כוכב בודד: ארז לב ארי לא בונה על ההייפ
ארז לב ארי יכול היה לנוח על זרי הדפנה של להיטיו הקודמים, כמו שיר הנושא של "סרוגים", אבל הוא בחר לצעוד בשבילים חדשים ולספק יצירה מקורית ומרגשת
המקום: קיבוץ גבעת חיים, בשעה שבה השמש כבר נוגעת בקרקעית הים. זה עתה הסתיימה הלווייתו של קשישטוף שטירן, מוזיקאי בלתי מוכר לציבור הרחב אך מלא בקסם ובתשוקה כמו שרק מי שהגיטרה משמשת לו כאהובה יכול להיות. כשהציבור שהגיע לתת כבוד אחרון התחיל להתפזר דרך שדות הקיבוץ, אפשר היה להבחין באיש לא גבוה במיוחד, עם כיפת צמר גדולה לראשו, מתהלך לאורך שביל העפר בדרכו החוצה מבית הקברות. הדרך נראתה ארוכה למדי, ומתוך נימוס עצרנו את הרכב כדי לשאול אם הוא רוצה טרמפ שיחסוך לו את הדרך המאובקת. הוא הודה לנו ועלה לרכב. האיש הוא כמובן ארז לב ארי.
לב ארי, שזמן קצר קודם לכן הגיע למעמד של אלבום זהב על אלבום הבכורה שלו, הגיב בחצי חיוך חצי השתאות אל מול החיוך הדבילי שהיה מרוח לי על הפנים מהרגע שבו הבנתי במי מדובר. במהלך הנסיעה הוא תיאם עם אשתו שתבוא לאסוף אותו מהשער ולגאול אותו מהשאלות המטופשות שלי.
צועד בדרך העפר
לא פעם ולא פעמיים אנחנו עוסקים כאן בהשוואות בין מצב המוזיקאים בארץ לאלו המקבילים אליהם בחו"ל. נדמה שאין עוד מקצוע שבו גדול כל כך הפער בין התגמול שהיו זוכים לו אילו היו במעמד זהה במדינה אחרת, לבין מעמדם כאן בישראל.
אצל לב ארי התחושה היא שהמציאות הישראלית, זו שמעמידה אותו בכל פעם מחדש במירוץ הישרדות מוזיקלי, אולי לא כל כך תורמת לשעות השינה שלו, אבל מצד שני מתאימה בדיוק לאישיותו המוזיקלית. לאורך כל שנות הקריירה נדמה היה שלב ארי הוא אדם שקיצורי דרך או תהילה רגעית לא באמת מעניינים אותו, גם אם הם קורצים מעבר לפינה. זה התחיל כבר בגיל צעיר. באזור הקריות וחיפה הכירו אותו כסוג של ג'ימי הנדריקס מקומי, אבל למרות הפיתוי הוא לא ויתר לעצמו והתגייס לצנחנים, שם האצבעות עסוקות בהרבה דברים אחרים שלא ממש קשורים בנגינה. גם אחרי שהשתחרר, העדיף לבלות לא מעט שנים על הבמה ולנגן עבור אמנים אחרים כמו מאיר בנאי, לאה שבת ומני בגר, לפני שהרגיש שהוא מספיק שלם ומוכן להוציא אלבום משלו.
ההיסטוריה שאחרי האלבום ההוא כבר ידועה: שירים כמו "מה אעשה", "ליבבתיני" ו"אנה אפנה" העמידו אותו על מדף ה"איכותיים" במוזיקה הישראלית עם הכתרות כמו "אהוד בנאי הבא". אבל למרות הסופרלטיבים, בעולם של לב ארי שום דבר כנראה לא באמת נותן פטור מהמשך העמל והצעידה בדד בכבישי העפר של המוזיקה הישראלית.
הסיפור של העץ הבודד
מבט על השנים שעברו מאז אותה ההצלחה מגלה שזרי דפנה הם לא כוס התה שלו. אלבומו החדש, "העץ הבודד", שנעשה בשיתוף פעולה מלא עם פטריק סבג, הוקלט בדרום הארץ, ב"בית השאנטי במדבר". בהמשך העבודה הצטרפו גם ברי סחרוף ומיכה שטרית. מאז שיצא לאוויר העולם לפני כמעט חודש קיבל האלבום ביקורות מהללות כמעט בכל כלי תקשורת אפשרי. הבאזז הפנים–ברנז'אי שנוצר בתעשיית המוזיקה הזכיר את תמימות הדעים שמלווה בדרך כלל אלבומים של הכוכבים לבית בנאי.
יואב קוטנר, אחד שראה דבר או שניים במוזיקה הישראלית, הגדיר את האלבום כדבר הכי קרוב למושלם שיצא במוזיקה הישראלית בשנים האחרונות. בניגוד ללא מעט אלבומים טובים שלוקח זמן להכיר בגדולה שלהם, הגיטרה של לב ארי והמעטפת המוזיקלית של סבג לא משאירות הרבה מקום לספק: כבר בהאזנה הראשונה לאלבום אתה יודע שתרצה להאזין לו שוב ושוב.
עבודת הפקה משובחת
סבג, שבשנים האחרונות הפך להיות אחד האנשים היותר מוערכים מהצד השני של הקונסולה באולפנים (שלמה ארצי, אתי אנקרי ועוד), מצליח לרענן את החשק של לב ארי ולהביא אותו בדיוק לאזורים שבהם הוא יכול לבטא את עצמו בצורה הכי משוחררת ומשכנעת שיש. הריפים החוזרים של הגיטרה והקול העמוק והרציני של לב ארי עושים נעים בגב או בבטן. למי שתמיד תוהה עד כמה מפיק הוא פקטור חשוב בעבודה עם אמנים שהם גם ככה מוכשרים ויודעים לנגן נהדר — האלבום הזה מספק תשובה חד משמעית. מדובר בתפקיד חשוב מאוד. גם החיבור לארון הספרים היהודי מרגיש טבעי ולא מאולץ.
רק בעוד כמה שנים נוכל לקבוע אם "העץ הבודד" הוא באמת אלבום גאוני, או שהמוזיקה שעושים כרגע מסביב כל כך שבלונית ומשעממת, בטח בגזרת הרוק שלה, שגם "סתם" אלבום נהדר כמו שרקחו לב ארי וסבג, נשמע לנו כמו יצירת מופת. זה אולי מעכב במעט את מסקנות ועדת החקירה של המדור, אבל לא יפריע ללב ארי להמשיך להיות אחד המוזיקאים המעניינים ביותר שיש לדרך העפר של המוזיקה הישראלית להציע לנו.
העץ הבודד | ארז לב ארי ופטריק סבג
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם