתנה המפונפן של "חנה קוסמטיקה לכול". ואז חנה באה. שלוש שנים אני אצלה קבוע, רביעי באחת עשרה, בחיים לא ראיתי אותה ככה מאבדת פאסון, התלבקנה מכף רגל ועד ראש. אז כולן חשות אליה, "מה קרה חנה, מה יש את חיוורת?" וחנה עקץ לה נחש את הלשון לא מוציאה מילה. אז אני אומרת "יש פה ריח של עוף. מה חנה? תקעת קצת קלוריות?" וחנה מצליפה עליי בעיניים שלה כמו שוט. "אני רק אומרת" התנצלתי, ונענעתי את קבקב הפלטפורמה שלי בעצבים.
אז אני שומעת דלת נפתחת ומי אם לא גלדיולה הר-אדם יוצאת משם בחלוק, שרופה ומרוטה כמו הודו של טנקס גיבינג. וחנה שבחיים שלה לא נופלת בשביל אף אחד, זורקת את כל המאה חמישים קילואיות שלה על הרגליים של גלדיולה ומתחננת עם דמעות, "גלדיס סליחה, סליחה גלדיס עשרים שנה אני בביזנס, בחיים זה לא קרה לי." וגלדיולה עומדת שם הכי גברית בלי נוצות ובלי איפור, עם שיער גזוז, מינימום טכנאי מזגנים. אני מנסה לא לבהות כי זה כואב בעיניים כמו רימל זול. ואז החמודונת בלי הבז'ז'ים, אלוהים נתן לה שכל במקום שדיים, רצה לתוך חדר הטיפולים ואחרי רגע יוצאת עם ביעות על הפנים. היא אומרת שמישהו שיחק בתוכנה של המחשב של המכונת אפילציה שגרמה שהטמפרטורה תעלה, ושלגלדיולה יש מזל שהיא לא מתה.
אז גלדיולה, שלא מתרשמת בכלל מלמות, אומרת בבס גרוגרות: "מזל זו פקידת שומה בביטוח לאומי, וגם היא הייתה פעם גבר", והיא ניגשת לדלת, נועלת, ודוחפת את המפתח ללונז'ורי. היא נעמדת מול כל היבשיות ואומרת "מישהי כאן שיחקה עם המכונת אפילציה, למה לפני יצאה אמדורסקי כל ריס במקום."
מאז שהייתי חרדון עלוב בחטיבה עם אף ג'חנון וזקפת התרגשות מכדורסל בשיעורי ספורט, הייתי הולכת קבוע ברביעי בחצות ל"פרסיליה" לראות מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה. וכל יום רביעי הייתה עולה גלדיולה הר-אדם עם שתי רצועות פאלוסים קטנטנים, מאירים, בהצלב על החזה וחצאית כמו תחת של פלמינגו. שמונה שנים שהיא נותנת את השואו הכי טוב בעיר, ואני נזכרת שבסדר וכדאי להיות בדיוק ככה- זוהרת. טוב, היום אני כבר גדולה, וכמובן שמוכרנית עלובה ורופסת בבוטיק מעצבים זניח. ומה שלא ידעתי, שהגרוע מכל עוד היה לפני: הגברת הראשונה של מופעי הקברט בגוש דן והסביבה עמדה בפעם הראשונה בשמונה שנים לחזור אחורה בזמן, לימים הנוראים בהם עוד פנו אליה כניסים בטיטו.
אז הקובבה לידי מתחילה לשאול מה ומי. חנה ישר מתנפלת עליה, "מה את צריכה כתוביות בגוף הטקסט? מישהו חיבל במכונת אפילציה כדי שגלדיס לא תוכל להופיע היום בערב. גלדיס, סליחה, אם לא היית נועלת הייתי מעיפה אותה מכאן." ואז במקום להיעלב על החיים שלה, הקובבה מצביעה עליי ואומרת "הוא היה בשירותים עכשיו שעה." אמרתי לה שתנוח, שלפני שהיא מנופפת בלק מתקלף שתדחוף עוד ערגלית למה באמת חסרה לה ירך. ואז גלדיס המאלפת ראתה בחוכמת המופעים שלה מתח בקהל, מיד כיבתה את האש והכריזה שצריך לגלות מי עשתה את זה. "יש כאן שש נשים" הודיעה, ואני, הקובבה, גלדיס עצמה, בז'זים קטנים, חנה, ועוד פשוטה אחת שלא הוציאה הגה אבל נראתה כמו חימצון של עופרה, הסתכלנו זו על זו וכשגלדיס ראתה שכולנו בחשדנות אחת על השנייה, הוסיפה בדרמטיות "וטרוריסטית אחת."
אז אני, עם כל הנעילה והחום, ישר שולפת את המניפה שלי שהאקס שלח לי אחרי שנטש אותי ליפן. אני מתחילה לנפנף בתנועת רחבות שלא יימס לי האיפור מהחום ואני אראה פתאום כמו איזה בטיטו. אז הקובבה לידי נדלקת ומתחילה לצעוק "אתם רואים? זה הוא, תראו איך הוא מזיע" וגלדיס החליטה שהיא יורדת אל הקהל. "איך קוראים לך חמודה?" היא שואלת אותי, מרימה לי ברכות את הסנטר. "יקי" אני מגמגם חרדוני.
ופתאום חנה המכשפה הזו מתהפכת על החיים שלה, מסתכלת לי בעיניים ומצביעה בבניית ציפורניים שלה "זה מיליון אחוז את. את מתה לרשת אותה." והיא פוזלת מכוער לראות אם גלדיס בעננים ממנה, וגלדיס מה 'כפת לה חנה. עכשיו גלדיס מסתכלת עליי ככה טוב טוב, ארוכות ארוכות, ואני רואה אותה בולעת אותי במבט שלה ואומרת בסוף, בשיא הזלזול: "ממש." ומאותו רגע הן יורדות לי מהצורה כאילו אני בכלל לא שם, ואני שאני מתה להסתיר את הדמעות, סותמת ורק מתחבאת מאחורי המניפה.
והן עוברות ונעמדות מול בלי-בז'ז'ים, מקיפות אותה משני הצדדים, וגלדיס שואלת "איך קוראים לקטנטונת הזאת?" וחנה ממהרת לענות "שירן" ומסתכלת עליה רגע למדוד אם היא יכולה להפיל את גלדיולה הר-אדם, ואחריה גלדיס מסתכלת עליה ממלוא המטר שמונים של ניסים בטיטו לפני פלטפורמות ומשתעממת. גלדיס קובעת בשביל חנה ששירן לא אשמה כי היא עלתה על זה שניסו להרוג אותה. ואני מאחורי המניפה, פתאום מתחילים לי הרחמים על בז'ז'- ענב כי אם מישהו הסתכל על השטוחה הזאת אי פעם בחיים שלה זה היה ברגע הזה, והוא נמוג כשגלדיס וחנה התקדמו יחד לחשודה הבאה. באותו הרגע נפתח לי הסכר של הדמעות עליה ואני רק מסווה שלא יתפסו אותי חלילה וחס בקלקלת איפורי.
הן עוברות יחד לחשודה קובה סלק, גלדיס שולטת בכיפה וחנה מלקקת לה את האוויר שהיא נושמת. גלדיס ישר דוחפת לסתומה יד לשיער דפנה דקל שלה, לראות אם זה אמיתי השומן טראנס, ומהגועל מורחת לה על השרוול של החולצה אובר אובר סייז. היא מכווצת את העיניים, והריסים הענקיים שלה כמעט נדבקים, ואז היא תופסת לה את הלחיים בשתי ידי הצבתות שלה ומזיזה לה את הראש הצידה. "מה זה?" צועקת גלדיס. וקובבית סלק באה לפתוח את השפתיים שלה וגלדיס מדביקה לה את האצבע וסותמת לה. והקובה דובה מנסה לדבר וגלדיס קוטעת אותה ב"ששש. לא את צריכה לתת פה דין וחשבון" וחנה שידעה שהיא אחראית לג'ונגל שהלך לקובה על הלסת, מיד התנצלה שהן עובדות על השיערות האלה כבר הרבה זמן ושהיא הייתה צריכה לראות את הצמר פלדה שהיה לה כשהן רק התחילו.
וגלדיס שלא היה לה נעים כי ברור שאלוהים כבר העניש את הקובה רק ביקשה מחנה לתחקר איפה הסלק הייתה כשקרה האסון, וחנה ענתה בשבילה "זאתי? כולה לילך." ולילך ענתה "ניצן." וחנה תיקנה "ניצן ישבה פה, לא?" ואני ישר הייתי עם הפה הגדול שלי צריכה להתערב "בטח פה, לאן תלך? שעתיים אנחנו מחכות, לא טלפון לא הודעה. האדמה יכלה לבלוע אותה ולאף אחד לא היה 'כפת" ואני, הבעיה שלי שכשאני אומרת משהו מצחיק אני לא יכולה לסתום, אני ישר נקרעת מעצמי.
אבל איך שאני מתחילה לחייך באה סלק, שופכת לי לק חציל על החיוך. אז אני בלי חשבון ישר תופסת לה בשיערות של הסנטר ומתחילה למשוך, צורחת עליה "מה קרה יא קובבה קשה לך לראות אישה במלוא תפארתה? מה קרה התבאסת שיש צבעים חוץ מבז'?". והקובה- ימח שמה וזכרה- חזקה, ישר כמו בולדוג נתפסת לי לגרוגרת. וגלדיולה שלא חדש לה מכות הצליחה להבחין מבין הצרחות והשריטות שיש לי טיעון חשוב ושמיסיז קובה, שהתלבשה באוהל מילואים של בעלה, לא יודעת לפרגן.
ואז גלדיס שלא מסתכלת עליי אבל רואים שמה שאני אומרת נכנס לה לנשמה, כמו שהיא, היא דוחפת את הקובבה לכיסא, נעמדת מעליה ושואלת אותה: "מה יש לך נגדי?" והקובבה מתחילה לגמגם אז ישר אני קולטת את ההזדמנות ודוחקת את גלדיס, נעמדת בעצמי מעליה ומנפנפת במניפה שלי מההתרגשות ושואלת, "מה יש לך שאת נגד אושר?" והצלחתי להבחין שמאחורי הגב שלי חנה וגלדיולה החליפו מבטי התפעמות.
ואז הפשוטה שישבה כל הזמן בצד ועשתה את עצמה שכל זה ממנה והלאה, פתאום התערבה. ואיך שהיא פותחת את הפה, אני רואה שיש לה שיערות בשחי א- לה שמונים וארבע והיא גם הכי רגילה משעממת עוד רגע נרדמתי מכל הברה שהיא הוציאה מהפה האפלטוני שלה. כבר התרגשנו, רבנו, נרגענו פתאום זו תוקעת אותנו באיזה לרלור מתמשך על המכשירי אפילציה שהם לא בטיחותיים, ושבודקים אותם על בעלי חיים ושזה פוגע בנו, ובנשיות שלנו ומשהו מתיש על הסביבה. ואחרי שהיא מסיימת את הנאום גלולת שינה שלה גלדיס צועקת עליה "סטופ! תורידי את הכובע עאלק ג'אז שלך, אני לא מצליחה לשמוע ככה!" וגלדיס תופסת לה את הכובע, חושפת שורשים מה זנוחים, קורעת אותו לשניים וזורקת לפח של הרצועות שעווה עם השיערות.
והפשוטה לא מתרשמת, רק ממשיכה יבשושית א-מינית, שאין שום צורך לבדוק את המכשירים על ארנבות ושהתוצאה יוצאת דומה למה שקרה לגלדיס פה. וחנה כמו שהיא שומעת את זה מורידה לג'אז-זנח שתי סטירות עם הצד המעליב. "נבלה! הצלת כמה ארנבות אז את חושבת שאת צדיקה גדולה? את הרגת את גלדיס!" והיבשה רגע הייתה בהלם אבל מיד חזרה לנאום העבש שלה והמשיכה בול מאיפה שהפסיקה שהיא לא מסכימה אידאולוגית עם המכונות האלה, אבל שהיא ממש לא אחת שתחבל בהן כדי לפגוע במישהו ובוודאי שלא במישהי אחרת. כאן חזרתי לנמנם אבל בחצי אוזן עוד שמעתי אותה קודחת על זה שאין יותר גרוע מנשים שכופות את תפיסת הנשיות שלהן על אחיותיהן.
וגלדיס, שכנראה יש לה לב רגיש מתחת לכל הסוודר קשמיר על החזה, התחילה לבכות. והיא מייבבת בוכייה שלאף יצור חי לא מגיע להרגיש כמו שהיא, ופתאום היא מקוננת על החולדות והחפרפרות, ונוזל לה כל האיפור והיא מלאת כוויות ואני מתערבת ואומרת לה "די! תשתלטי על עצמך את אישיות ציבורית." והיא בוכה עם נזלת שהכול נהרס, ושנמאס לה, ואולי הכול קרה לטובה, ואני כבר מאבדת את הסבלנות לשמוע געיות של גבר, ואז היא חושבת בקול רם שאולי אין שום דבר נורא אם פעם בעשור היא לא תופיע ברביעי בלילה.
ואז אני באה, חרדונית, ואת כל המטר שמונים של ניסים בטיטו אני מושיבה על הכיסא של הפדיקור וקוראת לחנה, הצבועה המתהפכת, "תגיעי." ואני מגייסת את המפקד בתותחנים הרדום שבי ומתחילה לחלק להן הוראות, "צריך לתקן את הכוויות, לאפר מחדש, לארגן פאה זהה", ותוך כדי שאני מתעצמת, נשית, גלדיס קוטעת אותי ואומרת שאין סיכוי. שאת הפאה היא מזמינה בייבוא אישי בהתאמה לקרקפת שלה מהולנד, ושמה אני בכלל חושבת, לא סתם היא נראית כל כך טוב.
ואני עומדת שם, מנופפת בעצבים במניפה שלי, לא יכולה לשמוע את התועבה הזו, וכל הזמן הזה גלדיס לא מורידה ממני את המבט. ואני קולטת את העיניים שלה מצטעפות כמו אחרי שורה יפה של קוקה, ופתאום חוזרת לה כל החיוניות לנקבוביות. והיא מסתכלת על חנה ואומרת לה "יקי... יקי..." ופתאום היא צועקת לחנה, "יקירה אונו!" וחנה נפתחות לה העיניים, וגלדיס שואלת אותה "את עוד בכושר לפול באדיוואקס?" וחנה כבר תכננה להיעלב כשמיז סלק קפצה על המציאה "אני אעזור! בכיף!" ואני רואה לה את הדם בעיניים.
ולפני שהספקתי להגיד טלולה בונט אני עומדת במרכז המכון, כלה ביום כלולותיי, על כל גפה אישה, ואחת גלדיס יושבת לי על האיפור. הן מסירות לי את כל השיערות, בולעות את החיטוב הגבעולי שלי, ואני מתפנקת, מתרפקת על כל פיסות נשיותי.
אני חלקלקה ומתוקתקת. אני הכי יפה שהייתי בחיי. אני יקירה אונו, בנאמבר הפותח "תמיד אישה" ב"פרסיליה." מאחור בקהל אני קולטת מישהי מתחבאת בבורקה. אני שרה, הקהל מתעלף. אני מסתכלת שוב על הבורקה. ניסים בטיטו קורץ לי ואף אחד לא מזהה אותו בחשכת האנונימיות. אני קורצת קריצה גדולה חזרה, ומחליטה שאת האצטון שבטעות נשפך לי על הלוח בקרה של המכונת האפילציה, אני לוקחת לקבר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם