סופר נולד: זרע הפורענות של גיל קדרון
כשעיתונאי ואיש תוכן מוציא לאוויר העולם רומן, זה יכול להיגמר בשתי דרכים: נחיתה כואבת על הישבן או לידתו מחדש כסופר. "זרע הפורענות" של גיל קדרון אמנם אינו מהודק, אך בהחלט מבשר על כניסתו של קול חדש ומסקרן למדף הספרים הישראלי
הדבר היחיד שעשוי למנוע מספרו של קדרון להפוך לסדרת טלוויזיה, הוא העובדה שחלק לא מבוטל מהדרמה מתקיים בראשו של ערן, האב הצעיר. ערן מנהל דיאלוג בינו ובין העולם, על חוסר הצדק המשווע הגלום בכך שאינו מסוגל להביא ילדים לעולם ונאלץ להיעזר בתרומת זרע.

קדרון מצליח, בספרו הראשון, לעשות מהלך שנחשב מאתגר גם עבור ותיקי הסופרים, ליצור דמות שעושה מעשה נורא, על פי כל קוד מוסר אנושי וחברתי, ולגרום לנו לחבב אותה. על הנייר, ערן אמור לעורר אנטגוניזם באופן מיידי, אך בכישרון רב, קדרון הופך אותו משד בעל קרניים מחודדות לגבר אנושי בעל חששות, נקודות תורפה וחולשות, שניתן לפתח כלפיו חמלה ואפילו אהדה.
קדרון התברך ביכולת תיאור משובחת. הקורא יכול לראות לנגד עיניו את המימיקות ותנועות הגוף של ערן ואפילו לשמוע את חתך הדיבור שלו. אך למרבה הצער והפספוס, דמותו של ערן היא היחידה שמוצגת באופן שלם ועגול. דמותה המרתקת של נטע אינה מפוענחת עד הסוף וכך גם קרובת המשפחה, אבישג, נעמה - הבחורה שערן פוגש בהודו, חבריו והאנשים שהוא פוגש בדרך. נראה שקדרון השקיע את כל כולו בפיתוח דמותו של ערן והותיר את יתר הדמויות בצל, וחבל.
ב"זרע הפורענות", קדרון מאפשר לנו להציץ לשני עולמות – גם זה של האב שבנו אינו יוצא חלציו, וגם זה של הודו. לכאורה, כולנו היינו בהודו – בין אם טיילנו שם בעצמנו ובין אם קראנו על כך בספר אחר. אך המסע של ערן הוא אחר ושונה - הזרות של ערן בהודו, היותו חריג בנוף המקומי רווי השרוואלים והראסטות, היא שהופכת את המסע הזה ליוצא דופן.
קולו של אב טרי הוא קול מרענן למדי בספרות הישראלית. עובדה זו, לצד הרקע של קדרון כעיתונאי, לא מאפשרת את קיומו של פתח מילוט מההשוואה לרענן שקד, שהוציא תחת ידיו ספר קליל והומוריסטי, המתאר את ההסתגלות שעובר אב צעיר לשינוי הסטאטוס. מצד אחד, קדרון מביא יותר עומק, פתח לדיון פילוסופי וחיטוט של ממש בנפשו של הגיבור, ומצד שני – דווקא משום כל אלו, בולט בהיעדרו ההומור. במקומות בהם קדרון משלב אמירה הומוריסטית, שנינה או הלצה, הוא עושה זאת בהרבה חן, וחבל שלא נהג בסוכריות האלו בנדיבות רבה יותר.
זהו ספר ראשון לקדרון, וכתיבתו הספרותית אינה חפה ממחלות ילדות – המלודרמטיות המוגזמת לעיתים, הרזון האישיותי של חלק מהדמויות, האופן בו קדרון נוגע-לא נוגע ברובד הפילוסופי ובשאלה שנשאלת רק בלחישה ולא בקול רם וברור, האם הורה הופך לכזה מכוח ביולוגי או שמא מהיותו נוכח בחייו של ילדיו. אך עם כל זאת, הכתיבה של קדרון קולחת, נוטפת כריזמה ומלאת חן. יש בה משהו מרגש ורענן, בוטה במידה, שמעורר סקרנות וציפייה לקראת ספרו הבא.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg