מי סופר: נורית גור אלון מכה על חטא
נורית גור אלון, ילידת ארגנטינה, מתגוררת בתל אביב. בעבר לימדה עברית לעולים חדשים וספרות בבתי ספר תיכוניים. תרגמה את "אלמנות" מאת אריאל דורפמן וערכה ספרי זיכרון. ספרה "הטוקאן" (החממה הספרותית, סטימצקי) הוא קובץ סיפורים, שבמרכזו נובלה המתרחשת בברזיל
מהו הספר האהוב עליך?
"אין ספר אחד, יש רבים. כרגע עולה בדעתי "הקורבן" מאת סול בלו. בגלל השפה – שילוב בין סגנון דיבורי לבין השפה הגבוהה בתיאורים וברעיונות, שנראה לי שהושפעתי ממנו. בנוסף - בגלל השאלות המוסריות שהספר מעורר לגבי מהות הקרבן, הספקות שמכרסמות בלבו של לוונטאל, ההתמודדות של הדמויות עם מצבן, תחושת הרדיפה שאוחזת גם בקורא, חידוד התובנה בדבר תפקיד המקריות בעולם לעומת הצדק. בלו עצמו הסתייג מיצירתו המוקדמת הזו. עלי זה הילך קסם".
איזה ספר מונח ליד מיטתך?
"ישנם שניים: 'בין חברים' מאת עמוס עוז. זכיתי להיות תלמידתו במסלול לכתיבה ספרותית באוניברסיטת בן גוריון וממנו אני שואפת ללמוד את האמנות של הרישום בסיפור הקצר;
'ההר הבלתי נראה' מאת קרולינה דה רוברטיס על שלושה דורות במשפחה בדרום אמריקה".
על איזה קטע מספר היית שמחה להיות חתומה?
"כמעט על כל אחד ואחד ממכתמיו של רבינדראנת טאגור, למשל: 'נושא אני בתוך עולמי המלבלב את העולמות אשר כבו' מתוך 'ציפורי נוד'. וכמובן, איך לא, על קטעים רבים מאוד מיצירתו של עגנון. את התנ"ך איני מעיזה לציין".
איזה ספר נהנית לקרוא ומעולם לא העזת להודות בכך?
"היה פעם ז'אנר הקרוי 'נובלות למשרתות'. היה קל לזהותו. משהו כמו הטלנובלות הדרום- אמריקאיות. לבטח קראתי פה ושם שלושה – ארבעה ספרים כאלה. איני זוכרת לא את שמם ולא את תוכנם. כיום יש ספרי כלאיים: נראים כספרות טובה, מריחים כספרות טובה אבל לרוב הקנקן לא מעיד על תכולתו. לפעמים אני עוזבת בהתחלה ולפעמים אני קוראת עד הסוף כי זה מעניין ולא דורש ממני יותר מידי. שמות? מי אני שאקבע מהי ספרות יפה?".
איזה ספר לא קראת ומעולם לא העזת להודות בכך?
"לגבי שלושה אני ממש מכה על חטא. הראשון הוא התנ"ך. אף פעם לא קראתי את כולו, ובטח שלא ברצף. השני הוא 'דון קיחוטה דה לה מנצ'ה', לא בספרדית ולא בתרגומו העברי, למרות שכולם מככבים בספריית ביתי כולל מהדורה מהודרת בספרדית משנת 1945 והשלישי הוא 'יוליסס', אשר לצערי הצלחתי לקרוא רק כשליש מהכרך הראשון".
איזה ספר ילדים הכי נצרב בך?
"נצרבו בי במיוחד ספרי התורה בספרדית לילדים, הרי בילדותי קראתי רק בספרדית. ל"נשים קטנות" מאת לואיזה מיי אלקוט, 'Mujercitas' אני שומרת מקום חם בליבי. זוכרת את עצתו של האב לבתו ג'ו לכתוב רק על דברים שאתה מכיר באמת. אין ספק שעצה זו ליוותה אותי ב'טוקאן'. ספר נוסף הוא 'לורד פונטלרוי הקטן' מאת פרנסס הודג'סון ברנט".
עם איזו דמות בדיונית היית מתחלפת ל-24 שעות? ולשנה?
"שאלה קשה. עולה בדעתי שמה של סקרלט או'הרה בספר 'חלף עם הרוח' מאת מרגרט מיטשל. ולא בגלל מזגה הסוער, יהירותה, שמלות הקרינולינה, אטימותה לסביבה של עבדים ומלחמה ועוד, אלא בגלל כוח הרצון שבה, עצמאותה, נחישותה להשיג את מה שהיא רוצה, שכלה ויכולתה להסתגל לניסיונות שהחיים מציבים לה. וגם – ולא פחות חשוב – בגלל התשוקה וכוח האהבה חסרי הגבולות שבה.
לשנה הייתי מתחלפת עם הזקן בן המאה מספרו של יונס יונאסן 'הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם': בגלל השובבות, בגלל האומץ, בגלל שבירת המוסכמות, בגלל פגישותיו עם שועי עולם והשפעתו על מהלך ההיסטוריה, בגלל ההומור".
מה המקום הכי מוזר שקראת בו?
בבית הקפה על פסגת ה"יאנג – פראו" בשוויץ. בזמן שבני משפחתי נהנו מהמראות המרהיבים שנשקפים מן ההר, שבו מצויה תחנת הרכבת הגבוהה באירופה – כ-4000 מ' אני הרגשתי סחרחורת, כי הייתי אחרי ניתוח ריאה. הפתרון היה לשבת ולשתות קפה בבית הקפה שבמתחם. שם סיימתי לקרוא את ספרו הנפלא של דויד גרוסמן 'אשה בורחת מבשורה'".
"היא ישבה בדיוק במקום שבו את יושבת עכשיו." אמרה עדה ברכות, בעודה מהסה את ילדיה, שקיפצו על ספת הסקאי הדביקה בסלון ביתה.
"ופה היא אמרה לך שהטוּקאן מדבר אליה?" נפלטו המילים מגרוני, כאילו שארית השכל הישר שבי רצתה לנהל חקירה משלה, בעוד שלבי המה בקרבי.
"לא," אמרה עדה. "את זה היא אמרה לי עוד בטלפון. כשישבה כאן היא שיתפה אותי בחששותיה לפני הנסיעה לצפון."
"אני פשוט לא מבינה. את רוצה להגיד לי שאלה אמרה לך מפורשות שהטוּקאן מדבר אליה? או אולי חששה משום מה לנסוע והיה נדמה לה שהטוּקאן הוא זה שמזהיר אותה? את תופסת מה שאת מספרת לי?"
"את יכולה שלא להאמין לי אבל זו האמת."
"לא שאני לא מאמינה, אני פשוט מנסה להבין. ואם מה שאת מספרת הוא אכן נכון, למה היא לא פנתה אליי? מדוע פנתה אליך?"
"כנראה שבדיוק בגלל זה. כי היא ידעה שאת לא תאמיני לה."
"רגע, זה היה לפני שהיא נסעה, נכון? זאת אומרת שכשדיברנו אז, אצלי בסלון, זה היה כבר אחרי שהם נסעו. למה לכל הרוחות לא סיפרת לי אז? הרי תמיד את מדברת אתי על הנושאים האלה ובכלל לא מפריע לך שאני לא מאמינה." נימת תוכחה התגנבה לקולי.
"ניסיתי, דבי, באמת שניסיתי. בגלל זה התחלתי לספר לך על אבא שלי. אם הייתי מתחילה ישר עם הסיפור של אלה, את באמת היית חושבת שאני מטורפת. אבל את בקושי נתת לי לדבר, ביטלת את כל העניין עם אבא שלי ופתחת בהרצאה מפה ועד להודעה חדשה על כמה שכל מה שאני מאמינה בו הוא שטויות. לא היה טעם לספר לך." שתיקה ארוכה עטפה אותנו. לבסוף שאלתי: "את בטוחה שהיא אמרה שזו הייתה הציפור שלי שדיברה אליה?"
"כן, אני בטוחה. היא הדגישה את זה גם בטלפון וגם פה, בבית שלי."
"ואת חושבת שהיא ייחסה חשיבות לכך שזאת הייתה הציפור שלי?"
"נראה לי שכן. אחרת הייתה אומרת לי 'אחת הציפורים' או 'הטוּקאן'. הרי היה לה רק טוּקאן אחד, לא?"
"כן. הטוּקאן שאני קניתי לה. היא סיפרה לי שהיא לא מצליחה למצוא טוקאן לאוסף ציפורי העץ שלה, אז כאשר ראיתי במקרה את הטוקאן באיזו חנות פשוט קניתי לה אותו בלי לחשוב פעמיים. מה בדיוק אמר לה הטוקאן? ואיך? פשוט פתח את מקור העץ שלו והתחיל לדבר!? "
"לא. אלה הסבירה לי שהיא מבינה את שפת הציפורים. גם את שפת ציפורי העץ. לפעמים, כשהיא לבדה, היא מדברת אתם והם עונים לה. אבל תמיד היו אלה היו שיחות נעימות, והפעם הייתה זו שיחה שונה, מבהילה. הטוקאן ניסה להזהיר אותה שמשהו רע יקרה. היא לא ידעה מה. היא רק ידעה, שזה דבר לא טוב."
"ואת, מה עשית? הרגעת אותה? ודאי לא אמרת לה שהיא בטח מתוחה בגלל הטיול לצפון והחזרה לארץ. זה בטח לא עלה על דעתך להסביר לה שהכול בראש שלה, נכון?"
"אחרי כל מה שקרה את עדיין ממשיכה לטעון שכל זה היה בראש שלה? ואת עוד מתפלאת שלא פנתה אליך? אני לקחתי את דבריה ברצינות. אני באמת האמנתי ומאמינה גם עכשיו שהטוקאן דיבר אליה בצורה זו או אחרת. הצעתי לה שנלך לפגישת מקומבה כדי שיסירו מעליה את הקללה."
"והלכתן?"
"לצערי, לא. אם היינו הולכות, היא הייתה יושבת פה היום אתנו. היא פנתה אליי רק בערב הנסיעה. לא היה מתי ללכת, והיא לא רצתה לדחות את הנסיעה."
כשיצאתי מביתה של עדה, רגשו העלים בצמרות העצים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם