כוסאוחתו כל המילים והמנגינות: פרידה מגבריאל בלחסן
יש שתי דרכים להאזין לגבריאל בלחסן. בדרך הראשונה, הגבולות בינך לבינו מתמוססים; השירים שלו משמשים כמראה המשקפת בהקצנה את חייך, הופכת את הכאבים והתסכולים ליצירת אמנות יפהפייה. בדרך השנייה הוא נשאר "אחר" עבורך, ואז מדובר בנחמה מהתבוננות בקיום כואב וקשה מזה שיש לך. נדמה לי ששני הצדדים יצאו נשכרים אם תגבר הדרך הראשונה על השנייה. במלאת 30 למותו, ברק יפת נפרד ממיתולוגיית רוק ישראלי
השאלה שנותרת פתוחה היא, כמובן, כיצד נזכור את בלחסן, והייתי רוצה להדגיש כמה דברים שאולי קצת נשכחו בחודש האחרון בפרט ולאורך כל הקריירה שלו בכלל. אז קודם כל, בלחסן חלה במאניה-דיפרסיה, אבל מה שיותר מעניין הוא היחסים בין בלחסן ה"חולה" לחברה הישראלית ה"חולה". כי בלחסן היה הוכחה חיה לאחת הטענות שמועלות תדיר בסוגיית היחס שבין האמנות לשיגעון: זו הגורסת כי לאור העובדה שכדי להבין ולבקר את הנורמה יש לעמוד מחוצה לה, השיגעון מהווה דווקא עמדה פריבילגית ביחס לאמת. רוצה לומר: בלחסן אינו "חולה" ולמרות זאת "אמיתי", אלא "חולה" ובין השאר בזכות זה "אמיתי".
כמובן שהזיקה המשוערת בין אמירת האמת של האמן לבין השיגעון המיוחס לו עשויה דווקא לאטום את ליבה של החברה לתוכחה שבפיו. כך ניתן לקחת ממנו רק את מה שנוח למאזין; ברגע שהוא חוצה את הקווים, אפשר לפטור זאת כהזיות של מטורף. נדמה לי שביחס לבלחסן נעשתה מיתיזציה מובנת ומתבקשת של העיסוק האקזיסטנציאלי לגווניו, אבל הוא היה גם מבקר תרבות עם גיטרה, וזו נקודה שחשוב לזכור. נוח היה להתפלש איתו בשלשול של המשוגעים בבית חולים לחולי מוח - "נוח" במובן מאוד מסוים, כמובן - ולהדחיק את זה שגם אנחנו לא ממש נורמליים.
החל באלבום "עתיד" ובעיקר בו, בלחסן מציב את עצמו מול טיפוסי ישראליות מצויים, אותם הוא מבקר בביטחון רב ומתוך עמדת חוזק. הרוחניים בשקל ("הם מדברים איתי על אלוהים ועל רוחניות ואני רוצה להקיא להם על הפרצוף"), שרלטני תוכניות הבוקר ("הקוראים בבונזו ובחלב עמיד"), ומסוממי תרבות ההמונים הקפיטליסטית ("קציצות אדם תלויות על חבל ואלפי מתפללים שואגים לטרף") הן רק חלק מהדמויות מהן לא חוסך בלחסן את שבטו. עם כמה שאני קשור בנימי נפשי לכל תו ותו באלבום "בשדות", ייתכן שהרגע שמטלטל אותי יותר מכולם בששת אלבומיו הוא האופן בו הוא הוגה את השם "גאידמק" בגרסה המאוחרת של "כדורי הרגעה בדבש", וגורם לי לחוש שאט נפש מהסגידה להון שמאפיינת חלקים בחברה הישראלית כמו שאף מניפסט של מרקס לא עשה.
לא מאמין, לא בקברים ולא בניסים. "רק לעוד כמה שעות"
בלחסן ניהל יחסים סבוכים ומרתקים עם הדת היהודית, באופן שהראה עד כמה הדיכוטומיות הבנאליות של "דתי" ו"חילוני" אינן מסוגלות להכיל את טווח החוויה הקיומית של אדם ביחס לנשגב ממנו. לא במקרה בלחסן לא היה חובב הופעות גדול; יותר משהשירים שלו הם "שירים" במובנם הרגיל בפופ המערבי – דהיינו תיאורי רגשות ומחשבות המיועדים לקהל מדומיין – מדובר למעשה בתפילות. אלא שבלחסן לא ממש האמין באלוהים, והמתח הזה הזין תמידית את היצירה שלו: "אתה ממשיך לסלוח לאל שלא קיים", הוא כתב, והמשיך לא רק לסלוח לו אלא גם להתפלל אליו. ה"תפילה" של בלחסן אינה תלויה אפוא בקיומו של הנמען שלה, וצריך להבין אותה אחרת; אולי כסירוב עיקש ומתמיד כלפי המציאות הנתונה לאדם, אחת הדרכים לפענח את מעשה התפילה לאחר מות האלוהים.
המורכבות הדתית של בלחסן הפרתה כמעט את כל הטקסטים שלו. קשה לי לחשוב על מוזיקאי אחר בישראל שהתנ"ך ומקורות יהודיים אחרים נוכחים כל כך ביצירתו. חשוב מכך: בלחסן לא התקשט ברפרנסים מ"ארון הספרים היהודי" כחלק מטרנד ניו-אייג'י חלול; הוא עשה זאת מתוך אותו ניסיון לפשר בין הקודש לחול, שמתואר בשלמות משעשעת בניסוח על "גילוי השכינה בעיתון לאישה".
כך למשל, ב"ברוך הבא" שחותם את "בשדות", מבצע בלחסן פרפראזה על הפסוק המפורסם מספר תהילים וכותב: "גם אם אעוף למרחקים ואתהלך בלבוש מלכות, לא ארא רע כי אתם עמדי ועיניכם מולי". החסד האלוהי מוחלף בחסד האנושי, וה"מבט" מהשמיים ב"מבט" של קהל המאזינים, ללמדך כי בין המצב הדתי לחילוני נמתח ציר רציף, שבו למשל את התיקוף החיצוני מהאל מחליף התיקוף מהאדם האחר. אם נבין את השימוש של בלחסן בתנ"ך בקונטקסט יותר רחב, הרי שהמסר המרכזי שעולה ממנו הוא שהמקורות היהודיים הם באר לשאוב ממנה, גם אם בראשית ברא האדם את האלוהים ולא להפך.
היבט נוסף שמאפיין את בלחסן הוא הרפלקסיביות שנוכחת ביצירה שלו. הכתיבה שלו היא לא רק כתיבה-על-מציאות אלא גם כתיבה-על-כתיבה, ובלחסן ממש מתייסר נוכח אזלת ידה של השפה בניסיון לתאר את חייו. ומה שמעניין הוא שלא מדובר רק על השפה המילולית אלא גם על שפת המוזיקה, שלרוב מיוחסת לה הסגולה לדלג אל מעבר לייצוגי המציאות ולגעת ב"דברים עצמם". לא בבית ספרו של בלחסן, שמתגלה בסוגיה זו כפסימיסט רדיקלי. "המוזיקה אילמת, המילים אילמות", הוא כותב ב"deep tms" וב"עץ אגוז" מביע את הייאוש מכך באופן לא ממש פואטי: "כוסאוחתו כל המילים והמנגינות". השטף המילולי והדחיסות המוזיקלית של בלחסן הם רק התוצאה של אותו ייאוש, כמו האינסטינקט ללחוץ על דוושת הגז בכל הכוח כשהאוטו שוקע ומתחפר בחול.
רוצה להקיא את כל הייאוש הזה החוצה."עץ אגוז"
אז אם בלחסן לא האמין באלוהים וגם לא ממש באמנות, אז במה כן? אולי בנשים. ברובד היצרי והחייתי ניסח בלחסן את החוויה הגברית המוכרת, של ההתבטלות בפני היופי הנשי רב העוצמה במרבית ההתרחשויות הפומביות בחייו של הזכר המצוי ("וכל הכוסיות האלה שעושות אותך שפוף ומיואש").
ואולם ברור שהשפיפות הזו היא רק היבט מסוים של התקווה למצוא גאולה בחוויה הנשית, ולא מפתיע שב"רק לעוד כמה שעות" בלחסן מבדל את עצמו מכל מאמיני הדתות ואז דווקא מתפלל לחירש למעלה בשאלה "איפה ישנן עוד בחורות?". בהתאמה, הפרידה של בלחסן מאהבתו הגדולה תוארה ב"עריסת יהלום" כחורבן טוטאלי. את השיר הזה השמעתי לחבר שלקח "פסק זמן" מיחסיו עם בת הזוג, ואף שזו לא הייתה מטרתי יש לו חלק בכך שבקרוב מאוד הם יינשאו, כי כבר באותו הלילה בו הוא שמע על "הברכה של גשם צלול באמצע אלנבי" גמלה בלבו ההחלטה לחזור אליה.
יש שתי דרכים להאזין לגבריאל בלחסן. בדרך הראשונה, הגבולות בינך לבינו מתמוססים; השירים שלו משמשים כמראה המשקפת בהקצנה את חייך, הופכת את הכאבים והתסכולים ליצירת אמנות יפהפייה, ובכך מעניקה קתרזיס מסעיר. בדרך השנייה הוא נשאר "אחר" עבורך, ואז מדובר בנחמה מהתבוננות בקיום כואב וקשה מזה שיש לי, בנוסח קלישאת "קבלת הפרופורציות" בעת ביקור בבתי חולים למיניהם. למרות שה"מרחק" בין המאזין הממוצע לבלחסן מובן לחלוטין, נדמה לי ששני הצדדים יצאו נשכרים אם תגבר הדרך הראשונה על השנייה.
ולך, גבריאל, הייתי רוצה רק לומר שיש שורה אחת שכתבת איתה אני לא מסכים. אני מתכוון למילים הללו מתוך השיר "עתיד": "תפוס את הזין. דחוף אותו לאן שהוא, שלא יגידו שלא היית כאן. שפרחת לך כמו בלון הליום. שבזבזת חמצן, שינקת מהחיים, שלקחת ולא החזרת דבר". כי הדבר האחרון שאפשר לומר עליך הוא שלא השארת דבר. ולבם של השירים שלך יפעם גם אחרי שכל צאצא שהיית מנחית על הכדור הזה היה הולך גם הוא בדרך כל חי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם