"כלבי זיכרון": שמש רגעית בראש אפוף
שני חוקרים העוסקים בשחזור זיכרונות מוצאים עצמם במסע אל העבר. "כלבי זיכרון" בוחן את ההתמודדות עם הטראומה, שאינה מסתיימת לעולם
לכאורה השלימו השניים עם העבר והותירו אותו מאחוריהם. אך מפגש מקרי עם חולה נטול זיכרון שבו טיפל הירוג'י לפני שנים ושהזכיר לו את אחיו, פותח מחדש את פצעיו, והוא מחליט לצאת שוב בחיפוש אחר האח האבוד. ג'ייני מנסה לסייע לו, אך בכך סודקת את הסכר שמאחוריו חסמה את זיכרונותיה. לאט–לאט מחלחל העבר אל החיים החדשים שבנתה לה, ומטביע אותה.
עבר שמשתלט על ההווה
היחס בין הזיכרון לאירוע שחלף הוא כמו היחס בין פרח בשיא פריחתו לבין עלי כותרת מיובשים. הזמן שואב את העוצמה ואת חדות הפרטים. הריחות, הצבעים והצורה מתעמעמים, דוהים ומשתנים. אך לצערם הרב של גיבורי ספרה של מדלן טיין, עברם מסרב לדהות ולהתפוגג. להפך, הם חשים אותו באופן מציאותי ונוכח יותר ממה שבאמת קורה סביבם. המשפחה והחברים בהווה נראים חסרי ממשות עבורם לעומת הזיכרונות והאנשים שאבדו. העבר רודף אחריהם, ואט–אט משתלט על חייהם ולא מותיר מרחב לדבר מלבדו.
כתיבתה של מדלן טיי, כותבת הספר, נוקבת וחפה מסנטימנטליות. היא דוחסת הרבה ב–192 העמודים של ספרה, ולא מקפידה על לינאריות. כך הקורא מועבר ומוקפץ בתזזיתיות בין מספרים, זמנים ומקומות, והספר נע כל הזמן בין שני קטבים המשתנים תדיר: עבר — הווה; מציאות — חלום; קמבודיה — קנדה; בין מה שאבד אז, לבין מה שעלול להיאבד היום.
כנגד הכאוס והתזזיתיות שבעלילה, מעמידה טיין את המדע הרציונלי והמסודר שבו עוסקים הגיבורים. מדע שלא מסוגל לעזור להם בשעתם הקשה, שהרי אין גלולה או טיפול רפואי שיכול לגרום לזיכרונות להכאיב פחות, לא משנה כמה אנשים מייחלים לכך. היא גם משווה בין מטופליהם, שלא יכולים לזכור, לבין אלו שלא יכולים לשכוח.
טיין מתעניינת לא רק במחיר המיידי ששילמו הקורבנות, אלא גם במחיר ארוך הטווח. היא עוסקת, בין היתר, בחיים עם משקל העבר והזיכרונות, בניסיונות איזון בין חיים חדשים לישנים, ובתהייה למה דווקא הם זכו להינצל ולא האחרים. מעבר לכל זה, מציבה טיין את השאלה העמוקה ביותר של הספר העולה מכל חלקיו, והיא: מהו הגרעין שתמיד יישאר באדם ללא תלות במה שיקרה.
טיין מספרת בצלילות מכאיבה על זוועות שלטון הקמר רוז' ועל המחיר שהן גבו מאנשים: "הקמר רוז' לימדו אותנו לשרוד, ללכת לבדנו, לא לקחת עמנו דבר. חפצים אישיים חמקו ונעלמו, ובעקבותיהם בני משפחתנו ויקירינו, ואחריהם, לבסוף, נאמנויותינו ואנו עצמנו. כל אוצרותינו, קלי ערך או יקרי ערך, בלתי חשובים או אהובים, זכו לאותו היחס" (עמ' 37).
אך טיין יודעת שהסבל לא נגמר כשהמלחמה נגמרת, או כשהשלטון נופל, וגם לא כשפצעים מגלידים. אז רק מתחיל סוג אחר של סבל, שהוא בו זמנית אוניברסלי, אבל גם אישי כל כך, שנדמה שאף אחד אחר לא יכול להבין ולעזור.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם