הזירה הלשונית: השגיאה הגסה של אייל גולן
גם מכובדי ארצנו מבלבלים בין זכר לנקבה, ההבדל בין קְסָדות לקַסְדות ולשתי שקל והעברית של אייל גולן לא גרועה כמו שחשבתם
המילים "איננו" או "איננה" משמשות בשתי צורות. האחת, כמילת שלילה ברצף משפט שבו יש נושא ונשוא: "אני אינני ילד עוד", "יופייה אינו ידוע", "גבעה 24 אינה עונה". בכל אלה אכן חייבת להיות התאמה: נתן זך לא יכתוב "יופייה אינך ידוע", ולסרט לא קראו "גבעה 24 אינו עונָה". שבתאי, המורה שלי למתמטיקה שעלה מרוסיה נהג לומר "אתה אינו לָמֵד", וכשהתרגז מאוד: "אתה אינו יודע שום כלום". המשפט הזה הפך אצלנו למשפט פולחן.
ואולם, המילה "איננו" במשפט כמו "והילד איננו" היא נשוא המשפט, בסוג המשפט הקרוי "משפט קיום", ולא חיבור בין נושא ונשוא. היא מתארת מצב של היעדר, כמו בשיר של אייל גולן. במונחים לשוניים היא הפכה, לפחות בלשון המדוברת, למילה קפואה, בדומה ל"יֶשְנוֹ" שפירושו "נמצא" (אני ישנוֹ, אתה ישנוֹ, הוא ישנוֹ). כשהמספיד אומר מעל הקבר "אתה איננו אתנו" הוא אומר פשוט: אתה נעדר. כשאייל גולן שר "את איננה" הוא אומר: את נעדרת, והכול מבינים, עד שבא מישהו ופותח ספר דקדוק, או את "ודייק" האימתני, וגם שם ספק אם ימצא כללים ברורים בעניין. "את איננה" אולי איננו משפט מאוד אלגנטי, אבל "שגיאה גסה"? סיבה לפסילת שיר? בחיאת.
מה שמחזיר אותנו לדיון על הזכר והנקבה במספרים, שאולי אינו מופיע בשירים, אבל ההודעה שחזרנו לדיבור תקין בעניין הכאוב הזה, שהוצגה במחקר במדור הקודם, מוקדמת משהו. שני ציטוטין משני אנשים נכבדים וגם חכמים מן השבוע האחרון מעידים על כך.
רביב דרוקר: "ראש העיר פלוני נבחר ברוב של שלוש מאות ותשע קולות". רביב, המספר האחרון קובע: שלוש מאות ותשעה, לא שלוש מאות ותשע.
חברת הכנסת תמר זנדברג: "חמש עשרה חברי כנסת". חמישה עשר, תמר. אלא אם כן מירב מיכאלי העבירה הצעת חוק בעניין.
בשני המקרים, אגב, הטעות היא במספר הגבוה מעשר, ונראה שכאן עיתונאים ופוליטיקאים ואולי כולנו טועים יותר מאשר במספרי היסוד, מאחת עד עשר. זה לא מצדיק, כמובן, אבל שווה בדיקה.
ועוד סיפור בעניין משטרת לשון. בתוכנית ג'יגה-בי"ת דיבר אחד המרואיינים על קסדות מסוג חדש המאפשרות לאופנוען לראות ולקבל מידע על הנעשה מאחוריו ומצדדיו. המרואיין אמר קַסְדוֹת, כפי שאומרים כולם, המנחה תיקן אותו: קְסָדוֹת, והתנצל: זה התקן. המרואיין התעצבן משהו ותיקן כמי שכפאו שד: "שיהיה קְסָדוֹת".
מה רע בקַסְדוֹת? נכון שאומרים, על פי התקן, מְלָכוֹת ויְלָדוֹת וקְרָנות, אבל הכלל הזה לא תמיד עובד בשדה הלשון החיה, כמו במקרה הקַסִדות. במילון רב מילים, והדבר מצוין לשבחו, נכתב שהצורה היא קְסָדוֹת, אך "בלשון הדיבור אומרים קַסְדוֹת". לשון הדיבור מוליכה כאן מהלך רחב: צורת הסמיכות משתלטת על צורת הרבים, כי היא פשוטה יותר. לכן אנחנו אומרים אַבְקות ולא אֲבָקות, עֶרְכּות ולא עֲרָכוֹת, בִּטְנות ולא בְּטָנות. אין סיבה להתנגד למהלך ההגיוני הזה, גם אין סיכוי להתנגד לו, אפשר פשוט להכשיר אותו.
כדי להסיר ספק, אני נגד להכשיר את "שתי שקל", את "אני יגיד לך" וגם את "אני לא מֵכִּיר" של הראל מויאל; אבל קַסְדוֹת? אַבְקות? לדקדוק העברי לא יאונה כל רע אם הנוהג הלשוני יקבל כאן תו תקן. במקרים האלה ראוי להחיל את עקרון "האשה והכובע" של חיים בלנק: יהיו שני כובעים על הקולב, קְסָדות וקַסְדות, עֲמָלות ועַמְלות, וכל אחד ישלוף את הכובע המתאים לו. כך נדבר בלי רגשי אשם, ושום תקן לא ייפגע.
בשבוע שעבר ציטטתי את גידי וייץ, שהזכיר כי המילה האיטלקית המקבילה ל"מאכער" היא raccomandato. על פי ההיגיון הישראלי נכתב במדור כי הראקומנדאטו הוא 'ממליץ' (שהרי זה מה שעושה המאכער). בעניין זה מיהרו שתי יודעות איטלקית מלידה לתקן, והמדור מודה להן על כך.
מעיינה קורינלדי כותבת: "המאכער האיטלקי נוטה להיות נסתר מן העין. ה-raccomandato הוא דווקא ה"מומלץ", זה שמאחוריו יש raccomandazione: מילולית "המלצה", בפועל המלצה חמה מאוד-מאוד, והמבין יבין, לדחוף את עניינו או את קידומו של מאן דהו. והמאכער עצמו, מי ישורנו".
לאה די-סגני כותבת דברים דומים ומוסיפה: "raccomandato הוא האיש שבא למכרז או לראיון עבודה עם מכתב המלצה (raccomandazione) בכיס משר או סגן שר או פוליטיקאי כוחני אחר, ומקבל את המשרה אפילו אם איננו כשיר לכך. מי שנותן לו את ההמלצה אינו מאכער אלא מין דמות אלוהית. המאכער הקטן והבזוי נקרא פעםmaneggione, trafficone, mani in pasta, אבל ללא ספק באיטליה המודרנית מצאו לו כבר כינויים אחרים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם