"האמת על באמת": כשספר משקר לכם בפנים
ספרו של אריאלי מצביע על המניעים והתירוצים של כולנו להשתמש בשקרים "קטנים" ועל הנזק שאלה גורמים. שאלה של תועלת או של ערכים?
הטענה המרכזית העולה בספר היא שאנו משקרים ללא שיקולי עלות/תועלת אלא בשל הנורמות החברתיות המקובלות. אריאלי מוכיח זאת באמצעות ניסוי שבו הוא מאפשר לנבדקים לרמות במבחן כלשהו הבוחן את יכולתם. הנבדקים מדווחים על הצלחתם ללא ביקורת מצד הבוחן ובהתאם לכך מתוגמלים בכסף. אריאלי מצא כי הנבדק משקר ללא קשר לגובה הסכום שהוא מרוויח. ובמילים פחות אקדמאיות: אנחנו משקרים ב"קטנה" ללא קשר לסכום הכסף שנרוויח. אם תרצו להוציא את ההיגד התלמודי מהקשרו אזי "דין פרוטה כדין מאה". אנחנו נשקר בכל מקרה באותה הצורה.
אריאלי בוחן צורות שונות של שקרים אנושיים ומגיע למסקנות שעשויות בעתיד להטריד את כולנו. אולי יצא לכם לקרוא על ה"ביטקוין" - המטבע הווירטואלי שקיים רק ברשומות המופיעות במחשב. היתרון המרכזי בכסף שכזה ביחס למטבעות המסורתיים הוא החיסכון בחומרי גלם. החיסרון העיקרי, לפי המסקנות של אריאלי, הוא שכאשר אנו לא רואים את הכסף הממשי מול עינינו הרבה יותר קל לנו לגנוב. כשמדובר במספרים המרצדים על פני המסך אנחנו לא מרגישים גנבים.
בנוסף הספר גם עוסק במערכות החברתיות שמאפשרות שקרים. כך למשל ברוקרים. הם לא גונבים מטבע מתכתי מן הקופה או שטרות עם צילום של זלמן שז"ר עליהן, אלא פשוט משנים במחי לחיצת עכבר את תחזיות הרווח של החברה. הסיבה לכך היא שהם מתוגמלים על ידי המנהלים בהתאם לתחזיות הרווח. למעשה מצפים מהם לשקר בעקיפין. אנחנו לומדים מאנשים אחרים את הנורמה החברתית ונוהגים לפיה כל עוד מדובר בנורמה נסלחת ברמה החברתית.
נקודה נוספת היא רמאות עבור אחרים. אריאלי מצא כי קל לנו לשקר כאשר לא רק אנחנו נשכרים מהשקר אלא גם אחרים. השקר נתפס כמעשה אלטרואיסטי ולפיכך כמוסרי כשהמקורבים יוצאים נשכרים. נדמה לי שהטענה הזו לא זקוקה להוכחה טובה יותר מאשר המקרה של אריה דרעי (שבו הורשע), שטען כי עמותת הקש שהקים כדי לזכות בתקציב שישמש לכיסוי חובות של עמותות שונות של מקורביו אינו אלא "אפליה מתקנת".
הנקודה המרכזית בספר היא שהשקרים "הקטנים" הם אלה שעשויים לאיים על החברה. אולי אין זה נורא אם פקיד אחד "מעגל מספרים" כדי לזכות בבונוס שמן יותר, אך כשכל הפקידים נוהגים כך החברה עשויה להתמוטט. במקום להשקיע מיליארדים בהתקנת מצלמות למניעת מקרי שוד נדירים, כותב אריאלי כי ראוי להשקיע הרבה יותר במניעת אותו "עיגול מספרים" שמסב נזק רב הרבה יותר מבחינה פיננסית.
אבל אריאלי אינו מתעלם מן המציאות הלא אידיאלית ומדבר בספר גם בשבח השקרים וטוען כי לפעמים הם הכרחיים, אם זה שקר מפני השלום או מה שמכונה "שקר לבן" וכדומה. אז איך בכל זאת ניתן להכות את השקר ברגליו?
אריאלי מציע כמה אפשרויות מעניינות שעשויות לגרום לנו לחשוב פעמיים לפני שנשקר. אלו יכולות להיות תזכורות מוסריות לפני מבחנים שיגרמו לנו להיזכר בקודים המוסריים שלנו (קריאת עשרת הדיברות או קוד מוסרי אחר), פיקוח על ידי אדם זר שאין לו כמעט קשר אליכם (כי אם תהיו חברים שלו כנראה שהוא יחליק את השקרים שלכם), ועוד.
קשה כמובן להאשים את אריאלי בכך שיצר ספר פופולרי, אבל נדמה שיש לתת את הדעת לעובדה שספרים מסוג זה זוכים לפופולריות עצומה. אריאלי לא דן במהותם של שקרים מבחינה פילוסופית, אלא באופן התנהגותם של בני אדם. הוא לא דן בכלים לברר מהי אמת ומהו שקר, אלא בבחינת המניעים לשקר ובדרכים למנוע שקרים בשל הנזק שהם מחוללים במציאות.
ספרים מן הסוג הזה משתייכים לז'אנר הפלורליסטי המדלג בקלילות על השאלה "מהי אמת". השאלה הראשונה היא ערכית, בעוד השאלה השנייה היא התנהגותית. ההעדפה של הציבור הרחב לעסוק בשאלה השנייה מלמדת על זניחת האמונה כי ניתן בכלל להגדיר מהי אמת בכלים פילוסופיים ואולי גם על זניחת העיסוק בערכים.
האמת על באמת
איך אנחנו מעגלים פינות ומרמים את כולם (במיוחד את עצמנו(
דן אריאלי
מאנגלית: לי מיכאל ברגר
דביר, 2013
מתוך מוסף "ערב שבת"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם