מי סופר: רועי צ'יקי ארד מפנטז את דני דנון
רועי צ'יקי ארד, 37, עורך כתב העת מעין ועיתונאי, חבר ב"גרילה תרבות", מחבר "השקנאי" (חרגול-מודן. עורך: אלי הירש) על מנהיג מחתרת באפריקה שכל חבריה נתפסו, הבורח מדיקטטור ומתלייה, מלווה בידידו השקנאי. זהו ספרו השביעי, לאחר פרסום "שכר הולם" לפני מספר חודשים
אם לומר את האמת, על אף שאני יודע מה העלילה, אין לי ממש מושג על מה הספר. בדרך כלל הספרים שלי יודעים יותר ממני, שזו לא חוכמה גדולה. למשל 'שכר הולם' נכתב בזמן מלחמת לבנון השנייה, אבל רק שנים אחר כך הבנתי שחזתה את כל תופעת לפיד ובנט. כמו בעל נבגד, הסופר יודע פחות טוב מכולם".
מהו הספר האהוב עליך?
"קשה לי לבחור בין 'תיק המבולדט' של סול בלו, 'שדים' של דוסטויבסקי ו'הדודן פונס' של בלזק. אני חושב שהמשותף לשלושתם הוא כבדות לצד הומור דקיק ודמויות מגוחכות נפלאות. גם הדמות הראשית של השקנאי מעין שלומיאל בר מזל, מורה לפסנתר שהופך בטעות למנהיג המחתרת. מצד שני, אני מתחרט על הבחירה שלי. פעם, אחרי שפרסמתי רשימה של ספרים אהובים, יורם קניוק שלח לי אימייל נוזף שצריך לבחור ספרים עבריים. אז אבחר במקום הראשון ב'פואמה הביתית' של אהרן שבתאי, שיצא השנה במסגרת 'שבע פואמות', ספר שכולו פנינים ופירורי כריך ישן".
איזה קטע מספר אתה מצטער שלא אתה כתבת?
"עוד לא התעוררתי\ אבל האופניים שגנבתי אתמול\ כבר שלי" של רומן באימבאיב ו'אֲנִי בְּתוֹךְ מִזְוָדָה,\ וּכְשֶׁאֲנִי יוֹצֵא מִמֶּנָּה\ אֲנִי יוֹצֵא אֶל תּוֹכָה' של המשורר שגיא אלנקוה מ'חפץ' שיצא השנה, ולא זכה למספיק תשומת לב. שני הקטעים מתארים מהלך לוגי לא אפשרי לכאורה, אבל במציאות זה המהלך היחיד שבאמת מתרחש. אם אתה במזוודה תצא תמיד אל תוכה".
איזה ספר מונח כרגע ליד המיטה שלך?
"אני נגד כונניות, אני לא מניח את הספרים ליד המיטה, אלא נכנס איתם למיטה והם לצידי ולצד המחשב הנייד. אם נוספת בחורה, צריכים להצטופף. זו צרה גדולה. אני קורא באייפד את 'שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומית' של אדוארד גיבון, שאפשר להוריד חינם באנגלית, ויש במיטה גם את 'מקש הרווח' של ערן הדס, שהוצאנו בהוצאה, כך שיש כמה עותקים תמיד לידי בשליפה, ויש את הספר שהשאלתי בספריה, 'ימי א' של בורגני פריסאי' של מופסאן שיצא בהוצאת נהר שאני מאוד אוהב. בשירותים יש את 'האסון מתחיל בארוחת עסקים' של ידידי מתי שמואלוף".
איזה ספר נהנית לקרוא ומעולם לא העזת להודות בכך?
"עם כל התדמית הפציפיסטית שלי, אני חובב של ספרי אסטרטגיה צבאית, למשל בהוצאת 'מערכות', למרות שאני גם קורא ספרות מחו"ל, כמו למשל ספר שיצא לא מזמן על מלחמת קרים. זה קצת קינקי. יש בי צד גברי, שסקרן למלחמות ולכיבושים. אבל אני בעד מלחמות ג'נטלמניות, עם פרשים ומדים צבעוניים, לא כמו המלחמות של ימינו, שהן יותר טבח של אזרחים מסכנים בכלים מתוחכמים. עוד דבר שאני אוהב לקרוא הוא מדורי רכילות במקומונים אזוטריים. זה מעניק לי השראה גדולה. הדמויות בספרים שלי מגיעות מעולמות כאלה, עם העליבות והאהבה. אסור לשכוח שספר וספר נכתבים אותו דבר בעברית, ובמקומונים האלה מדווחים הרבה פעמים על ספרים ומספרות".
איזה ספר לא קראת ומעולם לא העזת להודות בכך?
"אני נגד גישת הקדושה למילה ולספר. עצם זה שדבר מכונס בתוך 'ספר' מעניק לו מוניטין ראשוני, אבל ספר זה רק פורמט, השאלה הוא איזה ספר זה. אפשר לשבת בבית קפה ולהאזין לאנשים, לאכול תאנה או להביט בים, כשהרגליים במים, וזה יהיה יותר טוב מספר ממוצע שיוצא פה בהוצאה מסחרית. לגבי השאלה, אני לא אוהב ספרי שואה. שמחת החיים שלי היא דבר שחשוב לי מדי".
איזה ספר ילדים הכי נצרב בך?
"כילד קראתי בספריה של בית הספר היסודי מצפה בבאר שבע, ספר שמשום מה הגיע אל המדפים הריקים שלו, כי מאז אני מתקשה למצוא אותו. הוא נקרא 'צ'ונדלינו' ונכתב על ידי סופר איטלקי שהתכנה ואמבא. אם אני זוכר נכון, זו מעשיה חינוכית על ילד מופרע שהופך כעונש על עצלותו לנמלה. אני מאוד אוהב ספרים שעוסקים באדם ההופך לחיה ובכלל בעל משיכה עזה לחרקים, כמעט תשוקה.
הכנסתי רמז לצ'ונדלינו ב'שקנאי'. כשהגיבור מגיע איכשהו לביתו של העריץ של הרפובליקה האפריקאית וחושב להרגו, הוא מתגלה כאב אוהב המקריא לילדים שלו מתוך הספר הזה, ואז הילדים רבים ומעליבים אחד את השני ושר החקלאות מתקשר. כמו במרק קרופניק, לתוך השקנאי הכנסתי המון חומרים לא קשורים, כמו צ'ונדולינו, שתלתי רמזים ל'אם תרצו', מחווה לדן דאור, ממייסדי הוצאת חרגול ומתרגם שהערצתי וגם לכפר ברומניה שסבא שלי הגיע ממנו, קומפולונג, שעובר לפתע לאפריקה. לא אגלה הכול, כדי לא לפגום במכירות".
עם איזו דמות בדיונית היית מתחלף ל-24 שעות? ולשנה?
"סגן שר הבטחון דני דנון. הוא תמיד נראה לי בדיוני מאוד, גם המראה והשם שלו מעיד שמישהו בעל דמיון יצירתי מדי המציא אותו. ולשנה? המשוררת הבדיונית צאלה כץ ז"ל".
מי האדם שהכי השפיע על הרגלי קריאה שלך?
"אמא שלי. היא אדם נמרץ מאוד, לעתים יתר על המידה, ולימדה אותי תוכנית ניסיונית ללימוד אותיות, כך שלמדתי לקרוא בגיל שנתיים ומאז הנזק נגרם. גם השעמום של באר שבע עזר, בזמנו היה לי מאבק כדי שכילד ירשו לי להשאיל בספריית הבוגרים. כך שקראתי הרבה ספרים עד גיל 17".
מה המקום הכי מוזר שקראת בו?
"יצא לי לקרוא משירתי מול מפעל אקרשטיין ירוחם, בזמן המאבק שלהם להתאגד. יש משוררים וסופרים שגאוותם נסובה על פסטיבל נודע שהזמין אותם, או על פרס נכבד שבו זכו בזכות פרופסור אמריטוס אנאלפבית כלשהו. מבחינתי זה שיא הקריירה הספרותית שלי, ואני גאה בכך יותר מבפסטיבלים".
מתחת לגשר ישן, שעוטר בפיתוחים בסגנון שקדם לעריצות, ישבו שני חסרי בית מבוגרים שהתחממו ליד פח להרתחת זפת. הם תפסו שניים מתוך שלושה כיסאות מנהלים שניצבו מתחת לגשר, והזמינו אותי להצטרף אליהם ל"פרלמנט".
אחד מהם התייהר שהיה פעם קולונל ורופא צבאי. השני, שעטה חליפה מרופטת מעוטרת באניצים מוזהבים קשורים לריבועי בדולח בנוסח עתיק, כיהן כראש סוכנות דואר גדולה. הוא פוטר בעקבות המהפכה כי השתייך למשפחה סוציאליסטית מוכרת והוחלף בידי איש מפלגת השלטון. עדיין לבש מדי בוקר את אחת החליפות של ראש סוכנות הדואר. כשהמשטר ייפול והסדר ישוב על כנו, הבטיח, ייכנס לחדרו במשרד הישן, יתלה את החליפה על הוו ויחזור לנהל את המשרד.
הקולונל לעג לו. הסביר שהסוכנות שלו נסגרה לפני תריסר שנים והפכה למפעל נקניקים שאף הוא כבר לא פועל. "אתה יכול ללכת לשם גם עכשיו. פשוט תגיע עם החליפה שלך והכיסא הזה ושב שם ככל שתרצה. אף אחד לא מפריע לך." על אף שבוודאי הוקנט בדרך זו כבר אלף פעם, איש הדואר רתח. פניו התאדמו והוא סיפר שהקולונל הודח מהצבא כי מכר אישורי מחלה לחיילים שלא רצו להגיע לחזית. הקולונל נחר שהכל שקר וכזב, והסביר שזה לא מנומס לסרב למתנות קטנות כדי לא לפגוע באנשים, אבל שוחד הוא לא קיבל מעולם. הוא גם לא מוכן לקבל ביקורת על עסקי צבא מבוגד סוציאליסט. הם ישבו שם ורבו על פוליטיקה.
מתישהו אפילו המחתרת עלתה לדיון. הקולונל לשעבר ציין שמנהיגי המחתרת הם כולם מיליונרים עם נכסים עצומים וחשבונות בנק בחו"ל ולכן האזרחים הפטריוטיים במדינה פושטים רגל. זו הייתה טענה שהמשטר הפיץ בתקשורת. נשאלתי לדעתי. כדי לא לקחת סיכון בחרתי בצד של הקולונל, אבל לא הרחבתי. הקולונל מלמל "חזירים מיליונרים", העניק לי בתמורה סיגריה ושיבח את מנהיג המדינה, זה שהדיח ורושש אותו, וציין אגב כך את המזרקות היפות שבנה. ראש סוכנות הדואר מזג מחצית ממעט הפינה-קולדה שבכוסו אל כוס פלסטיק שממנה לגם קודם מיץ, והושיט לי. זה היה המשקה האלכוהולי הנהדר ביותר ששתיתי בימי חיי.
מדי כמה דקות הקולונל לחלח את אצבעו ברוק, זקר אותה מול הרוח וקבע שעוד מעט ירד גשם. הוא הסביר שהפרנסה שלהם מגיעה מהגשם. שניהם הזהירו אותי שבשום אופן לא אקבץ נדבות. כנראה חשבו שאני קבצן ורצו להציל אותי מגורל מר. סיפרו שהייתה להם חבֵרה שעבדה כמתורגמנית במשרד החוץ, עד שהמנהיג פנה לאזרחים בנאום בן שעתיים והסביר שמלאכת התרגום היא רמייה. באותו נאום הורה המנהיג לפטר את כל המתורגמנים מהמוסדות הממשלתיים, ואיים לסגור הוצאות ספרים שיעסיקו מתרגמים. התרגומים היחידים שהורשו לראות אור היו מיצירותיו של שקספיר, אלא שעורכי-הדין התחכמו, ולכן היה גידול רב בתרגום ספרים שיוחסו לשקספיר, ביניהם ספרי מדע בדיוני, רומנים רומנטיים ומדריכים להתעשרות מהירה.
החבֵרה המתורגמנית שפוטרה ממשרד החוץ התקשתה לשלם את המשכנתה, דירתה נלקחה על-ידי הבנק, והיא ישנה מתחת לגשר וקיבצה נדבות כדי לא לגווע ברעב. ניכר בהם שחיבבו אותה מאוד. עלתה בי המחשבה ששניהם היו המאהבים שלה, אולי במקביל. ייתכן שכך נפגשו. שניהם היו בני שישים בערך, מטופחים מאוד, כמו עציצים טרופיים שנשכחו במשרד סגור וצמחו לגובה רם, התחרו זה בזה בברק שערותיהם ובניחוח האפטרשייב שנדף מהם. כמה פעמים במהלך השיחה הזכירו דברים שאמרה להם "החבֵֵרה שלנו", והשתתקו בעצב.
הטפטוף התחיל. הקולונל המודח, שהיה בעל רגישות חתולית ואף דמה מאוד לחתול במחוותיו ובריסיו הארוכים, הרגיש בגשם חמש דקות לפני שהתחיל לרדת. הם רכשו בחנות סיטונאית סמוכה שלושים מטריות זולות. הסבירו שימכרו את המטריות בגשם ואז יחזירו לחנות את מחיר המטריות. "אתמול מכרתי מטריות לחבורת רוסים שהגיעו לתערוכה חקלאית, ושילמו לי פי עשרה ממחיר הקנייה כי ידעתי שברוסית מטרייה זה זונטיק. השכלה היא כוח," התייהר הקולונל וסיפר שהוא יודע להגות את המילה מטרייה בשמונים ושבע שפות. הוא אמר שאני נראה לו איש העולם הגדול כמוהו, ושאל אם אני מכיר אנשים מאלבניה, כבר זמן ארוך הוא מחפש את התרגום של מטרייה לאלבנית, לשעת הצורך.
לאחר מכן הורה לי את יסודות שיווק המטריות. בגשם קל אפשר למכור את המטריות במחיר גבוה פי שלושה ממחיר הקנייה. אם הגשם חזק, אז פי שמונה ואף יותר. "השמים הם הגבול, אומרים אצלנו. צריך להשקיע רגש בתמחור," קבע איש הדואר. "להתבונן בלקוח היטב, ולפי מצבו לזרוק את המחיר ולראות מה קורה. אם האיש מולך ממשיך, כדאי להוריד במחיר במהירות אך בקול אגבי, כדי לא להיחשב נואש. כל העניין בעסקים האלה זה לדעת כמה מים יש בגרביים של הלקוח. אתן לך כלל אחד חינם: אין לדעת מה סופו, אבל האדם מתחיל מגרביו. אתה יכול לרשום את זה אם אתה רוצה."
הם הציעו לי להצטרף אליהם. לא הייתה סיבה לסרב. היה לי כל הזמן שבעולם לשרוף, הייתי צריך כסף, וזו הייתה הזדמנות לדבר עם אנשים בלי לעורר חשד. ממכר מטריות זה סיפור כיסוי מושלם. שוטרים לא נוטים לחשוד שאדם שמשתלשלות ממנו מטריות למכירה הוא מנהיג מחתרת במנוסה.
פנינו לשלושה כיוונים שונים כדי למכור את המטריות. הממטר היה כבד, אבל לא חשבתי שזה יהיה הגון מצידי למכור ביותר מפי שניים ממחיר הקנייה. לילד שמן-מרפקים ורטוב עם ארנק ריק מכרתי במחיר הסיטונאי, שיוכל גם לאכול משהו. כעבור כשעה הגשם נדם, ואפילו ירח שמנמן הציץ ליד רב-הקומות שבו שכנו משרדי המשטרה החשאית. נפגשנו ליד הסיטונאי. הם החזירו את הסחורה שלא נמכרה ושילמו. הקולונל מכר שתי מטריות ואיש סוכנות הדואר שלוש, אבל הם ראו בכך הצלחה. העובדה שקנו ממני את כל עשר המטריות הפתיעה אותם, אבל כשגילו שמכרתי אותן במחיר זול כל-כך פניהם החווירו.
הקולונל ביקש מאיש הדואר להורות לי להסתלק ולא לחזור. איש הדואר אמר שהקולונל מרגיש שמעלתי באמונם. ניסיתי לבקש סליחה, להסביר שלא ידעתי כמה התמחור חשוב בעיניהם. הצעתי אפילו לתת להם את הרווח שלי, אבל איש הדואר פשוט לא הגיב לדברַי ונראה כמתאבל. "אילו היה לו רובה, הקולונל היה יורה בך," אמר לי לבסוף. "לך מכאן עכשיו, אתה אדם רע. שברת את השוק." עלה בדעתי להגן על שמי הטוב אבל ויתרתי ופסעתי משם
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם