לני רביץ בדרך אל האושר
לני רביץ כבר בן 77, ולא מפסיק לצחוק. הקומיקאי והשחקן הוותיק, שמוכר לקהל הישראלי מ"אבא גנוב" ובעיקר בזכות היותו אבא של השחקנים דורון ונתי, משוכנע שהדרך אל האושר עוברת דרך הרבה חוש הומור
רביץ עומד על הבמה, מסתכל על הקהל הדרוך ומחליק יד על שערו הלבן. בעיניו הכחולות ניצת משהו. "לפי מחקרים, הגבר הממוצע הישראלי צפוי לחיות עד גיל 79", הוא פותח. "בגלל שעברתי את גיל 77, אני מקווה שלא אכפת לכם שאדבר מהר, כדי שנהיה בטוחים שאני מגיע לסוף לפני שהסוף מגיע אליי". הקהל צוחק. אחרי ההופעה ייגשו אליו כמה מהאמיצים וילחצו יד, משל הכירו עשרים שנה לפחות. בני אדם, לא חשוב באיזה גיל ועם איזו כבודה הם מגיעים, זקוקים ללגיטימציה כדי לצחוק. כדי להיות מאושרים.
המסלול אל האושר על פי לני רביץ, כפי שהוא פורש אותו בספרו החדש "בשמחה תמיד" (הוצאת מודן), טמון בהבנה שהאושר הוא לא המטרה אלא הדרך. אל המסקנה הפילוסופית הזו הגיע במהלך עבודתו על הספר. הוא פנה אל אנשים רבים בבקשה להשיב לו על השאלה "מה הכי חשוב לכם בחיים?" והתשובות הנפוצות והצפויות היו כמובן "אהבה", " משפחה", " כסף", " הצלחה בעסקים", "הצלחה במערכות יחסים", ו "להתפרנס מדברים שאני אוהב". לכאורה רשימת מכולת, אבל אפילו בחינה חטופה מעלה שכל אחת מהתשובות אמורה להוביל את המשיבים אל פסגת שאיפותיהם: האושר. אלא שבמקום ללמוד איך להיות מאושרים ולתת לכל הדברים שאנחנו רוצים בחיים ליפול לחיקנו, אנחנו מנסים קודם להשיג דברים שיעשו אותנו מאושרים. בקיצור, אנחנו עובדים הפוך.
"אושר הוא המשמעות והמטרה בחיים. הוא כל התכלית והמטרה של החוויה האנושית", כתב אריסטו. לזה בדיוק הוא התכוון. החיים על פי רביץ הרבה יותר פשוטים ממה שנדמה, ויש לו כמה כללים ששווה לאמץ. אם אתם רוצים להיות מאושרים, תסתכלו על החיים בהומור ואל תקחו את עצמכם ברצינות. אל תהיו בחובות, לא רגשיים ולא כספיים. תמיד תעבדו במזומן ואל תתנו גם לרגשות להידחות. יש לכם מה לומר? תאמרו, אבל תאהבו את עצמכם ותהיו קשובים לעצמכם ולסביבה. רק ככה תוכלו לאהוב באמת. ביקורת ושיפוטיות? מחוץ לתחום. חוץ מזה, כדאי שתמיד יהיה לכם חלום. אושר הוא להגיע למטרות שסימנתם לעצמכם. וכמובן-תחשבו מחשבות שמחות. כשאתם מחפשים הומור בחיים, הגוף מפריש סרוטונין, וסרוטונין, כך על פי מחקרים, הורג את כל תאי הסרטן.
רביץ נולד וגדל בקונטיקט. סיפור האהבה המתמשך שלו עם הבמה התחיל בגיל צעיר, ומדי פעם משתחלים למפגש שנערך בביתו שבתל אביב ציטוטים של שייקספיר, שעליהם הוא גדל, לצד פילוסופים שונים מהתרבות היוונית, היהודית ועוד. בצעירותו הספיק לשחק בין היתר ב"המלך ליר", " הנרי החמישי", " הלילה ה-12" וכשהיה בן 28 ביקר בישראל. הביקור הזה סימן את שינוי המסלול של יתרת החיים: הוא הכיר את עליזה, דור שביעי בירושלים. השניים נישאו והולידו שלושה ילדים: אורי, והשחקנים נתי ודורון. למשך כמה שנים, השתלב רביץ כמורה לאנגלית במערכת החינוך הישראלית הצעירה, וב-1967 עזב עם משפחתו לאל במה כדי לסיים את לימודי החינוך. הוא היה המורה הראשון הלבן בבית ספר לא פרו-אמריקאים, ושם גם ביים מחזות זמר כמו "איש המוזיקה", "ביי ביי בירדי", " ינקיז" ועוד.
בשנת 1973 חזרה המשפחה לישראל ונחתה בנצרת עילית, שם נמנה רביץ עם מקימי התאטרון הראשון בעיר. 23 שנה כיהן כמפקח על לימודי האנגלית במחוז צפון של משרד החינוך, וב-1986 פתח בחיפה את מכון גשטלט - מכון לצחוק, להומור ולאינטליגנציה רגשית. כיום, בגיל 77, אפשר למצוא אותו בין חזרות למופע חדש משותף עם בניו, על הרכבת לנהריה בדרכו למופע, או על מטוס בדרך למופע בדרום קוריאה, הודו או הונג קונג.
קהל ברחבי העולם מגיב אחרת כשמדברים איתו על אושר ואופטימיות? זה תלוי תרבות?
"הקהל באסיה ובאירופה הרבה יותר מנומס. כאן אין נביא בעירו, אז מתנהגים בחופשיות עם הטלפונים. שם אוהבים לצחוק. אני לא נותן הרצאה על אושר. כלומר כן, אבל מתוך הבנה שאם אנשים צוחקים הם לא שומעים. יש לי מתנה מאלוהים, של להצחיק אנשים".
אתה בעצם אומר שהצחוק פותח ערוץ קשב.
"Be funny - make money. בהחלט. בשביל המתנה הזו אנשים היו נותנים את כל הזהב שבעולם. אני זוכה גם להצחיק קהל וגם להעביר מסר רציני באמצעות מחקרים. אם הייתי עומד על הבמה ומדבר על אושר, 90 אחוז היה נשכח. אנשים שוכחים מה שאמרת ומה שעשית, אבל לא ישכחו איך גרמת להם להרגיש. הכול רגש. כשהם צוחקים, הם מתחברים. אתה הופך לחבר שלהם".
מצד אחד, רביץ "שיחק את המשחק" כדי לשרוד, כהגדרתו, וחבש את כובע המפקח על לימודי האנגלית במחוז הצפון במשרד החינוך במשך כעשרים שנה. מצד שני, כשהגיע כמפקח לבתי הספר שהיו באחריותו, עטו עליו תלמידים. "תחתום" ביקשו מהאיש שהכירו כדמות הרשע מ"אבא גנוב", תפקיד שגילם במסגרת שלל כובעיו. "אנחנו חיים בחברה שמונעת מהפחד שהילדים יצאו משליטתנו. בדיקטטורה, אין דבר כזה, קומיקאים. בדיוק כך שולטים בילדים בבתי הספר. אומרים לילד: תהיה רציני, אחרת לא תצליח. זה הרי קשקוש. איזה מין דבר זה שכל ילד צריך לקחת כדור בשביל שהמורה תספיק ללמד את החומר? רצינות היא מחלה".
מה רע בלהיות רציני?
"אפשר ליהנות ועדיין לשמור על התייחסות רצינית למה שאנחנו עושים. אנשים מפחדים מהחופש ולא פחות בעייתי מכך - מתייחסים אל עצמם ברצינות תהומית".
מדי פעם השיחה פונה לסמטה שבה שולטת השפה האנגלית, שפת האם של רביץ. כשאנחנו מגיעים לשאלה מה ההבדל בין אושר לשמחה, הספקות מתחילים לנקר: איך אומרים שמחה באנגלית? או שאולי זה בכלל אושר? בסופו של דיון פורה, מגיעים למסקנה: אושר הוא מצב תודעתי מתמשך ואילו שמחה היא מרכיב אחד בתוך האושר. רשות הדיבור הציורי לרביץ: "אושר הוא דבר שאי אפשר לקחת ממך, גם אם אתה תקוע בכלא מסריח בצפון קוריאה עם קערית אורז אחת ביום וג'וק. מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד".
אתה בעצם חסיד.
"נכון. אין לי כיפה, אני שונא את בית הכנסת, אבל אני חסיד שמאמין באמונה שלמה באלוהים. אני מאמין שכל אחד בא לעולם הזה עם משימה, אבל רוב האנשים לא מקשיבים. הייתי לאחרונה אצל חבר יקר בארה"ב. הוא עומד למות. כל החיים שלו הוא עבד בדואר. שאלתי אותו איך הוא הגיע לשם. הוא הסביר שאבא שלו רצה שהוא יהיה מהנדס, והוא לא יכול היה לסבול את זה אז הוא בחר את הדרך הקלה ביותר לצאת מזה. כשהוא הבין שהוא לא יכול לספק את הרצונות של הוריו, הוא בחר למות רגשית. אדם צריך להיות קשוב לתשוקות שלו".
ואיפה נמצאת נקודת המפגש בין התאוריה שמדברת על להיות מאושר, למחשבה הפרקטית? אתה אבא לשני ילדים שחקנים, ואתה יודע היטב שזו בחירה קשה שגובה מחירים כבדים. לא קרה לך שאמרת להם: עזבו את זה, לכו לעבודה של אנשים מבוגרים?
"אני אענה לך עם סיפור ילדות. כשהייתי שחקן בניו יורק, עליתי על הבמה בפרמיירה בתפקיד השחקן הראשי. הביאו לי פרחים, זרקתי אל אמא שלי והיא תפסה אותם. היא באה אל אחורי הקלעים ושאלתי מה דעתה על ההצגה. התשובה שלה הייתה: 'מתי תמצא עבודה אמיתית?'".
איך הרגשת?
"כעס גדול על זה שזו הייתה התשובה שלה במקום להגיד לי שהכול יהיה בסדר. נתי בא אליי בגיל 15 ואמר לי שהוא רוצה להיות שחקן ובמאי. הוא אמר לי: 'אני רוצה ללמוד בתלמה ילין' ואני חשבתי שהבן שלי יהיה רופא, עורך דין או רואה חשבון. הייתי בשוק, הרגשתי את קולה של אמא שלי מאיים לדבר מהגרון שלי. רציתי לומר לו: 'מה פתאום שחקן? זה לא קל! אבל אז התעשתי. מה זה קל? שיהיה קשה. מי הבטיח גן של ורדים? למי מאיתנו היה קל? ללכת בוקר בוקר לסניף הדואר מבלי שזו תהיה התשוקה שלך, זה קל? אם את שואלת אותי, זה קשה מאוד. חוץ מזה, כל בחירה שאתה עושה היא לא לנצח. הכול ניתן לשינוי".
רביץ יודע על מה הוא מדבר: מסלול חייו עובר כאמור בין תחנות רבות ומגוונות, עד להקמת מכון גשטלט בחיפה בשנת 1993. " כעסו עליי מאוד. כל המומחים הגדולים לא הבינו מאיפה החוצפה שלי כמי שלא למד. שאלו אותי איך אני מעז, והייתי עונה: "לאט". הבנתי שאנשים באים אליי כי הם צריכים אותי, לא את הדוקטורט של אף אחד. מה שמרפא אנשים זה אנשים אחרים שיש בהם אמפתיה וחמלה.
להרגיש מישהו זו המתנה הכי גדולה שאני יכול לתת לבנאדם. מסר מהלב מגיע ללב. מסר מהראש מגיע לישבן. למה הפסקתי עם זה בשנת 2004? כמו פרפר שיצא מהגולם. הגיע הזמן לעזוב".
השאלה היא אם לקיחת סיכונים היא לא פריווילגיה של עשירים.
"אני מסכים איתך. למה הייתי מפקח? כי הייתי צריך משכורת בסיסית ביד אחת. זה השאיר לי מקום ביד השנייה לעשות מה שאני רוצה - לעשות אודישנים, לביים הצגות, לטייל בעולם, כי יש לי את הבסיס. חיינו שנים בנצרת עילית ובראש שלי הפכתי את נצרת עלית לפרבר של תל אביב. כשהיו שואלים אותי איפה אני גר, הייתי עונה: "בהרי תל אביב".
אפשר לרפא נכות רגשית?
"בטח. בזמנו, אל מכון גשטלט הגיעו אליי הרבה מאוד מורים בשנת שבתון. הם קיבלו על זה גמול השתלמות".
ברצינות .
"בחיי".
מצד אחד, העולם המערבי נעשה שבע יותר. מצד שני, ארגון הבריאות העולמי מדווח שהדיכאון מהווה את הסיבה העיקרית לפגיעה באיכות החיים. אם להאמין לתחזית השחורה, תוך שני עשורים הדכאון צפוי להפוך גם לגורם המשפיע ביותר על קיצור תוחלת החיים בשל פגיעתו במערכת החיסונית של הגוף הרגישה ללחץ נפשי.
בכתביו, מצטט ויקטור פרנקל ("האדם מחפש משמעות") את מילותיו של ניטשה: "מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך". ואולי זו הבעיה של העולם המערבי. אין למה, יש הרבה איך.
"כמו ב'שר הטבעות', כך בחיים. אתה צריך להביא את הטבעת", אומר רביץ. "יש לך משימה - להיות זמר, להיות שחקן או כל דבר אחר. מזה אנשים מפחדים - מהיציאה למשימה, מתוך ידיעה שבדרך הם יפגשו מפלצות".
מה הפלא? מפלצות זה מבהיל.
"מי שמתנגד לי ועושה לי בעיות הוא חבר שלי, כי הוא מחזק את האופי שלי".
ואולי הוא סתם מחדד את התכונות הגרועות שלנו?
"אין סתם. הוא נותן לנו לאהוב אותן ומלמד אותנו לאהוב אותן. האיכס שיש לנו הוא איכס כי אנחנו חושבים שהוא איכס".
זה איכס כי זה יכול להיות אובייקטיבית איכס.
"אני אצטט את שייקספיר:'אין דבר טוב או רע שלא המחשבה עושה אותו טוב או רע". את חושבת שזה איכס כי את חושבת שזה איכס, אבל ברגע שאת מאמינה שזה חלק ממך - הדברים נראים אחרת. ברגע שתביני שהלילה הוא חלק מהיום, תאהבי גם את הלילה. אחרת תסבלי. תקבלי את שניהם, וקיבלת את החיים".
בעיצומו של הדיון על הדרך לאהבה, מגיע אל הבית הבן נתי. רגעים ספורים לפני כן הגיעה אשתו עליזה עם אחותה רותי. הדלת פתוחה. כל הבית מלא תמונות של הנכדים. חיוכים ניבטים מכל עבר ותמיד יש מים חמים בקומקום, שריד לכוס הקפה שזה עתה נמזגה.
מתי הרגשת שיש לך רישיון להצחיק?
"היו הרבה לילות קשים בלי שינה, הרבה רגעים שחשבתי שאני לא אעלה לבמה יותר. אם אני כן עם עצמי - אני עדיין לא מאמין כשאני רואה את כל האנשים צוחקים כשאני עומד על הבמה. אני אומר: ממי? ממני? "
אמונה היא מרכיב חשוב באושר?
"מאוד. אין דבר כזה שכל הסדר שיש בעולם והיצירה העצומה הזו זה סתם. יש משהו יותר גדול מאיתנו, זה ברור. החיים הם כמו פסנתר, שנדמה לך שאתה מנגן עליו, כשלמעשה השיר כבר כתוב. מעבר לזה - הכול יחסים. הדבורה והפרח, הקהל ואני, את ואני, העבודה שלך ואת. הכול יחסים. דיברנו על מפלצות? אז זו ההזדמנות שיש גם מלאכים. הרבה מאוד מלאכים".
אתה אדם מאושר?
"אני בדיכאון קליני".
נו .
"אני אוהב את החיים. את הכול. גם את הסיגריות, ואת השתייה, ואת מה שמעירים לי עליהן. הכול".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם