"כמו בחיים": הצד החדש של מוש בן ארי
מוש בן ארי ערבב את השורשים שצמחו בבית הכנסת, העבר השאנטי וההווה הבורגני-נובורישי ויצר מהם את "כמו בחיים", האלבום המעניין ביותר שלו עד היום. גם אם מי שאהב אותו יותר בפאזה השאנטית יופתע ממה שיקבל
מעבר לתדמית השאנטי הזרוקה ומלאת השרוואלים, שהצטלמה היטב למערכונים בשלל תוכניות בידור מ"ארץ נהדרת" ועד "לאטמה", הסצינה הרוחנית (במלעל) המוזיקלית היתה אחד הבתים הכי חמים עבור לא מעט אמנים שחזרו בתשובה, או לכאלו שכבר הגיעו מתוך המגזר וחיפשו מפלט במחוזות שאינם שיפוטיים. זה לא מקרי שבאותן בומבמלות, לצד זרי קוצים ריחניים וסדנאות התחברות-לעצמך-דרך-הבטן-הפנימית-שלך (או משהו בסגנון הזה) החלו גם הופעות הפסטיבלים הראשונות של אמנים כמו אהרון רזאל, בפני קהל שלא הכיר אותם מההקפות השניות או משמחת בית השואבה במערת המכפלה. יש לא מעט אבות להצלחה של הז'אנר הזה, הכל תלוי בעיניי המתבונן.
החידוש שפרץ את הדרך
גם בקרב האנשים עם הראסטות והכמיהה לשלום עולמי יש לפעמים חילוקי דעות, אבל אף אחד לא יתווכח על התפקיד המרכזי של מוש בן ארי בפתיחת שערי הסצינה לקהל רחב והפיכת ה "יא יא יא" לחלק בלתי נפרד מהדי. אן. איי. של הפלייליסטים המרכזיים בעשר השנים האחרונות. את הפריצה הגדולה הראשונית שלו הוא עשה כסולן להקת שבע עם השיר "עוד יבוא שלום עלינו", שהתחרה ביחד עם הלהיט של גאיה "יחד, לב אל לב" על שיר סיום החופות האולטימטיבי.
בהמשך עוד שיחרר בן ארי בקריירת הסולו שלו להיטים כמו "עד אלי" והחידוש הנטחן של "ואיך שלא" האריאל זילברי, אבל את סגירת המלתעות על מנעד רחב יותר של ציבור והאופציה להתקבל על ידי הקהל שלו כזן חדש של יהדות מוזיקלית אפשר לסמן ברגע ההוא בשנת 1999, כשהחליט לבצע ביחד עם להקתו שבע חידוש ליוסף קרדונר בקלאסיקה "שיר למעלות". שיר שעד היום רוב הקהל של בן ארי לא באמת יודע, שהתגלגל בקסטות ברחבי ישיבות ואולפנות בביצוע של קרדונר, עוד הרבה שנים לפני ששימש כפס קול לישיבה סביב צ'ילום בדרמסאלה. בן ארי, בניגוד לתדמית הראסטאפרית שחלק ניכר מההורים שלכם מייחסים לו, בנה את השורשים המוזיקליים שלו פחות על בסיס בוב מארלי אלא יותר על בתי כנסת תימניים ועיראקים שהמשפחה שלו נהגה לפקוד.
פחות בוב מארלי ויותר בתי כנסת עיראקיים. "כמו בחיים"
בלהקת שבע המקורות הללו של בן ארי מצאו את עצמם מתערבבים ביחד עם כל העולמות שהתקבצו שם. אבל בקריירת הסולו שלו, שנמשכת כבר כמעט 12 שנה, הבריחה למקומות האלו מורגשים היטב הן בשירה שלו והן בעיבודים המוזיקליים. גם באלבום החדש שלו "כמו בחיים", שיצא בחודשים האחרונים, בן ארי ממשיך לטייל במסעות העולם שלו, כשהרקע המזרח תיכוני ההוא נווט בעיבודים ובהפקה המוזיקלית, אבל הפעם הוא כבר לא טס כנווט ראשי.
לאורך השנים קמה גם לא מעט ביקורת שלוותה בקולות ציניים, ביחס אל כל מה שבן ארי ודומיו מייצגים ומביאים איתם במוזיקה שלהם, אל מול המציאות שבה הם באמת חיים בפועל. לא פעם עלתה השאלה האם אמן כמו בן ארי יכול בכלל להמשיך להחזיק בתדמית ה"אותנטית" שהביאה אותו למקום שהוא נמצא בו, כאשר בתכל'ס הוא כבר מזמן לא ישן באוהל ושותה פינג'אן כל ערב כדי להתחמם, אלא יותר בכיוון של מתרווח בדופלקס שלו מול הים, עם ג'יפ בחניה ואישה מאוד יפה שמחכה לו בבית. החיבור של המוזיקה ביחד עם התבוננות בטקסטים שמלווים את האלבום החדש שלו, יכולה לתת הרגשה שבן ארי כבר קצת עייף מכל הביקורות האלו ומנסה להוריד מעוצמות הזרקור התדמיתי הזה לטובת עיסוק של אמן שיש לו מה להגיד באשר לכל מה שקורה לו בחיים ולא פחות חשוב מזה, גם במקומות הפחות נעימים.
ביקורת ממסדית מפתיעה
התחושה המתקבלת מהאזנה חוזרת לשירים כמו "להוריד את העיניים", עם החצוצרה היפה שמלווה אותו, היא הרבה יותר של שיר פופ-רוק נוגה מאשר של צלילי גליל באוהל שאליהם הורגלנו מבית היוצר של בן ארי. ספק גם אם שיר כמו "מה עושים", שנוגע בפחדים קיומיים ובחרדות מתמשכות, או "בין הטיפות", שמדבר על פוליטיקאים שמתחברים לאיילי ממון ומבקר את הממסד על האטימות שבו, היו מוצאים עצמם משתחלים לרפרטואר של בן ארי בשנים קודמות. אבל משהו שם זז למקומות חדשים ארציים וגשמיים יותר, וגם אם הפעם זה בא על חשבון אותו חיבור ליהדות שדיברנו עליו בהתחלה, הרי שזה מבורך לחלוטין.
למי שדואג, זה לא שבן ארי הזדכה על הראסטות, על השרשראות ועל שירים שאפשר יהיה להמשיך לתלות על הקיר בפעולות של מדריכים בתנועות נוער. "תן ת'כוח לא להתיאש ולא לברוח ממה שיש" או "לא לוותר אל מול הרוח, לנשום עמוק, עד שתצליח להציל את עצמך", מספקים את הסחורה הזו ויעניקו את הרגעים של העיניים העצומות שהקהל הבן ארי הטיפוסי אוהב כל כך להיות במוד שלהם. רק שבחוברת שמצורפת לאלבום מופיעה תמונה של בן ארי מתופף על דרבוקה כשלצידו טכנאי סאונד עם מחשב מק משוכלל, וזה ככל הנראה מעיד יותר מהכל על המקום המדוייק שבן ארי נמצא בו כרגע מבחינה מוזיקלית. המקום הזה הוליד את "כמו בחיים", שכנראה לא הולך להיות האלבום הכי להיטי שלו עד עכשיו, אבל את תואר האלבום הכי מעניין שלו הוא כנראה לוקח.
מוש בן ארי – כמו בחיים
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם