הבית אשר נחרב: בין אסון התאומים לבית המקדש
מרצה יהודי אלגנטי חי את חייו המושלמים בניו יורק שלפני אסון ספטמבר, הנסדקים בעקבות שורה של הזיות המאוכלסות כהנים וקרבנות מ"סדר העבודה" של יום הכיפורים. ברומן משובח, שאין דומה לו בספרות העברית, נקשרים יחד מנהטן ומקום המקדש וגאולה שהיא בעצם תשוקה לגלות
עולמו המוקפד של כהן מזדעזע כאשר חודרים לתוכו חלומות והזיות בהקיץ, שבהם קרעי תמונות ממלאכת המשכן ועבודת הכהנים בבית המקדש, שאין רחוקים מהם מעולמו הנוכחי, דימויים אפוקליפטיים, מראות של כלי קודש ודמותו החומקת בין רחובות הכרך של איש כהן עתיק יומין נושא מחתה בידו.
אט אט נפרמים הנימים הסבוכים והדקים המתחזקים את הפרסונה היציבה לכאורה של הפרופסור לתרבות. תודעתו, שנפרצה עם פלישת המיסטיקה לעולם הרציונלי הסדור, נעשית מסוכסכת ומבולבלת ומובילה אותו להתקפי חרדה ולמעשים נטולי היגיון, המבשרים את קריסתו הרגשית והמנטלית ואת השלכותיה הגופניות והחברתיות.
ספר הגלגולים
בזכות יד אמן וירטואוז של מספר בעל כישרון לא נפוץ מצליח נמדר במלאכה הקשה מכול – לספר סיפור. סיפור לופת, מענג, רב-קסם, בעל איכות מהפנטת, קמאית, לעתים מותח ותמיד חידתי, שהוא בה בעת סיפור אנושי מרגש וחומל בעל עומק פסיכולוגי שמרקמו גדוש בידע רב-תחומי המתובל בהומור קצוץ דק ובטעמים נשכניים.
ההישג גדול שבעתיים כאשר חודרת ההכרה שאין מדובר ברומן עלילתי רגיל, אלא במעבר תודעתי בלתי פוסק בין תיאור התנהלות יומיומית לבין החזיונות המיסטיים וקטעי החלום, הארוגים יחד באופן מרהיב בלשון מן העשירות והמשובחות שנראו בספרות העברית מזה זמן. ופי שבעים ושבעה, כאשר מתוודעים לקטעי עלילת המשנה הכמו-חז"לית השזורים ברומן וחותמים בו כל ספר וספר (הרומן מחולק לשבעה "ספרים").
בעמודים המועטים הללו, שבין "ספרי" הרומן, במה שנראה כצילום אותנטי מתוך ספר מדרשי רב-פירושים או מחזור לימים נוראים, מגולל המחבר סיפור עלילה קדום לכאורה שנמסך לתוך "סדר העבודה" ומתאר את עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים. העמודים הספורים בנויים במתכונת דף תלמודי קלאסי, שבמרכזו נמצא הסיפור הכהני וסביבו קטעי פיוט ומובאות חז"ל אותנטיים, שעיון בהם לצד (או לאחר) הקריאה בשטף העלילה המרכזית מלמד כיצד כולם תואמים, מלווים, מפרשים ומשלימים את ההתרחשויות ברומן. תחת לכל אלה, באותיות זעירות ובולטות, מופיעים ציטוטים מספר שער הגלגולים לר' חיים ויטאל תלמיד האר"י, שההתעמקות בהם מגלה את סודו של הרומן כולו.
למרות האמור על צופן הרומן המתפענח בטקסטים המקודשים והמחודשים הנלווים עליהם בעמודי "סדר העבודה", יכול הקורא להתעלם מהם לחלוטין ועדיין להתענג על הרומן כולו, על עלילתו הדרמטית, על סגנונו המלוטש ועל הכניסה מסחררת החושים לתודעתו של הגיבור. כי זה אחד מן ההישגים הלא מבוטלים של ספר זה, שהוא בה במידה אוניברסלי – סיפור עלייתו ונפילתו המדויק פסיכולוגית וחברתית של איש קריירה עכשווי; מקומי מאוד – במובן הניו יורקי של המיקום, שלא ניתן להתעלם מאהבת העיר הטבועה בו; וכמובן יהודי מאוד – באופן מרובה רבדים, תקופות ומשמעים. כותבים רבים מבקשים לשלב בכתיבתם כמה רובדי משמעות ושפה, הפונים אל קוראים מסוגים שונים או אל חלקים שונים בנפשו של קורא בודד, מעטים – ככותב זה – עלתה בידם.
תפילה מתקדמת פוליטית
נמדר אוחז במקל הסאטירה וחובט ללא רחמים - בסטייל מעודן ומתוחכם בדרך כלל, כיאה לפרופ' אנדרו פ' כהן - בממסדים, בקבוצות ובאופנות הרווחות הסובבים את עולמו של גיבורו. כך ביחס לממסד האקדמי, על גינוניו, הפוליטיקה הפנימית שבו, הכוחנות, תאוות הפרסום והפרסומים, הכיבושים הרומנטיים. כשמגיעים לתוכן, הסאטירה מאבדת מאופייה הרומזני ומתמקדת בתוכניות האקדמיות של החוגים הפרוגרסיביים בעיני עצמם, שאליהם משתייך חוגו של כהן עצמו "לתרבות השוואתית".
כאן הביקורת נעשית מפורשת לחלוטין - מעבודות הסטודנטים, "הממחזרות שוב ושוב את קלישאות היסוד של החשיבה הביקורתית נוסח וולף, סעיד, דרידה ופוקו. כמעט כל הנשים הרגישו חובה להיצמד לביקורת פמיניסטית, בני המיעוטים מחו ברוח הביקורת הפוסט-קולוניאלית כנגד ההגמוניה הגלובלית של האדם הלבן ואילו ההומואים והלסביות יישמו קריאות קוויריות על טקסטים קאנוניים" (215-216), ועד דמויות המרצים מקבוצת "מורים לזכויות אדם" המבקשים להפוך אירוע הסברה פרו-פלשתיני לסמינר מחלקתי בחוגו של כהן.
החברה הגבוהה הניו יורקית, שאנדרו נמנה עליה ומופיע לכל אירועיה החשובים – תערוכות ופתיחות למיניהן, סופגת אף היא ממדקרת עטו של המחבר. על הדקדנטיות, הזלילה והסביאה והקודים החברתיים שלה ועל תחכומה כביכול, המכסה לפעמים על ריק ועליבות. גם ישראל – נטע זר למדי ברומן הזה – מקבלת את מנתה. זהו זיכרון מביקורו הראשון של אנדרו בה במסגרת טיול סטודנטים סוכנותי, שבו כל המארחים הם מטיפים ציונים נמרצים ושחצנים שנימת דבריהם זלזלנית, רווית תוכחה, תחושת עליונות וסחטנות רגשית.
אנדרו, שהשכלתו היהודית מועטה למדי, מקפיד, כמעט בניגוד לחינוכו, ללכת לבית הכנסת ביום כיפור ולסמן את המועד ביומנו. אמנם הוא יצטרך הפעם לעזוב באמצע התפילה כדי להגיע להרצאה והשמעה מוזיקלית מיוחדת של אגודת ידידי האופרה הניו יורקית. בית הכנסת שאליו הוא הולך נקרא "אנשי שלום". התפילה בו מתנהלת באנגלית וכאן - ברומן שמעלה על נס את השפה העברית הארכאית - כבר נכנסת הנימה הסרקסטית לפעולה ("אין אנו רואים כל ערך רוחני בשינונן של תפילות ארכאיות בשפה שאינה מובנת לנו ושאינה מהדהדת את שפת-עולם-החיים שלנו"). תוכני התפילה "השתנו תדיר והיו תמיד מתקדמים פוליטית: שוויוניים, רב-תרבותיים ובעלי אוריינטציה הומניסטית, שמאלית-רדיקלית" (49).
בראש "קהילת התפילה" עומדת רבנית צעירה ונמרצת, שהיא כמובן עמיתת מחקר במכון ללימודי תרבות מתקדמים, ממקימיה של קבוצת תיאטרון פרינג' ופרסמה ספר שירה. הנחיית התפילות שלה משלבת מיסטיקה ומדיטציה עם תובנות מדעיות שהן הצעקה המחקרית האחרונה, ושאלת קיום האל נותרת אצלה כשאלה פתוחה.
גם כשהוא מצוי בבית תפילה אחר, ב"קאפלה" ה"מעוצבת כאולם קונצרטים" של ההיברו יוניון קולג', מביע המחבר את מה שנראה כדעתו על המקום ומידת חיבורו החי לתרבות היהודית, באמצעות תודעתו של גיבורו, המתבונן בקירות המבואה על "יצירות אמנות בינוניות" ש"הציגו מוטיבים שונים ומשונים של יודאיקה שצוירו בטכניקות ההפשטה הגולמניות, חסרות הדמיון המאפיינות את האמנות הדתית העכשווית". גרוע מכך הוא תיאור הצגתם של חפצי היודאיקה המצויים בוויטרינות, "שנחו בתוכן בריחוק חסר חיות... חפצים שאין בהם עוד חפץ, כלים נשכחים שנפלטו ממעגל החיים ונכלאו כאן בתוך כלובי הזכוכית" (396).
אבל זוהי רק הקדמה (ואיני צועד כאן בעקבות הכרונולוגיה של הספר) לחידוש המופלג שמחדשת הרבנית בבית הכנסה שלה לראשונה. היא מעוניינת לשתף את קהלה ב"חוויה טקסטואלית יוצאת דופן... הפקה תיאטרלית המונית מדהימה, שהופקה מדי שנה ביום הכיפורים... המקום: המקדש בירושלים". על רקע השתיקה שהשתררה בחלל בית הכנסת ממשיכה הרבנית רוזנטל: "אני יודעת שחלק מכם התכווץ עכשיו כששמע אותי אומרת 'המקדש בירושלים'. אני יודעת שלגבי רובנו, וזה כולל גם אותי, השם הזה מעורר תגובה אינסטינקטיבית של ניכור... הטקסט שנלמד היום הושמט מהמחזורים שאני ואתם גדלנו עליהם כבר במאה התשע-עשרה, השנה גיליתי אותו מחדש... הוא נקרא... 'סדר העבודה'" (52).
הביקורת הסוציולוגית-היסטורית על מנוכרי המקדש אינה נעצרת בגבולות ניו יורק ושבה לזיכרון ישראלי נוסף. בקאפלה של ההיברו יוניון קולג' משתתף אנדרו באזכרה למשורר הישראלי יהודה עמיחי. הוא נזכר באחד מביקוריו כאורח כבוד במשכנות שאננים בירושלים, ששיאו היה סיור מאורגן שהודרך על ידי עמיחי עצמו.
גולת הכותרת של הסיור ברובע היהודי הייתה "ביקור מבודח למחצה" בתערוכה של מכון המקדש, המציגה לא שרידי עבר כי אם מוזיאון עתיד שכליו עתידים לשמש בבית המקדש השלישי: "הטון האירוני של עמיחי נעלם ואיננו מרגע שעמדו רגליהם בשעריו של המוזיאון ואת מקומו תפסה נימה שיפוטית, קצת צורמנית, שהעידה על מצוקתו התרבותית". עמיחי, במבוכה גוברת והולכת, מדבר על "טירוף", "שוליים סהרוריים של החברה הישראלית 'השפויה'". לעומתו, הרב, מייסד המוזיאון, "התגלה כאיש רהוט ונבון, הרצאת הדברים שלו הייתה מקורית ומרתקת ולא נעדרה גם גוונים של הומור עצמי ואירוניה" (402). אמנם גם אנדרו מזהה אש זרה בעיניו. להט בלתי מתפשר ומסוכן.
הדם, הבשר והקיבה
היצירה של נמדר מנכיחה לא רק את הטקסט ה"עתיק, משונה, מסקרן ומלהיב", כדברי הרבנית רוזנטל, על אודות המקדש בירושלים, אלא את מציאות המקדש הפיזי, סדרי עבודתו וחורבנו, ובכך היא מהווה בעצמה חוויה טקסטואלית יוצאת דופן. כזאת שלא נתחמת בגבולות הכתוב אלא מתפרצת וממלאת את החושים.
סערת החושים היא מאפיין מרכזי של הרומן כולו. הכתיבה היא חושנית במידה לא מצויה. החושים כולם גרויים ופועלים במלוא העוצמה ומפעילים גם את חושי הקוראים. מצלילי המוזיקה הנשמעים לאוזן ומגע ספות העור ושמיכות הצמר ועד לקפלי האבן, הגיר והמתכת המוחשים של הפסלים. אין נתח בשר המיועד לאכילה, שמראהו, מרקמו, נוזליו, ניחוחו והדרך המדויקת של הכנתו אינם מתוארים בספר בפרטי פרטים. הדם שולט. דם סמיך, טעים, חמוץ, ניגר, שופע, לח, חם, אדום, שחור, מחזורי, מזעזע למגע. הבשר מוֹלךְ. בשר רירי, צרוב, חרוך, עסיסי, מלהיב, רקוב, מצחין, מת. כל סוגי הריחות, המרקמים והצבעים של העליבות האנושית, מיצי הקיבה ויתר נוזלי הגוף נוכחים בחיות מלאה (גם הצחנה וריקבון המוות חיים מאוד) עד לגודש בלתי אפשרי. אך גם היופי האנושי, העור המגולה כמו הבגדים שעליו – הבדים, צבעיהם, גזרתם וסגנונם האופנתי, מסחררים את התודעה. ועל כל אלה חופים תשוקות ויצרים מרומזים.
נמדר הוא אמן התיאור המדויק של כל אלה, עד שהמראות ממש ניצבים מולך והריחות מכים באפך. התחושה הזאת היא כל כך פיזית, גופנית, בשרנית וחומרנית, עד שהנפש המעודנת קצה בה. כמה אפשר להיות נתון בתוככי סיר הבשר הזה. האם העולם האנושי כולו אינו אלא גוף, תענוגותיו וקמילתו? מה שכמעט התנסח לביקורת על המחבר ועל העולם שהוא מייצר ביצירתו, נהדף על ידי שתי תובנות מקבילות-נפגשות. האחת – הלוא זה בדיוק מה שניסה המחבר להשיג. תיאור של עולם כה יצרי וחומרי, מציאות דקדנטית, שההעמדה הסובלימטיבית שלה כמוקפדת ואנינה אינה אלא בנייה של קליפה שעתידה להיסדק ולהיחרב.
כמיהה לגאולה וגלות
התשוקה אל הקודש, ודווקא זה המתממש בחומר – בפאר הבניין, בזהב כליו, בקרבנות ובדם, היא כמדומה המסע התאולוגי שרומן זה מתעד, במקביל למסע הפסיכולוגי של גיבורו. מסע המחבר בעוצמות מבהילות כמעט בין עבר להווה ועתיד. לתוך זה נוצק עיקרון מיסטי מנחה של רעיון גלגול הנשמות, הוא רעיון התיקון. בעוד שהתיקון הנבואי הוא תיקון דתי-לאומי ותיקון העולם החז"לי הוא הלכתי-חברתי, תיקון העולם הקבלי הוא תאולוגי ומיסטי במהותו - גאולתם של קודשא בריך הוא ושכינתיה המצויים במצב של פירוד. אך הוא מתבטא במעשיו, וראשית כול במצב תודעתו, של כל יחיד.
גלגול הנשמות הוא אפשרות התיקון הקונקרטי של הנשמה הפרטית. הגאולה האישית של הפרט בהווה עשויה להיות גאולתו הנצחית של אדם פרטי כלשהו בעבר ושתיהן כאחת חלק מהגאולה הכללית.
העבר של הסיפור – בית המקדש בירושלים וחורבנו – אינו עניינו של הרומן. הוא התשתית, הרקע, אוצר הדימויים, החומר ההיולי שממנו עשויה התרבות היהודית לדורותיה, אך לא מושא השתוקקות קונקרטי בהווה. ההווה הוא תיקונה של הדמות הספציפית, המסמלת את קיומו של הטיפוס הזה במצבו ההווי בעיר הקונקרטית ניו יורק, שאולי נתפסת על ידי המחבר המתגורר בה כירושלים של ימינו. כמרכז העולם, כפסגתו, גם בקיום היהודי, ולא רק בזה הכלכלי או התרבותי הכללי.
ההווה של הסיפור הוא המתרחש במהלכה של כמעט שנה אחת – מאלול תש"ס, ספטמבר 2000, ועד אב תשס"א, אוגוסט 2001. אך להווה זה יש גם עתיד סיפורי – זה המתרחש מעט לאחר מכן באלול תשס"א, ספטמבר 2001. כל פרקי הסיפור מוכתרים בתיארוך הכפול הזה – העברי והלועזי – מחשבים את התקדמותם אל עבר הגאולה ואת קיצם לאחור. גאולה שעשויה להתפרץ בט' באב וחורבן העתיד להתרגש על העיר ניו יורק, מרכז העולם, באחד עשר בספטמבר 2001.
שערי השמים נפתחים בפתח הספר "מעל העיר הגדולה ניו יורק". שיר ההלל לעיר הגדולה, כמה עמודים לאחר מכן, הוא גם שיר אשכבה ונבואת חורבן לה: "הו מנהטן, אי האלים, זירת ההתרחשויות הגדולות... פסגת העולם!... יום אחד תחרוגנה הרכבות ממסילותיהן ותחדורנה אל לב האדמה, מנתקות במרוצתן את אחרוני הכבלים הקושרים אליה את העיר. האי שלנו ייקרע מהקרקע, ייתלש ממסד הסלע שבו הוא נטוע, ימריא לו אל על וייבלע בשמים כמו קליע כסף זוהר ומהיר" (15-16).
האפוקליפסה הזאת תקבל בהמשך הספר הנמקה חברתית. הנמקה שנבנתה בו במובלע לאורך העלילה ובאמצעות דמויות ניו יורקית עלובות-קיום – הומלסים ותמהונים צבעוניים המאכלסים את העיר, וגם שוערי בניינים, מלצרים ושליחים, שתפקידם לשרת את האדונים העשירים מריברסייד דרייב:
הכול יתפרץ פתאום! העיר תפוצץ לרסיסים... העוול, שחור וסמיך, יעלה על גדותיו ויציף את הרחובות... שוועתם של הדלים שחיו בעיר ומתו בלא שתישמע צעקתם וסבלם של המהגרים העניים וחסרי המגן...
התאווה גם היא הצטברה והפכה לחומר לוהב, רותח, הרוחש מאחורי חזיתות הבניינים... כל בעלי התאווה שבעולם התכנסו ובאו העירה כדי למלא את תאוותם... והתאווה אינה מתקררת... גם היא תתפרץ יום אחד אל חלל האוויר, חורכת במהלכה את כל החי, הצומח והדומם.
מעולם לא נדחסה רוח האדם באופן אינטנסיבי כל כך אל תוך צילינדר המתכת של הטכנולוגיה, הארכיטקטורה, הכלכלה והמדינאות – וזה מעולם לא עמד בסכנה כה מוחשית של התפוצצות.
גם האדמה תתמרד... תנער מעליה בזעם את כבלי הציוויליזציה ותשלח את רסן הכיבוש האנושי... גם עוצמת החורבן תהיה אינסופית, כגודל תפארתה של העיר (341-342).
במקביל להתדרדרותו הנפשית של אנדרו כהן, ההופך לנגד עינינו מגבר מרשים שהעיר פרושה לרגליו לשבר כלי, הולכים תיאורי העיר והופכים מתיאורי נוף אורבני מרהיבי עין ומושכי לב לתיאורי גיהנום של עיר רותחת, רווית פיח, זיעה ואדי אספלט ששמיה ריקים ומלובנים. עוד ארבעים יום וניו יורק נהפכת. מגדליה שניצבו ארצה מעוגנים בפלדה ומלט וראשם נוגע בשמים יקרסו וימיתו. ועם כל זאת, כנראה שלא יוכלו למותת את רוחה של העיר החיונית כל כך.
ירושלים היא לא הסיפור. ניו יורק היא שם הסיפור. צודק עורך הספר שהדגיש על גבו את אי-ישראליותה המובהקת של העלילה ואת חריגתו מגבולותיה של הישראליות. כבר בתוך הזיות הדימויים מן העבר נמסכים לתודעתו ולחלומותיו של אנדרו גם קרעי סיפורי-זוועה ממציאות חורבן אחרת, זו שבגלות, השואה באירופה. שגאולתה, כמו גאולתו שלו, אינה מצויה – כפי שאולי היינו רוצים לחשוב – בתקומתה ובקיומה של ישראל. זהו נרטיב שונה מאוד מן המוכר בספרות העברית – שבה הגאולה כרוכה בתקומת הארץ או שהיא זרה ומנוכרת לכל משמעות דתית. כאן דווקא המשמעות היהודית מציעה אפשרות מאיימת, אפילו מרגיזה, של הנפת נס הגולה, המעוררת מחשבה רבה.
כל הבתים הנחרבים
איני בטוח שעלה בידו של המחבר לברוא דמות של יהודי מסוג אחר. זה שאינו הצבר המיתולוגי השרירי מצד אחד ואינו הגבר הגלותי, החלש והנשי מצד שני. נכון שהספרות העברית חיבבה בראשיתה את הטיפולוגיה הבינארית, הקוטבית הזאת, אך זה מכבר השכילה לטוות דמויות גבריות מורכבות יותר. בסופו של דבר, גם אנדרו שגבריותו המטרוסקסואלית, האורבנית-מתוחכמת, משרטטת דמות חזקה לכאורה שכוחה בתחכומה עתיד לגלות על עצמו מהן החוזקות ומהן החולשות בחייו. וגם פרופסור כהן, העכשווי והחף ממסורת כובלת, עתיד לחוש את משא הדורות על כתפיו ולמצוא בעצמו חיבורים חזקים ממנו לתשתית הווייתו היהודית.
הבית אשר נחרב הוא כמעט כל בית באדוות המעגליות האופפות את גיבור הרומן במהלך קונצנטרי – מהקרוב ועד הרחוק ביותר. כאשר לקראת סופה הלינארי של העלילה כל אלה מתלכדים: בית המקדש החרב מן ההיסטוריה הלאומית והשבטית של הגיבור, כיהודי מזרע אהרן הכהן; עירו ניו יורק, שחרב החורבן מונפת מעליה או אצורה מתחת לאדמתה באיום, המתממש חלקית באסון ה-11.9; הבית הפרטי, הקן המשפחתי, שלא הוקדש לו מספיק מקום בסקירה זו, אך גם הוא בית אשר נחרב במו ידיו של הגיבור וגם הוא נוטל חלק בשקיעתו וגם הוא כמה לגאולה; והבית האישי והאינטימי ביותר, הפסאדה החיצונית, הפרסונה שהאדם נושא על עצמו וקליפת תודעתו המגִנה בקושי על גרעין הווייתו, שגם היא כמעט נחרבת כדי לצמוח מחדש מתוך חורבנה.
כפי שאפשר היה כבר להבין, הספר לא בהכרח קל לעיכול, ביותר ממשמע אחד. התיאורים הגרפיים, האנטומיים והאינטימיים, המראות והריחות מצד אחד, ותיאורי ההזיה, החלום והחזיונות המיסטיים מצד שני, אולי לא יהלמו את מידותיהם של כל קורא וקוראת. גם משמעותו האידאולוגית העמוקה, המזהה גאולה אפשרית בגלות, מטרידה ביותר ואינה נוחה לחיך היהודי-ציוני. אך לנענים לאתגר מצפה רומן רב-רבדים, מורכבים ועמוקים, האוצרים צרור נדיר של ידע, רגישויות ויכולות הבעה. כולל כאלה הנגלים מתוך הומור וקריצה, כמו למשל רובד אישי נסתר, שבו בן דמותו של המחבר מתפקד כניצב בעלילה. דמות חמקמקה ומתעתעת שכאילו אוחזת בידה מפתח לפענוח תעלומת חייו של הגיבור הראשי. איני מתיימר בסקירה זו להגיע לכל הרבדים הללו ורובם מן הסתם הוחמצו על ידי.
בוודאי בקריאה בודדת בספר הזוקק יותר מקריאה אחת. מכל מקום, כשלעצמי, סיימתי את קריאתו בפעם האחת עם סיומה של שנת תשע"ג ומבחינתי הרי הוא מתמודד רב סיכויים על תואר ספר השנה שלי.
"הבית אשר נחרב"
ראובן נמדר
כנרת, זמורה-ביתן, תשע
מתוך מוסף "ערב שבת"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם